פסטיבל הסרטים חיפה 2025: "פאדיה", "לחיות את האדמה", "ארקו"

פסטיבל הסרטים חיפה כבר עבר את נקודת האמצע ומחר (יום ראשון) גם יחולקו בו הפרסים בתחרויות השונות. אני ממשיך לצבור סרטים ולדווח בינתיים בקצרה על חלקם, בתקווה שעל אחרים ארחיב בהמשך. זה הדיווח הרביעי שלי מהפסטיבל, לא כולל פוסט המלצות מקדים, ואת הכל אפשר לקרוא בתגית הרלוונטית.

פאדיה

לפעמים, מול מציאות קשה, השיקוף הטוב ביותר הוא לא חיקוי אלא יצירה על ידי הקצנה סגנונית של קיצוניות בלתי נסבלת. או, במילים אחרות, סרטו של שאדי סרור, גרסה קולנועית לסדרה טלוויזיה שכבר שודרה ב"כאן", משתמש בשפה קולנועית מוקצנת ולא-ריאליסטית על מנת לגעת בנושאים מולם יש לצעוק. "פאדיה" משתמשת באמצעים מלודרמטיים, השפעות מפילם נואר, צילומים אקספרסיביים של היבטים סמליים כמו ברקים וירח, וגם בחוש הומור על מנת לתת קול אמנותי לסיפור של רצח נשים על כבוד המשפחה ואלימות בחברה הערבית ובחברה בכלל. טרם צפיתי בגרסת הטלוויזיה, אבל בתור סרט קולנוע של כשעה וחצי זוהי חוויה אינטנסיבית שהאתגר העיקרי שלה הוא פער בין הנושא הכאב לבין התחושה שהסרט מצליח להיות גם בידור.

פאדיה מן הכותרת היא צעירה מכפר בגליל הלומדת סיעוד בתל אביב. סרטון מקרי שלה במסיבה בה היא לא רצתה להיות דולף לרשת ומייצר קשיים על כל משפחתה בכפר, בו המשפחה הרחבה היא בעלת שליטה במועצה, וגם ב״מועצה״ הפחות רשמית וחוקית. מול המשפחה השמרנית בכפר חיה משפחה הנראית כנטע זר, קודם כל בדרך בה הבית שלה נראה: עיצוב מודרניסטי וחלונות מהם ניתן לראות רק לצד אחד. גם בגלל שהבעל הוא ארכיטקט, והאישה עורכת דין, גם כי המשפחה בעלת ערכים ליברליים. סרור עצמו מגלם את אב המשפחה ואף כי היא קרובה יותר להציג את ערכי היצירה, גם כלפיה היחס לא תמיד מחמיא. למעשה רוב ההומור הוא פארודיה על דרך החיים שלהם. כולל על כך שתחילה המבט שלהם הוא מן הצד, אולם בשלב מסוים הם פונים לחלץ את פאדיה מניסיון רצח, באופן המעמיד גם אותם על הכוונות.

לצד הדיון בכבוד המשפחה, הסרט גם משקף את הדומיננטיות ההרסנית לפעמים של הרשתות החברתיות בעיצוב דעת הקהל, ומוצא פתרון חזותי מניח את הדעת על מנת להראות זאת. הסרט יורה את חצי הביקורת שלו אל לא מעט מטרות, אבל גם בתוך שפע השוטים האקספרסיביים (של הצלם בארי מרקוביץ' בעל הרקע ההוליוודי), הגרעין של הכאב תמיד עובר. המחאה רלוונטית לצערי לא רק בחברה הערבית ולא רק בארץ.

לחיות את האדמה
Living the Land

סרטו של הואו מנג מבוסס על זיכרונותיו מילדותו בסין בתקופה של שינוי חברתי בולט, במעבר ההדרגתי מחברה חקלאית לחברה עירונית. השנה היא 1991 ושאונג בן ה-10 חי עם משפחתה של אימו, תוהה לגבי זה ששם משפחתו שונה משלהם. את הוריו הוא פוגש באופן נדיר בראשית הסרט, בהלוויה של דודתה של אמו. זוהי הלוויה מסורתית, לפני שבהמשך המדינה דוחפת לשריפת גופות ולוויות הן פחות טקסיות, שינוי אחד מתוך שינויים הדרגתיים רבים שמתרחשים במהלך השנה המתוארת בעלילה. 

