״לילו וסטיץ'״, סקירה לגרסת 2025

מעולם לא הייתי חובב גדול של סרטי דיסני המצוירים, אפילו בתור ילד. טעמי נטה יותר לסרטי פיקסאר וסרטים מונפשים של חברות אחרות, ומהר מאוד התווספו אליהם כבר סרטי לייב-אקשן שונים. אחד מסרטי דיסני הבודדים אשר אהבתי בכל ליבי, שהייתי צופה בהם שוב ושוב בסלון ביתי, ועמד כתף אל כתף עם שאר הסרטים האהובים עליי בתור ילד, היה "לילו וסטיץ'", שיצא לאקרנים בשנת 2002. קשה לשים את האצבע על מה בדיוק גורם לנו לאהוב ולהתחבר לסרטים מסוימים בגיל כה צעיר, אבל אני יכול לנחש שמשהו בזה שגם לילו וגם סטיץ' מרגישים דחויים ולא מובנים ומייצרים לעצמם יחד תא משפחתי מכיל, מקבל ואוהב, בשילוב עם האלמנטים המדע-בדיוניים הכיפיים שתמיד דיברו אליי וההומור הנהדר, יצרו את החיבור הבלתי שביר הזה בין ילד לסרט.

כאשר הוכרז שגם "לילו וסטיץ'" המקורי נכנס למפעל ייצור עיבודי הלייב-אקשן של דיסני, מיד דילגתי על הידיעה והמשכתי הלאה. למעט מקרים בודדים ונדירים, העיבודים הללו לא מדברים אליי ולא עושים לי את זה, ולא היה לי צורך בגרסת לייב-אקשן של הסרט האהוב. רגשותיי כלפי הרימייק החלו להשתנות כאשר הוכרז כי הבמאי שיוביל את הפרויקט יהיה דין פליישר קמפ, שסרטו הארוך היחיד עד כה היה "מרסל הקונכייה עם נעליים", אחד הסרטים האהובים עליי ביותר מהעשור האחרון – יצירה קסומה ומלאה בהמצאות, חכמה, מרגשת ומיוחדת. הבחירה הזו הפיחה בי תקווה שאולי הפעם ימצא ברימייק של דיסני משהו שנדמה שהם שכחו מזמן, דבר קטן בשם נשמה. ואם זה יקרה בעיבוד לסרט ילדות שאני באופן אישי אוהב כל-כך – אז השמחה כפולה ומכופלת.

למי שלא מכיר (או לא זוכר), "לילו וסטיץ'" מספר את סיפורה של לילו, ילדה בת 6 מהוואי שהתייתמה לא מזמן משני הוריה. מגדלת אותה אחותה המבוגרת נאני, שמנסה בכל כוחה להיות גם אחות גדולה וגם אמא, אבל לא תמיד מצליחה לעמוד במשימה הכבירה שנפלה עליה. מעבר לקשיים הביתיים והמשפחתיים, ללילו גם אין חברים והיא נקלעת כל הזמן בעל כורחה לצרות. הכל משתנה כאשר ביום אחד היא מאמצת יצור משונה וכחול שהיא חושבת שהוא כלב, אבל הוא בעצם חייזר אימתני ומתוחכם שנוצר עלי-ידי מדען גאון, הנמצא במנוסה בכדור-הארץ.

אחד הוויכוחים העיקריים סביב אופנת עיבודי הלייב-אקשן של דיסני היא עניין ההצדקה. האם יש בכלל צורך לעשות סרט לייב אקשן שהוא העתק כמעט מדויק של סרט אנימציה אהוב ופופולרי? האם יש פה איזושהי הצדקה אמנותית, או שזה פשוט עניין כלכלי גרידא, ניסיון של האולפן הגדול בעולם לעשות כסף קל בלי לקחת יותר מדי סיכונים, כשהם מסתמכים על הנוסטלגיה של המבוגרים והמשיכה העל-זמנית של סרטיהם המקוריים, בהם צופים ילדים גם בימינו?
התשובה לא תמיד חד-משמעית, אבל לרוב ההרגשה היא של מוצר ולא של סרט קולנוע. למעט סרטים בודדים – דוגמת "ספר הג'ונגל" ו"קרואלה", שבהם המעבר ללייב-אקשן נעשה באופן משכנע ומעניין שהפך את חווית הצפייה לשונה באופן מספק מהסרט המקורי עליהם הם התבססו – מרבית הסרטים האלו לא עומדים במבחן הזה. הם כמעט תמיד גורמים להרגשה שעדיף כבר לצפות בגרסה המונפשת. לשמחתי, "לילו וסטיץ'" מצטרף לקבוצה הראשונה והמצומצמת.

יש בגרסת הלייב-אקשן של "לילו וסטיץ'" שילוב מדויק באופן מפתיע בין היצמדות למקור והעתקה מדויקת של רגעים וסצינות מסוימות לבין שינויים, תוספות והתאמות מודרניות שמרגישות אורגניות לסרט החדש ועוברות חלק. התוצאה היא עיבוד שמצליח להלך בין הטיפות ולהרגיש גם כמו צפייה בגרסה דומה מאוד לסרט המצויר והאהוב, שמעוררת רגעי נוסטלגיה נהדרים, וגם כמו צפייה בסרט מעודכן, אחר וחדש שנותן הרגשה של יצירה שעומדת באופן מספק בפני עצמה.

