“שעת הנעלמים" (Weapons), סקירה

באחד מהטורים האחרונים של עורך מגזין האימה פאנגוריה, כתב פיל נוביל ג'וניור כתב הגנה על ההייפ. או יותר נכון, הבהיר שההתלהבות הנרגשת היא לא באחריות האולפנים וסוללת היח"צ והשיווק שהם מפעילים כדי שיותר מאיתנו יילכו לקולנוע. אם הצליחו להלהיב אותנו על סרט, הם עשו את עבודתם נאמנה. אם הציפיות הרקיעו שחקים ואז התאכזבנו, אין לנו מה להתעצבן ש"עבדו עלינו". הוא מתייחס שם ל"לונגלגס" שהשיווק שלו לא גילה כמעט שום דבר על העלילה, רק בנה מתח וסקרנות, ובשילוב ביקורות מחמיאות ונלהבות הוא נהנה מהייפ, שיש מי שהתעצבנו ואמרו שהוא לא מוצדק.
הזעם שמגיע בעיקר כשההרגשה היא שכולם סביבך מסונוורים או הולכו שולל וכל כך התלהבו מראש שכעת משנחשף שהסרט הוא לא בשורת העשור, הם לא יעזו לבטא אכזבה או ביקורת שלילית בקול, רק להרעיף שבחים כדי להצדיק את הציפיות. אחד הסרטים שנהנים מחרושת שמועות חיובית כעת הוא "שעת הנעלמים" (Weapons), שכתב, ביים והפיק זאק קרגר. שילוב של שיווק מסתורי בניחוח עדכני כולל שליחת קופסת מרק שמכילה מספריים וחתיכת שיער לצופים עתידיים נלהבים, טריילר שרומז שיש כאן סרט אימה שלוקח את עצמו ברצינות, והיותו הסרט החדש של במאי "ברברי" שהיה סרט מצחיק, מקפיץ ומרובה תפניות מרעננות – זה מספיק כדי שנקווה לפיסת אימה משובחת במיוחד. האם הוא עומד בציפיות? והאם ההייפ אשם? התשובה גם לשאלה הראשונה וגם לשנייה היא לא וכן.

לא מדובר בסרט האימה של העשור, או של השנה. כן מדובר בסרט עשוי היטב, שלא מפסיק לסקרן ולעניין לרגע, ובחצי הראשון שלו היה גם מצמית למדי לפרקים. באותה נשימה, הטון שלו לא אחיד, ובזמן שהוא מייצר הבטחות מסעירות בהתחלה שלו לגבי הדמויות ומה שעובר עליהן (חבר שצפה איתי אמר לי שיש מי שהשוו אותו לאלטמן! לא, זה לא משהו שכדאי להאמין לו) – עד שהוא מגיע לסוף הוא לא מספק לנו פיתוח או התרה שמקיימת משהו מכל העושר הראשוני הזה. הוא כן הולך לכמה מקומות מבהילים ומצחיקים, כמה מזעזעים, ומספק סצנה או שתיים שעומדות להיות זכירות ולעמוד בפני עצמן, במנותק משאר העלילה והטון המפוזר.

הסרט מספר לנו בקול של ילדה מבעיתה, שלמזלנו לא מלווה אותנו לכל אורכו, על המקרה המוזר של 17 ילדים שיצאו מבתיהם, כולם, באותה שעה באמצע הלילה, רצו אל החשכה – ונעלמו. העלילה מתרחשת כחודש לאחר ההיעלמות, כאשר שום דבר לא נפתר, למשטרה אין מושג מה קרה, ההורים שבורים או רותחים או גם וגם, בית הספר חייב להיפתח מחדש, והמורה של תלמידי הכיתה שהתרוקנה למעט ילד אחד שלא נעלם, מבינה שלא רק שאין לה תלמידים ללמד, אלא שגם אין לה בית ספר לחזור אליו. היא לא רצויה שם, מסיבות שחלקן לגיטימיות וחלקן פחות. המורה, ג'סטין (ג'וליה גארנר), היא אדם בודד וכעת גם מנודה, כי בהיעדר קצות חוט, העיניים של העיירה הקטנה וגם הזעם המבעבע והפחד מופנים אליה. חוץ מהתדהמה מהכיתות הקטנות בבית הספר האמריקאי לעומת בתי הספר כאן, מה שעוד בולט בהיעלמות הוא שלאף אחד פשוט אין מושג מה קרה. למרות שזו עיר די קטנה, ושחלק מהילדים נצפו יוצאים מהבתים דרך מצלמות האבטחה.

