״אלינור הגדולה״, סקירה

לקרוא לסרט "אלינור הגדולה" (Eleanor the Great) כרוך בהימור מסוים. מצד אחד, במקרה ותהיה חיבה לסרט, הכותרות כותבות את עצמן. אך הפוטנציאל קיים גם כדרך השלילה – "אלינור הלא-גדולה" וכו'. מה שמעט מוזר בכותרת הזו שיש בה סוג של מימד סותר או אירוני לסרט, שדומה כי הוא מנסה להיות סרט "קטן" בדרכו ובהצהרות שלו. סרט שלא מתפרץ עד הסוף עם המסרים או המלודרמה שניתן בהחלט לעשות עם העלילה שלו. יש בסרט משהו צנוע שאולי מתאים יותר לחומרים שבו, שכן ניסיון להגיע לגדולה היה יכול להסתיים במפלה. אבל זה עדיין משאיר אותי עם מצב בעייתי מול הכותרת שלו. עבורי, זה רק "אלינור הסבירה" או אולי, אם תרצו, "אלינור הסבירה-פלוס". סרט מחמם לב בדרכו, אם כי יש בו פוטנציאל מסוים להכעיס, מה שמונע ממני להמליץ עליו באופן גורף. חוץ מכך, אין בו גדולה של ממש בכל הקשור לתסריט.

מה שכן יש בו זו עבודה יפה של השחקניות. בעיקר שתי השחקניות שאנו פוגשים בפתיחה, שהיא סוג של סרט קצר בעל אופי אחר. אלינור ובסי הן שתי קשישות יהודיות, חברות מזה כשבעה עשורים או יותר, שחולקת דירה בקהילה של פנסיונרים בפלורידה. אלינור מגולמת בידי ג'ון סקוויב, מקרה מעניין של שחקנית טובה שהחלה לקבל תפקידים ראשיים בקולנוע לראשונה בשנות התשעים לחייה, קודם ב"תלמה" וכעת בסרט הזה. בסי מגולמת בידי ריטה זוהר, ישראלית עם כמה תפקידים ראשיים בקולנוע המקומי וקריירה ארוכת שנים בארה"ב. אלינור היא החצופה והדברנית יותר מבין השתיים, אם כי תושיה ויכולת ויכוח והבעת רגשות יש לשתיהן. בסי היא זו שרדופה מן הזיכרונות שלה כילדה בתקופת השואה. היא גם זו שמתה בגיל מתקדם אך בכל זאת במפתיע, בתחילת הסרט.

לכן אלינור שבה לחיות בניו-יורק, בדירה של הבת (ג'סיקה הכט) והנכד (ויל פרייס). היחסים עמם לא קרובים במיוחד ועם הבת יש בעיקר מתיחות. אלינור במצב פיזי טוב יחסית לגילה וגם בעלת סוג של מרץ ושנינות, אבל היא לא בהכרח מוצאת את עצמה בעיר בה חיה את רוב חייה. היא נכנסת בטעות לקבוצה לקשישים במרכז הקהילה היהודי, מבלי להבין תחילה כי זו קבוצה לניצולי שואה. על מנת לצאת מן המבוכה, היא מספרת סיפור אותו היא יודעת בעל פה – סיפור חייה של בסי. זה מן הסתם מוביל למבוכות גדולות יותר.

עיקר המבוכה הוא בגלל שבקבוצה נוכחת גם נינה (ארין קליימן), סטודנטית צעירה לעיתונאות אשר מחפשת פרויקט שיקשר אותה גם לצד יהודי במשפחה, אחרי מוות מוקדם של אמה היהודיה. עם אביה, מגיש טלוויזיה אפריקאי-אמריקאי (צ'ואטל אג'יופור) נינה לא ממש מתקשרת מאז המוות. אם כי הסיפור שאלינור מספרת מעורר עניין גם אצלו, ודומה כי ניצולת השואה השנונה והנמרצת מרשימה את כולם. בייחוד כשהיא רוצה לעשות את מה שלא יכלה לעשות בנעוריה: לעלות לתורה.