הבמאי והתסריטאים כריס קקאניוקלאני ברייט ומייק ואן ואייס לקחו כמה סיכונים עם העיבוד שלהם ועשו שינויים שבקלות היו יכולים להרגיש תמוהים ולא ברורים, אבל עשו זאת באופן משכנע. זה לא הרגיש כמו שינויים לשם שינויים, אלא בתור התאמות נרטיביות מושכלות לטובת יצירת גרסה חדשה. הסיפור הוא אותו הסיפור, המהלך העלילתי הוא אותו מהלך, המסע הוא אותו המסע. אבל בזכות בחירות חכמות, הן ברמת התסריט והן ברמת הביצוע הטכני, הסרט עובר נהדר מאנימציה ללייב-אקשן והמעבר מרגיש מוצדק לחלוטין.

יש מספר דברים שהפכו את הגרסה המקורית של "לילו וסטיץ'" למוצלחת ואהובה כל-כך: הלב הענק שלה, ההומור המצוין, הדמויות המקסימות שנכנסות עמוק ללב, ועיצוב החייזרים הנהדר, לא רק של החוצן מהכותרת. לטעמי, כל אלו עובדים מצוין גם בגרסה החדשה, גם אם לא תמיד באותו אופן ובאותה עוצמה. לילו ונאני הן דמויות שקל לעודד אותן ולהתחבר אליהן, והמסע הרגשי העמוס שהן עוברות מרגש, צובט בלב וגורם לדמעות לזלוג לא פעם.
זה קורה גם בסרט החדש, המון בזכות הליהוק הנהדר של שתיהן: מאיה קלוהא בתור לילו משחקת עם כל-כך הרבה ביטחון וכריזמה למרות גילה הצעיר (עוד לא בת תשע). היא מקסימה, מצחיקה וסוחבת את הסרט באופן מעורר השראה. סידני אגודונג מצליחה לעורר אמפתיה בתור נאני ויש בה משהו סוחף וממגנט, ולא מעט כישרון. הסרט החדש, כמו המקורי, מצליח לאזן בצורה מרשימה בין עצב וצחוק, בין נושאים לא פשוטים לרגעים קומיים אדירים. הסרט יכול לגעת בחוזקה בבלוטות הרגש ברגע אחד, ואז בזכות בדיחה מפתיעה או גאג מוצלח להוציא מהקהל צחוק גדול.

בנושא עיצוב החייזרים, יש תמיד את החשש שהמעבר של יצורים מונפשים ללייב-אקשן יראה מוזר ולא טוב מספיק. ניכר כי נעשתה עבודה רבה בהבאת החייזרים לגרסה החדשה, ועבודת האפקטים מעולה ומדוקדקת. למרות שיש בסרט החדש פחות חייזרים מבמקורי, כשהם כבר מופיעים הם נראים נהדר ומדויק, ממש כמו הגרסאות המקוריות שלהם. המדען המשוגע ג'ומבה, לו היה מבטא כבד בסרט המקורי, מדובב ומשוחק הפעם על-ידי זאק גליפאנקיס הנהדר, שלוקח את הדמות למחוזות אחרים ומרעננים, וכך עושה גם בילי מגנוסן לדמותו של פליקלי, החייזר המומחה לכדור-הארץ. מגנוסן מזריק לו אנרגיה מחודשת וכיפית במיוחד.
החייזר החשוב ביותר, סטיץ', הוא כמובן גולת הכותרת והמעבר שלו ללייב-אקשן נעשה באופן מושלם כזה שלא יכולתי לבקש יותר. אחד מבמאי הסרט המקורי, כריס סנדרס, חוזר לדובב את סטיץ' גם בגרסה הנוכחית. בכלל, הסרט נראה מקסים ומספק חוויה ויזואלית כיפית במיוחד. ההימור של דיסני על במאי צעיר ומועט ניסיון כמו פליישר קמפ עבד להם, והוא מצליח לעמוד במשימה שניצבה בפניו נהדר. אני מקווה שהאיש המוכשר הזה ישתמש בקרש הקפיצה שניתן לו ב"לילו וסטיץ'" על מנת להמשיך וליצור סרטים כה מתוקים ומרגשים.

אני לא כאן כדי לשכנע אתכם ש"לילו וסטיץ'" גרסת 2025 הוא סרט מושלם, כי הוא לא. כמו שהסרט המקורי משנת 2002 הוא לא מושלם. אבל בשניהם יש קסם מופלא שעבד עליי בתור ילד ועובד עליי גם היום. שניהם מרגישים כמו אוכל מנחם וחם במיוחד, מזון שהוא לא המתוחכם ביותר או המדויק ביותר, אבל הוא מספק חיבוק נחוץ ועוטף אותך בחמימות נעימה ומוכרת. אז נכון שיש בו אובר סנטימנטליות ושמאלץ שכבר לא עובר חלק בימינו, נכון שהפתרונות התסריטאיים קלים מדי והתוצאה הסופית צפויה וידועה מראש. אבל בימים אפלים כמו שלנו, לפעמים צריכים גם סרטים כאלו.