זה מספיק תמוה כדי שג'סטין, שהסרט מבסס כמישהי עם כל כך הרבה בעיות בשיקול הדעת שלה שקצת מוזר איך בכלל קיבלה את העבודה כמורה וכנראה הייתה בסדר בה, לא מסוגלת לשחרר את הנושא ותרצה לברר דברים בעצמה. כשהיא שותה. הרבה. גם אחד האבות, ארצ'ר (ג'וש ברולין) מתוסכל ברמה כזו שזה רק עניין של זמן שהוא ינהל בירורים משלו. הסרט מפליא לבסס אותם ודמויות נוספות של שוטר לו עבר משותף עם ג'סטין (אלדן ארנרייך) ונרקומן רנדומלי (אוסטין אברמס) כאנשים פגומים שלוקחים מגוון החלטות שגויות שמתנגשות אלו עם אלו ועם השאלה שממשיכה לאכול אותם – מה קרה לילדים? כלומר חוץ מאת הנרקומן, מה שאוכל אותו בגדול היא ההתמכרות שלו, אבל זו מובילה אותו לחקירה. 

האינטרסים השונים שלהם מקבלים דגש בזה אחר זה, כשהסרט בנוי מכמה פרקים, כל אחד מתרכז בנקודת המבט של דמות אחרת. מדובר במבנה לא חדשני במיוחד, שעובד היטב כדי להראות את האופי של כל דמות ואת המניעים שלהן ומצבן הרגשי הלא-משהו בלשון המעטה. כל פרק מתחבר באופן ברור לאחרים, אין כאן להטוטנות נרטיבית. ואיפה האימה? עצם ההיעלמות של הילדים היא רעיון שעושה צמרמורת, והוא מוגש באופן רציני ומכבד, כולל שיר רקע הולם.

בכלל, הבחירות המוזיקליות בסרט שרובן עוסקות באפלה בדרכים כאלו או אחרות עושות לו רק טוב ומעבות אווירה של אי נוחות וחוסר ביטחון. אליה מתווספים מרכיבים טיפוסיים של הקפצות פה ושם, ובהדרגה ככל שהחידה מתקרבת לפיתרון, תחושת החשש מהעתיד לבוא מתחלפת בשילוב של "אה, ככה זה קרה? טוב נו" לצד כמה רגעים של "אה וואו, יפה שהלכו על זה". הסרט כולל כמה רגעים של אלימות קשה והמחשה של מה אפשר לעשות כדי להשמיד את הגוף ובעיקר את הראש האנושי. וכמו שציינתי, ככל שהוא מתקרב לסיום, כשהדברים כבר ידועים וברורים, הוא משליך מעליו כל שמץ של כסות כבדה ורצינית שנשארה בו והופך למשהו יותר פרוע ומשוחרר, אבל שלא קשור בשום צורה לדמויות הפגומות והטון שלו בהתחלה. 

יש הצדקה לפעולות של הדמויות השונות כי מה שמפעיל אותן וההחלטות שעשו הם מה שהניעו את העלילה ומובילים אותנו לפתרון ולאי אלו עימותים קיצוניים בסוף. מה שאין, הוא הצדקה לאפיון שלהן כדמויות פגומות. הסרט יכול היה להתנהל ולהסתיים בדיוק באותה דרך לולא היה מדובר במורה שיכורה, אב אגרסיבי, שוטר פתטי ונרקומן מגוחך. באותה מידה הם היו יכולים להיות אנשים מתפקדים ומאוזנים שמחליטים לצאת לחקירה עצמאית, ועדיין היינו מסיימים באותו המקום. ובגלל שאין שום התייחסות אל מי שהן כשהדברים מתבהרים, נשארים סימני שאלה לגבי למה הן דמויות כאלה, חוץ מתרגיל כתיבה נחמד, או ניסיון לעשות את הסרט יותר מעניין.

