הקולנוע של שון פן – חלק ב': "השבועה", "עד קצה העולם"

את החלק הקודם בטרילוגיית הפוסטים שעוסקת בקריירת הבימוי של שון פן, סיימנו בנקודת שיא במעמדו של הבמאי-תסריטאי-שחקן. אמנם סרטו השני "שומר הדרך" לא היה להצלחה קופתית וגם הביקורות לא עמדו מאחוריו פה אחד, אבל הוא בכל זאת נהנה מהיוקרה של הקרנה בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, וכמה חודשים לאחר מכן כשחקן שון פן הרוויח את מועמדותו הראשונה לאוסקר על "גבר מת מהלך", וכנראה היה קרוב למדי לזכייה.
בשש השנים שחלפו מאז "שומר הדרך", המשיך פן למתוח את יכולותיו כשחקן שנתנו לו מעמד בינלאומי שמעטים יכולים לשאוף אליו.

ב-1997 לבדה הוא גילם תפקיד משנה גונב הצגה ב"המשחק" של דיויד פינצ'ר ואת התפקיד הראשי בדרמה הנוארית השנויה במחלוקת של אוליבר סטון "סיבוב פרסה"; אבל השיא הגיע בחודש מאי כאשר שון פן זכה בפרס השחקן של פסטיבל קאן על הופעתו ב"היא כל כך יפה" לצד רובין רייט וג'ון טרבולטה. שנה לאחר מכן זכה בפרס השחקן של פסטיבל ונציה על "הרלי ברלי". זאת הייתה שנה בה הופיע גם ב"הקו האדום" של טרנס מאליק. 1999 גם היא הייתה שנה מצוינת בשבילו עם "מתוק ומרושע" של וודי אלן שהביא אותו לאוסקר בשנית.
שנת אלפיים הציגה את פן בשלושה סרטים, אבל שניים מהם לא זכו לתהודה גדולה ("שם בווילה" ו"משקל המים"), כשהשלישי דווקא הצליח, אבל לפן לא היה שום קשר לזה מפאת גודל תפקידו המצומצם – מדובר ב"לפני שהלילה יורד", סרט הביכורים של ג'וליאן שנאבל ששימש כפריצה של חאוויר בארדם והעניק לו מועמדות ראשונה לאוסקר.

אז רק כדי למקם את זה בטיימליין שיהיה קל לכולנו להתפעל: כשחקן, בשנת 1995 פן זכה בפסטיבל ברלין ("גבר מת מהלך") והיה מועמד לאוסקר, בשנת 1997 זכה בקאן ("היא כל כך יפה"), ב-1998 זכה בפסטיבל ונציה ("הרלי ברלי"), וב-1999 היה מועמד שוב לאוסקר כשחקן ראשי ("מתוק ומרושע"). ייתכן ואני טועה, אבל קשה לי לחשוב על שחקנים אחרים שעשו מהלך כזה מרשים במקביל לקריירת בימוי. נראה שכולם פשוט רוצים לתת פרסים לשון פן.
עכשיו הגענו לשנת 2001 ובה שון פן עשה מהלך זהה לזה של 1995: סרט אחד כבמאי שהיה בפסטיבל יוקרתי, וסרט אחד כשחקן שהביא לו מועמדות לאוסקר. וזו רק ההתחלה מבחינתו. שני הסרטים האלו גם מציינים את שיאו של פן כבמאי, ולאחריהם הדברים יראו אחרת לגמרי.