ייתכן ועבור חלקים מן הקהל, התחושה תהיה כי דבר לא מתרחש; הגישה של מנג היא להראות את השינוי דרך שגרה, לתאר קבוצה גדולה של דמויות שחלק מהן עוברת תפניות דרמטיות, המובאות בסרט לעיתים ברמיזות או בשולי התרחשות אחרת, כפי שהן נחרטו בזיכרונותיו של ילד. בכל זאת, יש בסרט כמה אירועים בלתי נשכחים. חלקם קשור לדודתו של הילד, רווקה בגיל מאוחר יחסית לחברה, שהיא מנסה לדחות מחזרים בהם המשפחה מעוניינת, ואולי לנהל קשר עם מורה שאינו עשיר מספיק.

חלקים אחרים בסרט יכולים לעורר עניין, בין אם הם תיאור של אורח חיים מעידן אחר, כמו תשלום לבית הספר באמצעות חיטה, או רגעי שינוי, כמו מעבר לקידוחי נפט או צפייה של אנשי הכפר בטלוויזיה. היא עוזרת לתעמולה על הצורך בשינוי חברתי, שינוי שבא לידי ביטוי גם באכיפת הגבלת הילודה, או רישום מדויק של האזרחים. כולל קרובת משפחה שזוכה לראשונה לשם רשמי בשנות התשעים לחייה.

הסרט זיכה את הואו מנג בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין האחרון, מה שאולי מייצר רף ציפיות גבוה מדי לסרט כזה. אף על פי שהוא מתאר שינוי, הקולנוע שלו מרגיש יותר מוכר מאשר חדשני, גם אם הוא שואב מן המסורת של קולנוע אמנותי ותיאור חיי הקהילה החקלאית ולא מן המסורת של הקולנוע המסחרי. כשמורידים את מפלס הציפיות ושורדים כמה חלקים פחות סוחפים, מוצאים סרט עדין ויפה על ראשית ההתבגרות וגם כל קהילה ברגע שינוי.

הקרנה נוספת:
13/10 | שני 17:15 | רפפורט

ארקו
Arco

פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל אנסי הוא אולי הכבוד הגדול ביותר בו סרט אנימציה יכול לזכות בעולם הפסטיבלים. לכן הציפיות לפני הצפייה בסרטו של הוגו ביינוונו היו גבוהות במיוחד. עבורי הוא לא לגמרי עמד בהן, אבל רק בגלל שזה סרט עשוי היטב, יפהפה ולעיתים מרהיב לצפייה, אבל לא סרט פורץ דרך או מקורי באופן שהימם אותי לחלוטין. עדיין, הוא צפייה מומלצת לילדים ומבוגרים כאחד ולאחר מחשבה, בהחלט יש בו שילוב מעניין של שתי דרכים שונות לראות את העתיד: אחת אוטופית ואחת קרובה יותר למציאות שלנו, אבל בפועל דיסטופית.

ארקו מן הכותרת הוא ילד בעתיד המאוד-רחוק. המבוגרים במשפחה ובסביבה נוסעים בזמן בידי הפיכה לקשתות, משהו שהוא יכול לעשות בבטחה רק אחרי שימלאו לו 12. הוא מפר את ההוראה של הוריו ומנסה לנוע אחורה בזמן על מנת לצפות בדינוזאורים, אבל מגיע רק עד שנת 2075 ומוצא את עצמו תקוע. ארקו יוצר קשר חברות עם איריס, ילדה בת גילו אותה מגדל בעיקר רובוט, בעוד הוריה בנסיעת עסקים ארוכה.

ככל שהסרט נמשך, העולם של העתיד הקרוב יותר נראה עשיר יותר וגם עגום יותר בדרכו, אם כי לא באופן שהופך את הסרט ללא ראוי לילדים אחרי הגיל הרך. אף כי אין ממש מעבר לתקופות אחרות בפועל, נמצא הטריק הנרטיבי המאפשר לביינוונו וצוותו להנפיש גם דינוזאורים ועוד שפע של תקופות ודימויים. ההשראה של אנימה בולטת, אולי מעט בולטת מדי עבורי, אך אין ספק כי היא מתאימה לסיפור מסוג זה: מדע בדיוני פשוט להבנה ומותאם לגילאים שונים.

הקרנה נוספת:
12/10 | ראשון 14:30 | סינמטק