״יחסים פתוחים״ (Splitsville), סקירה

השם העברי עושה לא מעט עבודה בפיתוח הציפיות במקרה של הסרט הבא, במקור ״Splitsville״ כלומר סלנג לסופם של יחסים רומנטיים או מיניים, אבל בישראל – בואו לראות סרט על זוגיות ב"יחסים פתוחים". בעוד השם המקורי מדבר על פרידה, השם העברי עוסק בסוג היחסים. האמת היא כי מבחינה נרטיבית הסרט עושה את שני הדברים, אבל לא בדיוק. בכל מקום השיווק שלו נותן את הדגש ליחסים הרומנטיים והמיניים והסרט כן מציג, על פניו, מצב בו זוגיות פתוחה מובילה לתסבוכת רגשית. בפועל, המוקד של הסרט אחר. בלב הסרט לא תמצאו את מערכות היחסים המורכבות בין גברים ונשים, אלא יותר עליות ומורדות בחברות (אפלטונית) ארוכת שנים בין גברים. החברות הייתה ארוכה לפני עלילת הסרט, שמתרחשת לאורך תקופה ארוכה בהרבה ממה שנדמה לקהל.

זה יכול להיות מוכר למי שמכיר את העבודה הקודמת של יוצרי הסרט – הבמאי מייקל אנג'לו קובינו ושותפו לכתיבה קייל מרווין, שניהם גם מככבים בתפקידים הראשיים בסרט. זה הפיצ'ר השני של הציוות הזה, אחרי "עליות ומורדות", שלא הוקרן מסחרית בארץ אבל עורר התלהבות מסיומת בעלם. אם כי כמו שכתבתי על סרטם הקודם, השיא שלו הוא למעשה סצנת הפתיחה, שהייתה קודם סרט קצר בשוט אחד שבנה את השם של הצמד. את הסצנה הזו הם פיתחו לסרט שעוסק בעליות ומורדות בחברות לאורך תקופה ארוכה של שנים, אחרי קרע שנגרם עקב משולש רומנטי. החברות הופכת ליריבות אבל עדיין גם נותרת קרובה.

עוד בקשר לסרט הקודם, כתבתי כי הוא מציג גבריות רעילה לאו דווקא כלפי הנשים, אלא בין החברים הגברים. זה במידה מסוימת נכון גם לגבי הסרט הנוכחי, אם כי שני הגברים בסרט הרסניים הפעם גם כלפי הנשים בחייהם וגם כלפי עצמם. הרס עצמי שהוא גם הרס של החברות וקבוצת החברים שלהם הוא הנושא של הסרט יותר מאשר פרידות, חזרה לזוגיות, או האפשרות של זוגיות פתוחה ומספר פרטנרים. הנושא של יחסים פתוחים הוא נושא שבהחלט אפשר לחקור ובסרט יש לו היבטים רבים, אם כי אני לא סבור שהסרט הזה באמת עושה זאת. הוא עושה דברים אחרים, ביצירה שיש בה, אם נשתמש בשם העברי הקודם של הסרט של היוצרים, עליות ומורדות.

שני הכותבים מגלמים את קרי ופול, כאשר מרווין הוא קרי, זה שנמצא יותר זמן על המסך, והבמאי מגלם את פול. בתחילת הסרט קרי ואשתו אשלי (אדריה ארחונה) נוסעים לעבר בית הקיץ של פול, אשתו ג'ולי (דקוטה ג'ונסון) ובנם הקטן. הנסיעה נותנת את הטון לשאר הסרט, שכן היא כוללת כמה אירועים צפויים ולא-צפויים, הולמים ובלתי הולמים, ובמהלכה צפים דברים שנשמרו בסוד לגבי הנישואין. ייתכן וזה לא יהיה מה שתזכרו מן הנסיעה כפי שהיא מוצגת, אבל מבחינת נקודת המוצא העלילת מה שחושב הוא שאשלי מספרת כי בגדה בקרי מספר פעמים וכי היא רוצה להתגרש. קרי ממשיך לבקר את החברים שלו לבדו ולומד מהם כי מערכת היחסים ביניהם פתוחה. ביום העוקב, פול נשאר בעיר לצורכי העבודה לאורך כל היום, כולל הלילה, ומכאן קורה מה שאתם מנחשים שיקרה. גם בהמשך יתרחשו אירועים צפויים, לצידם גם כמה אירועים שאינם כאלה.