2001 – "השבועה"
The Pledge

כאמור, שני הסרטים הראשונים של שון פן, "רץ אינדיאני" ו"שומר הדרך", לא היו הצלחות גדולות בקופות, והביקורות היו חיוביות יחסית אבל לא נסערות. ובכל זאת, כנראה בזכות מעמדו כשחקן קולנוע מועמד לאוסקר, שון פן הצליח להרים הפקה נוספת בתקציב כפול מאלו שקדמו לו. ובאמת, עם כמות כזו של פרסים תוך זמן כל כך קצר, אני חושב שפן נכנס לטריטוריית "בלאנק-צ'ק" למרות שבמאים אחרים עם כזה רקורד כנראה היו ננעלים מחוץ להוליווד.
פן השתמש בתהילה שקצר כדי להרים סרט שבאמת מפתיע שמישהו נתן לו אור ירוק: דרמת מתח מתעתעת שפועלת בתוך ז'אנר מאוד ספציפי אבל חותרת תחתיו. מה שלא היה מפתיע היא התגובה של הקהל שחשב שהגיע לראות סרט מסוים וגילה משהו אחר, וכמו שני סרטיו הקודמים של פן, גם "השבועה" היה לכישלון קופתי.
אני ראיתי את הסרט כשיצא לבתי הקולנוע וחשבתי שהוא אחד הטובים ביותר של התקופה. נותרתי מגן גדול שלו גם בשנים שלאחר מכן (אני חושב שאפילו שיבצתי אותו בתוכנייה של סינמטק חולון איפשהו בתקופת עבודתי שם), ואחרי צפייה מחודשת אני לגמרי מתכוון להמשיך בקו הזה.

"השבועה" הוא עיבוד נאמן למדי לנובלה של פרידריך דירנמאט משנת 1958 (תרגומיה האחרונים לעברית נקראו "ההבטחה" או "ההתקלה"), שראתה אור שנתיים אחרי שכתב את אחד המחזות האהובים עלי, "ביקור הגברת הזקנה". הנובלה הייתה בעצם עיבוד לתסריט שכתב לסרט "זה קרה באור יום", ממנו היו לדירנמאט הסגות ולכן חזר אל הסיפור כדי לתת לו את הנופך שהוא האמין בו.

הנובלה של דירנמאט והסרט של פן מספרים על בלש ותיק ומוערך שרגע לאחר פרישתו משירותו נקרא לזירת רצח ואונס מזעזעת של ילדה קטנה. הרוצח נתפס די מהר והתיק נסגר, אבל הבלש, ג'רי בלאק, מאמין שההודאה של החשוד נגבתה באופן לא כשר ושהרוצח האמיתי אי שם בחוץ. מכיוון שג'רי נשבע להורי הילדה שיימצא את הרוצח, נפשו לא נותנת לו מנוחה והוא מחליט להמשיך בחקירה באופן עצמאי. הוא מגלה שבאותו איזור נרצחו עוד ילדות ומאמין שמדובר ברוצח סדרתי שעוד יכה שוב. בכסות פנסיונר שמתחיל שלב חדש בחייו, ג'רי קונה תחנת דלק נידחת באיזור שבו הוא מאמין שהרוצח ימצא את הקורבן הבא, וממשיך במאמציו לפענח את התיק. במקום מחייתו החדש ג'רי מפתח קשר – בהתחלה אבהי ואז רומנטי – עם אמא חד הורית שברחה מבעל מכה, לה יש ילדה קטנה שתואמת את פרופיל הנרצחות. ובזמן שחייו של ג'רי נכנסים למסלול חדש ויפה, הוא לא מסוגל להרפות מהבטחתו להורים של הקורבן האחרון. כאשר הוא מתחיל לחשוד שהרוצח חזר לסביבה הוא מחליט לקחת את החקירה צעד נוסף קדימה, גם אם זה אומר לסכן את אלו שהוא אוהב.

זה היה שיתוף הפעולה השני ברציפות של שון פן כבמאי עם ג'ק ניקולסון, ממש בין האוסקר של השחקן המוערך על "הכי טוב שיש" והמועמדות על "אודות שמידט", בדיעבד מועמדותו האחרונה וכנראה תפקידו הגדול האחרון. בעיני, "השבועה" גם הוא אחד משיאיו של השחקן הענק הזה.
גם זוגתו של פן, רובין רייט חזרה לסיבוב נוסף אתו אחרי "שומר הדרך". לצדם של ניקולסון ורייט, שון פן הצליח להשיג כל כך הרבה שחקני אופי מוכרים נוספים שזה הרגיש כאילו כולם עמדו בתור כדי להשתתף, גם אם רק לסצנה אחת או שתיים, ביניהם פטרישיה קלארקסון, בניסיו דל טורו, הלן מירן, מיקי רורק, ונסה רדגרייב, סם שפרד, ארון אקהרט, לואיס סמית', דייל דיקי, טום נונאן ז"ל והארי דין סטנטון ז"ל.
הצילום היה של זוכה האוסקרים כריס מנג'ס ("דמעות של שתיקה", "המשימה"), המוזיקה משותפת לקלאוס באדלט וזוכה האוסקרים האנס זימר, והעריכה כמובן של ג'יי קאסידי שיחד עם מעצבת התלבושות ג'יל אוהנסון ליוו את פן מההתחלה.
בשונה משני סרטיו הקודמים, פן לא היה חתום על התסריט אלא יז'י ומרי אולסון קרומולובסקי.