בתוך סימני השאלה יש גם לפחות רמז ענק אחד שמבליח בהתחלה ולא מקבל שום התייחסות אחר כך, ובעיקר – שינוי הטון המשמעותי שהסרט עובר מההתחלה הכה רצינית ואפילו רגישה, למשהו על גבול הסלפסטיק הפרודי בסוף. אפרופו, קרגר אומר שהוא כתב את התסריט בעקבות אובדן טרגי של אדם קרוב אליו, זו הייתה דרכו להתמודד. אולי זו הסיבה שהחלקים בהתחלה שעוסקים בהתמודדות של העיירה ושל אינדיבידואלים עם האסון הפתאומי עובדים בסגנון שונה לגמרי ממה שקורה בסוף. אם ננסה לראות ב"שעת הנעלמים" עבודת התמודדות עם שלבי אבל של בלבול, עצב וכעס שמתכנס לכדי השתוללות פרועה חיצונית שמייצגת את מה שהיוצר הרגיש בפנים – השינוי הטונאלי עובד. אבל הוא לא כל כך ברור או מובן בתוך העולם שבו הסרט מתרחש.

בדרך כלל אני לא נופלת לבורות הציפייה המוגזמת. וכך היה גם עם ״לונגלגס״ של אוז פרקינס, בעיקר כי למזלי הוא ענה על רוב אלו שהיו לי, וכי באתי מראש מתוך הנחה שאני לא יודעת עליו כמעט כלום, מתוך בחירה וכי לא סיפרו לי ולא גילו לי כמעט שום דבר בטריילרים. במקביל גם לא נכנסתי לאולם מצפה ליצירת מופת שתשנה את חיי, למרות שמדובר בבמאי שיצר את אחד הסרטים שיותר הפחידו אותי (״אני הדבר היפה שחי בבית״) בגלל המינימליזם שבו. הפעם כן נפלתי בציפייה המוקדמת, קצת כמו שקרה לי עם סרט אימה מדובר נוסף שיוצא ממש עוד רגע ״להחזיר אותה״ (Bring Her Back). שניהם סרטים חדשים של יוצרים שהפתיעו לטובה בסרט הקודם שלהם, זה מספיק הייפ עבורי. "ברברי" גם מתהדר בבלגן טונאלי וסגנוני, אבל זה היה די ברור שהוא מנסה לשחק איתנו לכל אורך הדרך.

"שעת הנעלמים" חולק כמה דברים עם "לונגלגס" אבל ההבדל הוא שהסרט של פרקינס, גם כשהוא הולך למקומות מטורללים על גבול המטופשים, נשאר מחוייב לטון שהוא קובע מההתחלה ומשאיר את הכל קשור לדמויות שהכרנו ושביקשו מאיתנו להשקיע בהן רגשית. סרטו של קרגר לא מתחייב ליסודות שהוא בעצמו מניח בהתחלה, ולכן הוא לא ענה על הציפיות, שלי, בכל אופן. הוא כן סרט אימה שאם מתייחסים אליו כאל בידור, ולא מתעסקות בעד כמה לא הגיוני שהמשטרה לא פתרה את המקרה הבסופו של דבר די פשוט לפיצוח הזה, או בכך שיש לנו דמויות שלא מקבלות את היחס או החשיבות שניתנו להן בהתחלה. הוא משאיר אותנו עם כמה סצנות אלימות והתעללות די מקוריות, ועם סיום קצת מוצלח, וקצת נבזי. אולי הוא פשוט רוצה לומר שאין מה להתרגש מהתעלומה עצמה. כי ככה זה עם רוע אנושי – הוא יכול להמציא את עצמו מחדש, אבל אפילו אז, הוא משאיר אותך עם תחושת אכזבה קלה מאיך שהוא פוגע וגורם לאותן השלכות איומות שוב ושוב.