"יחסים פתוחים" מבטיח להיות קומדיה לא רומנטית על סקס, אבל הוא לא ממש מספק את הסחורה בתחום. לרוב, המתיחות לא באמת נוגעת בסקס, או שפשוט סגנון הכתיבה של הגברים שגם מככבים פחות מצטיין בהיבט הזה ויותר בתיאור של אנשים בוגרים מתנהגים בצורה ילדותית. זה מוביל לכמה סיטואציות כאוטיות והרסניות, שהן בעצם הסצנות הכי זכורות מהסרט, וגם אלו שהכי אפקטיביות בו. אם מתחברים לסגנון ההומר של היוצרים. הסרט בהחלט לא מתבייש לסחוט את הלימון של הכאוס עד הסוף ולהציג את האנשים הבוגרים והבורגניים-לכאורה מאבדים את זה. זה יכול להוביל לסבל של ממש, או להנאה מן האבסורד הקיצוני, כדרכו של הומור המבוסס גם על מבוכה. או במקרה של הסרט הזה, בכמה סצנות על שילוב בין מבוכה ופרטים רבים בתוך הסצנה.

עוד דבר שקובינו מחבב בתור במאי הוא סצנות עם שוטים ארוכים, בהתאם לאופנה הגוברת בימינו. אך כיום, כאשר רואים שוטים מורכבים של חצי שעה בתדירות די גבוהה, יותר קשה להתלהב בסצנות מרובת משתתפים בשוט בודד. אפילו שוט הכולל סקירה של כמה שבועות ברציפות, בו דמות חדשה מצטרפת לזירה בכל כמה שניות. זה בהחלט מורכב, אני לא בטוח עד כמה זה יעיל בהעברת הסיפור. שכן, האיכות של היוצרים היא בכתיבת הדיאלוגים, שמשלבים בין וולגריות ופתיחות, ולפרקים מצליחה לעורר הזדהות עם הגיבורים, גם אם ברור שהם אנשים בלתי נסבלים. לכן הדגש על העשייה הקולנועית לאו דווקא תורם לכך.

על פניו, הסרט הזה נותן יותר מקום לנשים מן הסרט הקודם של היוצרים. יש להן גם יותר זמן מסך והן גם זוכות לקרדיט שלהן כשחקניות לפני הכותבים-במאים. בפועל, הסרט לא עושה חסד עמן והדמויות שלהן נותרות שטוחות למדי. למעשה, ג'ונסון מצויה בסוג של תפקיד נדיר בקריירה שלה. לרוב, הבחירות שלה כשחקנית הם די קיצוניות לכיוונים שונים ובסרט הזה, היא מגישה את הגרסה שלה להופעה טבעית. זה בין היתר בגלל שיש לה פחות מורכבות והתפקיד הוא להיות האישה שגברים מתאהבים בה. האמת שקל לראות מה הם מוצאים בה, בעיקר בגלל שהכתיבה של הדמות שמגלמת ארחונה הופכת אותה לסוג של נבלית. ספק מתקפה נגד המקצוע של קואוצ'רית ואולי שנאה לא מודעת לנשים שחוקרות את המיניות שלהן.
בכלל, למרות שהסרט מציב בחזית גישה פתוחה ומודרנית למערכות יחסים לא בהכרח מונוגמיות, בפועל יש בו משהו שמרני למדי. יש פה ושם ניסיונות לצאת מן השבלונה ולמעשה החברות הפגומה היא הזוגיות האמיתית שמצויה בפרידות שונות, אך היא למעשה התא העיקרי בחיים של הגברים, החובר בדרך מעורפלת לתא המשפחתי ולזוגיות רומנטית-מינית.

בסופו של דבר, על אף כי הסרט אינו רומנטי במוצהר ואכן יש בו חלקים שהם לא רומנטיים בעליל, הוא כן מאמין, בדרכו, ברומנטיקה. אולי אפילו בזוגיות מסורתית, גם אם רק דרך הדגמה של בלאגן והרס של מה שהוא לא בדיוק בחינה של האופציות האחרות. דומה כי האנשים בסרט הזה נמהרים מדי בפעולות ובקריאה של המציאות. בעיקר, האנשים בסרט מונעים בידי קנאה יותר מאהבה, והסרט שואל האם האהבה יכולה להתגבר על הקנאה יותר מכל דבר אחר. זה יכול להיות מעניין והסרט כן כולל רגעים שנונים בכתיבה והומור הנובע ממצבי קיצון. אבל יש בו בעיות שמונעות ממנו להיות יצירה שלמה. שני הכותבים הם שחקנים מוגבלים, גם אם יש חן בהופעה שלהם. אולם, הסרט נשען על הכתפיים שלהם יותר מאשר על צמד השחקניות המנוסות יותר. הבעיה הנוספת היא שאיפה לעומק ולחתרנות, בה הסרט רחוק מלעמוד בסופו של דבר.