"השבועה" נחשף לראשונה ממש בתחילת 2001 ובחודש מאי התייצב בריביירה לטובת הקרנתו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. חבר השיפוט בראשות ליב אולמן לא התרשם מספיק כדי להעניק לסרט איזשהו פרס (דקל הזהב הלך ל"חדרו של הבן" ופרס השחקן לבנואה מז'ימל של "המורה לפסנתר"), וכמוהו גם תעשיית הקולנוע ההוליוודית שהתעלמה ממנו לחלוטין בעונת הפרסים, להוציא נוכחות בעשיריית השנה של ה-NBR.
אחת הסיבות להיעדרות הזו (מעבר לכך שהסרט לא צבר מספיק אהדה מלכתחילה) היא כנראה חוסר הפניות של פן לקדם את סרטו כבמאי כי היה לו משהו אחר קצת יותר בוער. בדצמבר התחיל להתגלגל החוצה סרט חדש בכיכובו של פן, "קוראים לי סם", שצבר מומנטום לעונת הפרסים למרות ביקורות מעורבות. על הופעתו כגבר על הספקטרום האוטיסטי שנלחם להשיג משמורת לבתו, פן קיבל מועמדויות לבחירת המבקרים, איגוד השחקנים, ובסופו של דבר לאוסקר עצמו. מועמדות שלישית תוך שש שנים. הפעם הוא הפסיד לדנזל וושינגטון של "יום אימונים מסוכן".
על אף ההפסד, פן יכול להתנחם בכך שבזכות הסרט הזה נקבעה המוסכמה ההוליוודית "אף פעם אל תלך על פיגור מלא" כפי שבוטאה באופן אחראי, שקול ולא פוגעני כלל על ידי קירק לזארוס ב"רעם טרופי".

לפי שני סרטיו הקודמים כבמאי, קל לראות מה משך את שון פן ל"השבועה". כמו "רץ אינדיאני" ו"שומר הדרך", גם הנוכחי מספר על גבר שמנסה למצוא גאולה וסדר בעולם אכזרי ללא חוקים עליהם הוא יכול להישען. עם זאת, השניים הראשונים מסתיימים בטון חיובי פחות או יותר – "רץ אינדיאני" מדגיש את האהבה של ג'ו לאחיו פרנק ומסתיים באקורד מנחם עד כמה שניתן על היכולת לשחרר את אהוביך, ו"שומר הדרך" זה כבר לגמרי פצצת קיטש סנטימנטלית. "השבועה", לעומת זאת, לא יכול להיות מדכא יותר.
ספויילרים מכאן.

"השבועה" הוא סרט שמהתל בצופים שלו, אם להתנסח בעדינות. "משקר" או "מרמה" גם יכולים להתאים. פן אמנם רומז לנו על כוונותיו האמיתיות בשניות הראשונות של הסרט כאשר אנחנו רואים את ג'רי בגילומו של ג'ק ניקולסון כקליפה של אדם, מתנדנד שיכור, אבוד וממלמל בשטח נידח כלשהו. לקהל שלא איחר להקרנה מובהר שלא יהיה פה סוף טוב. ואמנם לאחר מכן די ברור שאנחנו חזרנו אחורה בזמן למהלך האירועים שהביא למצבו של הגבר השבור, אבל קל לשכוח את זה כשהעלילה המרכזית נפרשת מולנו. שם "השבועה" לחלוטין מתנהל כמו מותחן חקירה לכל דבר ועניין.
במהלך רוב הסרט, למרות שהוא איטי ושקט יחסית, אנחנו בטריטוריה מותחנית קלאסית של בלש המנסה למצוא רוצח סדרתי, ורק מי שמרוכז יכול לשים לב שלא שם נמצא מוקד העניין של הסרט.
את "השבועה" אפשר לראות כסיפור על היבריס, על גבר שנשבע במשהו, משכנע את עצמו שהוא מסוגל לבצע משימה מבלי לקחת בחשבון כוחות גדולים יותר, ועוד עושה את הטעות של לשים את גאולת נפשו על הכף. ג'רי מהמר בגדול על דברים שלא בשליטתו, מפתח אובססיה, ואנחנו צופים בו מסכן יותר ויותר עד שלא נותר בו, או ממנו, דבר. זה סיפור על מישהו שלרגע שכח שהוא בן תמותה ומתגרה בגורל.
השבועה של ג'רי, גם אם מגיעה ממקום חיובי, היא גאוותנית ופטאלית, והשיא שלה הוא שג'רי מסכן ילדה תמה שהוא אוהב על מנת לקיים את ההבטחה שהבטיח לאנשים אחרים, והם כנראה שכחו מזה בכלל. הוא משתמש בה כפיתיון למשוך את הרוצח הסדרתי, מעשה שאם יצליח יביא לו את הגאולה שהוא מחפש, לחלוטין מתעלם מהבעייתיות של מעשיו, ויכול להיות שזו הסיבה שהוא נענש.