זוהי נקודת המוצא של הסרט, שעיקר הדרמה בו מתבססת על הפער בין היחס של הסביבה כלפי אלינור ורגשות האשם שלה על כך שלא אמרה את האמת בעודה מסתבכת יותר ויותר בשתי מערכות של שקרים: כלפי המשפחה שלה וכלפי נינה. לצערי, הסרט לא ממש משתפר אחרי הסצנה בה אלינור מספרת את הסיפור של בסי והשיא שלו נותר הפתיחה, שמרגישה כמו סרט קצר אחר.

״אלינור הגדולה״ הוא הסרט הארוך הראשון כבמאית של סקרלט ג'והנסון, שאני מחבב את הסרט הקצר שלה, "These Vagabond Shoes", אותו ביימה לפני יותר מעשור חצי. סרט שיש בו משהו צנוע ונוסטלגי, בדומה לסרט הנוכחי. כשחקנית מנוסה, אין זה פלא שבסרט הארוך שלה התחושה היא כי השחקניות (ומעט השחקנים) הם החוליה החזקה. לזכות הסרט אפשר להגיד כי הוא גם לא כולל רגעים מביכים במיוחד. להוציא רגעי קרינג' מכוונים, כאמור, ואלינור הסבירה שמגולמת בידי ג'ונו סקוויב הטובה למדי.

זהו גם פרוייקט ארוך הראשון לתסריטאית טורי קיימן ובמקרה שלה, הבוסריות ניכרת יותר. דומה כי סצנות רבות כוללת דיבור ישיר מדי של המסר ואין די פנאי לפיתוח עמוק או רב סתירות של הדמויות, משהו שהבימוי והמשחק לא מצליחים להציל. הסרט הוא גם תוצר של התקופה בה הוא נוצר וזה גם כולל מה שנראה כאימוץ של תקינות פוליטית על מנת להראות מגוון. הסרט לא מסתפק בכך שנינה מעורבת מבחינה גזעית, היא גם מזכירה שהיא לסבית בשלב מסוים, באופן שאני לא הצלחתי לראות כיצד הוא משתלב באופן טבעי במארג, או מפתח משהו פרט לכך שאלינור אינה הומופובית. היכולת שלה לדבר בחוצפה ובחוסר הכנות של העלילה, גרמה לכך שהייתי שמח לראות את אלינור כדמות שהסרט קצת פחות מעריץ. זה היה הופך אותה לאנושית יותר.

מכשול אחר בדרכו של הסרט הוא המלכודת של הצגת סיפור על השואה כשקר, ושילוב של שואה ותכנים קלילים יותר שאופייני לכמה סרטים הוליוודיים בעת האחרונה. תקופה בה אפילו סרט על משפטי נירנברג כולל סצנות שמבוימות כמו קומדיה. לדעתי, הודות להצגת הדמות של בסי בפתיחה, הסרט יוצא בשלום בתחום הזה. הוא כן נותן הצצה לאופן שבו ניצולי השואה שחיים היום ממשיכים לשאת את הכאב של הילדות/נעורים, כולל שילוב של ניצולי שואה אמיתיים בתפקידי משנה בסרט.

הסרט גם נוגע בזהות היהודית האמריקאית של ימינו בכלל, כולל הפיכתה לפחות אורתודוקסית (אלינור לא גדלה בקהילה בה נשים עולות לתורה) ובחינת השאלה של ההתערבבות בזהות האמריקאית ובפוליטיקת הזהויות של ימינו. הסרט נזהר מאוד לא להעליב אף אחד בתיאור הזהות היהודית או במפגש עם מיעוטים אחרים, לכן החשיבות שלו בעניין זה היא בהנכחת היהדות ופחות בדיון על האופי שלה, או למשל במחשבה על מדינת ישראל.