ג'רי יכול להיות האיש הכי מבריק בעולם אבל העולם הזה, כולנו יודעים, לא מתנהל כמו שאנחנו רוצים ובטח לא כמו נראטיב הוליוודי. אחד מעונשיו של ג'רי זה שהוא לעולם לא ידע כמה קרוב הוא היה למצוא את מבוקשו – למעשה הוא צדק, והרוצח אכן עשה את דרכו לילדה הקטנה שמחכה לו. אבל כמה דקות לפני שהגיע למארב שהמשטרה הרימה, תאונת דרכים גדעה את חייו. הרוצח מת מבלי שייתן את הדין על פשעיו, ג'רי נראה פזיז ושרלטן, ויותר מזה, הוא איבד את משפחתו החדשה. מצד אחד ג'רי לא יכול להוכיח דבר, אבל גם לא יודע שהרוצח מת ולכן ימשיך לחפש אותו עד שתודעתו תשתבש, מה שמחזיר אותנו לפרולוג של הסרט. וכן, זה סיפור מוסר שיכול לעבור כדידקטי, אבל בעיני גם מביא רעיון שלא הרבה טיפלו בו לפני זה בצורה הזו, וגם יוצר עולם קולנועי מרתק.

באופן טבעי, קהל שבא לראות סרט על בלש שמחפש רוצח לא יכול להתאכזב יותר. ואי אפשר להאשים אותו כי השיווק של הסרט ב-2001 לא הציג את "השבועה" כדרמה פילוסופית אלא כמותחן סוחף. ובזמן שזה אולי הביא עוד כמה דולרים בשבוע הפתיחה שלו, זו אסטרטגיה שיכולה להתפוצץ בפנים. קחו בחשבון שמדובר גם בתקופה מאוד פופולרית לסרטי רוצחים סדרתיים פוסט "שבעה חטאים", אז הקהל היה צמא לזה, וכש"השבועה" נגמר הרוב לא הבינו מה רוצים מהם. אפילו מעבר לדיכאון הכללי של הסרט, זה קצת מרגיש כמו בגידה.
לא בטוח איך אני הצלחתי לזהות שלשם זה מתקדם (אני חושב שהקרדיט של דירנמאט רמז לי משהו, וכנראה שבשנות הצבא שלי הייתי במצב רוח יותר פילוסופי) ולכן מבחינתי "השבועה" נתן לי בדיוק מה שחשבתי – סיפור מוסר אפל על מה שאנחנו יכולים לשלוט בו, מה שאנחנו לא, והאם כדאי או לא כדאי להילחם במה שגדול מאתנו.
לדעתי אם מלכתחילה צופים בו ככזה אפשר להעריך את החולייה הטכנית המרשימה של הסרט, את הופעות השחקנים, את הקצב שבו הוא מתקדם, ואפילו לחשוב קצת על מה שהוא מנסה לומר.

את הדמות הזו, של גבר שמתעלם מכל סימני אזהרה שמבשרים לו על העתיד לבוא, פן הציב גם במרכז סרטו הבא, אליו התגובות היו אחרות בתכלית.

2007 – "עד קצה העולם"
Into the Wild

הרכבת הדוהרת שהיא שון פן לא עצרה אחרי "השבועה" ו"קוראים לי סם". שנתיים לאחר מכן, ב-2003, פן השחקן עשה דאבל מרשים שכלל את "21 גרם", הפרויקט החדש והמצופה של במאי "אהבה נושכת" המקסיקני אלחנדרו גונזאלס איניאריטו (בו פן ניצב מול המצלמה לראשונה עם מי שביים ב"רץ אינדיאני" ו"השבועה", בניסיו דל טורו. הפעם הבאה תהיה "קרב רודף קרב"); ועם "מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד.
זה האחרון גרם לפן לסחוף את עונת הפרסים אותה סיים עם האוסקר הראשון שלו בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר. משם הדברים קצת נרגעו, אבל לזמן קצר.
ב-2004 הופיע פן בדרמת אינדי מצוינת בסגנון סבנטיז שלא זכתה ליותר מדי תהודה בשם "ההתנקשות בריצ'רד ניקסון", ואז בדרמת המתח החיוורת "המתרגמת" לצד ניקול קידמן. שנה לאחר מכן הופיע בתפקיד הראשי בדרמה מדוברת שגם עליה היה דיבור אוסקר נרחב, חידוש ל"כל אנשי המלך", אבל ברגע שנחשף הסרט בפסטיבל טורונטו הביקורות השתלחו בו וההפקה הגרנדיוזית מתה כמעט ברגע שנולדה.
אבל זה בסדר, השנתיים הבאות לא רק שיחזירו אותו למסלול, אלא כנראה יביאו אותו לפסגה הגבוהה ביותר של הקריירה שלו.

בשנת 2007 שון פן שחרר את סרטו הרביעי, אבל אי אפשר היה להשוות את זה לשום דבר שעשה לפני. לא רק מבחינת גודל ההפקה ופריסת הסיפור, אלא גם מבחינת התגובות והתהודה. מעבר לכך ש"עד קצה העולם" היה להצלחה הקופתית הראשונה, והיחידה, בקריירת הבימוי של שון פן, גם הסרט עצמו הפך לתופעה שהייתה בפני עצמה גדולה יותר מזהות הבמאי. למעשה, לא אהיה מופתע אם הרבה מצופי ומעריצי הסרט בכלל לא יודעים ששון פן הוא הבמאי של הסרט הזה.

בשנת 1996 יצא לאור ספרו של ג'ון קראקאוור, "Into the Wild", והפך לאחד הספרים המדוברים של התקופה. מתבסס על הכתבה המגזינית שלו "מותו של חף מפשע" מ-1993, קראקאוור כתב את הספר שמגולל את סיפורו של כריסטופר מקנדלס, צעיר ממשפחה בורגנית מהמעמד הגבוה-עליון, שהחליט לוותר על כל רכושו, להיעלם מתחת לרדאר, ולתור את צפון ארה"ב עד שיגיע לאלסקה, שם יתאחד עם הטבע ויחיה בלי המגבלות של החברה המערבית החונקת.
הערה חשובה להמשך: אני לא יודע כמה מקוראי וקוראות הטקסט הנוכחי הזה יודעים לאן סיפורו של מקנדלס ממשיך. אני מתאר לעצמי שרובכם, אבל לטובת אלו שפחות מעודכנים, אמנע מלהסגיר פרטים בשלב זה. כשנצטרך להיכנס לזה – ואכן נצטרך – אעדכן באזהרת ספויילר.

שון פן עיבד בעצמו את הספר התיעודי שמתחקה אחר מסעותיו שלך מקנדלס, כאשר את הסרט מלווה קול-על של אחותו בעיקר. על אף כישלונות סרטיו הקודמים הצליח להשיג תקציב של כ-20 מיליון דולר, שבחיי נשמע כמו פרוטות להפקה המשוגעת הזו – סרט מסע עם עשרות אולי מאות לוקיישנים, חלקם באיזורים הפראיים ביותר של צפון ארה"ב שם תנאי הצילום נראים בלתי אפשריים, והמון שחקנים.
לתפקיד הראשי של כריסטופר, פן הלך על בחור בן 22 בשם אמיל הירש, שהתחיל כשחקן ילד בטלוויזיה. שנה אחרי "עד קצה העולם", פן והירש ישתפו פעולה שוב, הפעם ב"מילק" של גאס ואן סאנט. פן יזכה על כך באוסקר השני שלו, ולדעתי אמיל הירש גם היה צריך להיות מועמד אבל ג'וש ברולין לקח לו את הספוט. בדיעבד, אלו כנראה שנות השיא של השחקן הצעיר. שאר הקאסט כלל בהופעות קצרות למדי את קת'רין קינר, האל הולברוק, קירסטין סטוארט, וינס ווהן, ג'ינה מאלון, מרשה גיי הארדן, וויליאם הארט, זאק גליפיאנקיס, מריט וויבר ועוד.
גם הפעם בחר פן בצלם חדש, אריק גוטייה הצרפתי, שכבר ידע דבר או שניים על סרטי מסע אחרי עבודתו ב"דרום אמריקה באופנוע". פן גם הביא את סולן פרל ג'ם אדי ודר לכתוב שירים מקוריים לפסקול. מי שפן לא ויתר עליו הוא כמובן העורך ג'יי קאסידי.

"עד קצה העולם" נחשף בפסטיבלי טולרייד וטורונטו, כאשר יציאתו הרשמית הייתה ממש בסמוך, ספטמבר 2007. בסוף תקופתו בבתי הקולנוע, הכנסותיו העולמיות עמדו על מעל 56 מיליון דולר, מה שאולי לא הופך אותו לבלוקבאסטר אבל הכניס אותו למקום ה-98 בטבלת הקופות הבינלאומית של אותה השנה. עם תקציב של 20 מיליון והיותו דרמה לקהל בוגר, זה המון, ועוד לא דיברנו על רווחים מהשכרה במדיה הביתית. לצורך העניין, החמישייה הגדולה של 2007 הייתה (בסדר עולה) "רובוטריקים", "שרק 3", "ספיידרמן 3", "הארי פוטר ומסדר הפניקס" ו"שודדי הקאריביים: סוף העולם".
יחד עם הביקורות המשבחות, "עד קצה העולם" גם הפך לשחקן הפרסים הראשון של פן כבמאי. הוא פתח את העונה עם זכייה בפרסי הגות'האם, היה מועמד לשבעה פרסי בחירת המבקרים כולל הסרט והבימוי, אדי ודר זכה בגלובוס הזהב בפרס השיר הטוב ביותר ("גארנטי" הנהדר) והיה מועמד לגראמי; ופן בעצמו היה מועמד לפרסי איגוד הבמאים והתסריטאים (באיגוד המפיקים היו רק חמישה מועמדים ולא עשרה כמו כיום, אחרת היה נוכח גם שם). האירוע המשמעותי ביותר לקראת האוסקר התרחש בפרסי איגוד השחקנים היוקרתי, שם "עד קצה העולם" היה מועמד לארבעה פרסים – יותר מכל סרט אחר באותה שנה: צוות שחקנים, שחקנית משנה (קינר), שחקן משנה (האלברוק) ושחקן ראשי (הירש). את כולם הפסיד.
על אף כל האינדיקציות לחופן מועמדויות מרכזיות, האוסקר העדיף אחרים ו"עד קצה העולם" הצליח להשיג רק שתיים: עריכה (מועמדות ראשונה לקאסידי) ושחקן משנה. את שניהם הפסיד ל"ארץ קשוחה" בסופו של דבר. זה היה מפתיע למדי, כי גם אם המרוץ לפרס הסרט היה צפוף בין "ארץ קשוחה", "זה ייגמר בדם", "כפרה", "ג'ונו" ו"מייקל קלייטון", היעדרויותיו מפרסי הצילום, התסריט המעובד ובמיוחד השיר המקורי היו בולטות למדי.

אבל זה לא שינה הרבה. "עד קצה העולם" התחיל לקבל מעמד של סרט קאלט, כזה שחייבים לראות וכולם מדברים עליו. בישראל הוא משום מה לא הופץ באופן מסחרי, אבל אני ראיתי אותו לראשונה בזכות עותק מ"האוזן השלישית" ואז שוב בהקרנה חד פעמית בסינמטק ירושלים.
האמת היא שהיה מלכתחילה סיכוי שאני אוהב בהגזמה את הסרט הזה כי שון פן היה אחת האושיות ההוליוודיות הנערצות עלי באותה תקופה, גם כי הייתי קרוב לגילו של כריסטופר וחלקתי קצת מתפיסת עולמו, גם בזכות אהבה גדולה לסרטי מסע והתבגרות, ובטח עם החולשה הקשה שלי לקולו של אדי ודר, שליווה חלק משמעותי מימי התיכון שלי. "עד קצה העולם" היה בשבילי אירוע מונומנטלי, ואני בהחלט לא הייתי היחיד. אם רצית לצאת מגניב אז באיזור 2007-2009 היית צריך להזכיר את "עד קצה העולם" כסרט ענק, וזה תמיד עבד.

עם זאת, בחלוף השנים משהו בתפיסה לגבי "עד קצה העולם" התחילה להתערער. לא רק מהבחינות הטכניות של אורך הסרט או עומק התסריט, אלא יותר ההתמודדות שלו עם הגיבור ואיך הוא מציג אותו על המסך.
בהתחלה, לרבים נתפס כריסטופר – או בשם שאימץ לעצמו אלכסנדר סופרטראמפ – כמורד אמיץ ומעורר השראה, כצעיר חסר מורא שנשבר לו מכל השיט של דור הבומרים והחיים המזויפים והמודחקים שלהם ויוצא בעצמו לגלות את העולם, מסתמך על הקסם האישי שלו וטוב ליבם של אנשים, מאמין שהאדם והטבע חד הם ושואף להרמוניה. הוא מישהו להעריץ וללמוד את דרכיו בתוך מרוץ העכברים בו כולנו חיים.
אבל לפתע, אולי לא הרבה זמן אחרי הצלחת הסרט, כריסטופר נתפס אחרת. או יותר נכון לומר שהסרט פספס, או לא התמודד כראוי, עם הצדדים האמיתיים שלו. כלומר, עם כל הכבוד לערכים הנעלים שלו, יכול להיות שכריסטופר איננו מורד מקסים אלא ילד עקשן וטיפש, שגרם צער עמוק למשפחתו וליקיריו, השתמש באנשים שנקשרו אליו והמשיך הלאה בלי לחשוב על תוצאות מעשיו. ולמרות שהזהירו אותו הלוך והזהור, לא הקשיב לאף אחד וגורלו בהתאם. היוצרות התהפכו ו"עד קצה העולם" הפך לסרט שחוגג התנהלות אנוכית, מה גם שהוא בחר להישאר על פני השטח מבלי לחקור דברים אפלים יותר, כמו ההתעללות שכנראה עברו כריסטופר ואחותו מצד הוריהם, ועוד פינות קצת פחות חשוכות במסעותיו.
האמת היא כנראה איפשהו באמצע.

אני לא בטוח אם כרגע זה מגניב להיות בעד "עד קצה העולם" או לא, אבל אני עדיין כל כך אוהב את הסרט הזה. הייתי אפילו מגדיל ואומר שהוא חשוב לי. אני רואה הרבה מהפגמים שלו (על הסוף אכתוב אחרי אזהרת ספויילר) ואני מכיר בכך שהוא שטחי למדי, אבל איזה מסע קולנועי מופלא זה. רק על כמות הלוקיישנים המצולמים דרך העדשה של גוטייה הסרט הזה הוא חלק אינטגרלי בקאנון של סרטי המסע האמריקאים. במקביל, אמיל הירש מחזיק את הסרט באופן שהיה אמור להפוך אותו לליאונרדו דיקפריו הבא אבל משהו השתבש בדרך. צריך לראות את זה (ואת "מילק") על מנת להבין כמה כריזמה וכישרון הוא מביא למסך. גם צוות המשנה הוא כמעט כולו נוקאאוט בדרך שבה הם הופכים תפקידים קטנים לעולם ומלואו. הטובים ביותר הם בהחלט קת'רין קינר, שמביעה כל כך הרבה אהבה וכאב במילים ספורות, והאל האלברוק, ממועמדויות המשנה המוצדקות ביותר של האוסקר (לא היה לו סיכוי מול חאוויר בארדם של "ארץ קשוחה" אבל זאת יכלה להיות זכייה נהדרת). השחקן הוותיק מופיע רק בדקה ה-110 של הסרט ולחלקים בודדים, אבל כל שנייה של האלברוק היא נכס. גם מרשה גיי הרדן מצוינת עם מעט מדי מה לעשות, כאשר דווקא וויליאם הארט קצת חיוור מדי, וקירסטין סטוארט (בחלק של הסרט שמרגיש כמו סיכום של כל "ארץ נוודים" זוכה האוסקר של 2022) כל כך נטולת כריזמה שיותר התרכזתי בטריילר שחונה מאחוריה רוב הזמן.

"עד קצה העולם" רץ בין מספר סגנונות וסוגי עשייה, מה שגם הביא עליו ביקורת על העומס שלו, אבל אותי זה הרשים מאוד. התחושה הג'אזית הזו, שאף עיבוד קולנועי לג'ק קרואק שאני מכיר לא הצליח לייצר, של העולם שנפרס לעיתים בהרמוניה לעיתים באלימות, של חיים, של נעורים, זה הכול בתוך הסרט הזה ובעוצמות מטלטלות.
עם זאת, בזמן שהביקורת כלפי "עד קצה העולם" מאוד מובנת לי אך לא פוגעת בחיבתי אליו, בצפייה החדשה שלי, כשאני הרבה יותר מבוגר, יש כן דבר מאוד מסוים שהפריע לי – או לפחות שהעלה בי שאלות – וזה הסיום. מפה אני חייב להיכנס לספויילרים, אבל בכנות, אני לא חושב שהם משנים יותר מדי. אם כבר, זה כנראה מטעין את הסרט בעוד רבדים.

כריסטופר מצליח להגיע לאלסקה אבל לא שורד. הטבע ניצח אותו ואת ההתעקשות שלו אל מול כל אלו שביקשו ממנו לעצור ולהינות ממה שיש לו ביד (ההיבריס הזה הוא קו מקשר ומאוד מעניין ל"השבועה"). כריסטופר מת מוות נוראי לבדו באמצע שום מקום, ושם הסרט משחק איזשהו משחק כפול שמעט הטריד אותי.
מצד אחד, הדקות האחרונות של "עד קצה העולם" הן כמעט עינוי לצפייה. כריסטופר יודע שמותו קרב והוא גווע לאיטו לבדו, מתחרט על כל האנשים שנטש בדרך. מצד שני, בשונה מהגסיסה הארוכה, המוות שלו מתואר קולנועית כמו התעלות. נשמתו האחרונה של כריסטופר ב"אוטובוס הקסמים" מתרחשת כשהוא מביט למעלה לשמיים בפליאה כמו סוג של נירוונה, והמצלמה עולה מעלה כאילו נפשו סוף סוף השתחררה והוא מצא מנוחה.
לי זה הרגיש קצת מוזר כי זה נראה שבשורה התחתונה הסרט עושה רומנטיזציה למוות של כריסטופר, משהו שעקרונית יש לי בעיה אתו. כלומר, גם אם כריסטופר ברגעיו האחרונים והמייסרים הבין ש"אושר קיים רק כאשר חולקים אותו", הסרט לא מתייחס אל מותו כטרגדיה אלא כמתנה, ולעזאזל אחותו האוהבת (מאלון) שהיעלמותו השאירה אותה אבודה וכואבת, ולעזאזל פראנץ הקשיש (האלברוק) שראה בכריסטופר הזדמנות שנייה לאותו אושר שצריך לחלוק ולשווא יחכה לו שיחזור. בשבילי, באיזשהו מקום, הסרט מפנה גב לדברים שכריסטופר הבין רגע לפני מותו, ונותן לצופים סוף סנטימנטלי וקיטשי שמרגיש כמו מנראטיב אחר, כלומר פחדני ומבלבל.

שון פן ימשיך מכאן לזכות באוסקר שנה לאחר מכן ("מילק") אבל יבחר בכמה מהלכים די שגויים בהמשך הקריירה שלו. המרכזי בהם הוא הסרט הבא שיביים, כמעט עשור אחרי "עד קצה העולם". נצטרך להתמודד עם זה בפרק הבא, יחד עם סרטו האחרון של פן נכון לעכשיו (שאיננו דוקומנטרי).