"יעד סופי: קשר דם", סקירה 

לסטפני (קייטלין סנטה חואנה) יש סיוטים. היא בקולג', תלמידה מצטיינת, עד שהסיוטים החלו לשבש את שגרת יומה מעבר לעייפות הנגררת. זה ברמה שהם מתרחשים גם באמצע היום, גם באמצע שיעור, כשהיא מתעוררת בזעקות מחרידות ומביכות. אם היא לא תתאפס על עצמה ונניח תקבל עזרה, ומהר, היא עלולה להפסיד את המלגה שלה, וכל מסלול ההצלחה עליו התקדמה באופן נינוח עד כה ישתבש. הסיוטים הם למעשה אותו תרחיש אימים מפורט וחוזר, שאם ראיתם את הטריילר לסרט "יעד סופי: קשר דם" (Final Destination: Bloodlines) נחשפתם לחלקים ממנו. היא לא מופיעה בו, אבל היא מזהה את האישה הצעירה שנמצאת במרכזה של התרחשות מחופפת ומבעיתה, שגובה חיים של המוני אנשים בבת אחת, בסדרה של צירופי מקרים מחרידים. זו סבתה אייריס (ברק בסינגר בגרסת הביעות, גבריאל רוז בגרסת המציאות בהווה). במקום ללכת לטיפול פסיכולוגי בהול, סטפני מחליטה לחקור את ההיסטוריה המשפחתית למרות שזו הובילה לניתוק הקשר, כדי לנסות ולהגיע אל אייריס ולנסות לפתור את הסיוט החוזר דרך עשיית סדר במציאות.

אם כל זה נשמע יותר כמו דרמה משפחתית ולא כמו עוד סרט בסדרת "יעד סופי", בהם מיתות משונות שפוגשות צעירים שחמקו מהמוות בזכות חיזיון של אחת או אחד מהם, אתן לא לבד. וזה בכוונה. הסרט החדש, שישי במספר, מגיע 25 שנה אחרי הראשון שהיה פיסת חדשנות מרעננת לגישה של סרטי סלאשרים ורוצחים סדרתיים. הוא הביא לנו את המוות בכבודו ובעצמו בתור הנבל שרודף אחרי (בעיקר) צעירים מרוכזים בעצמם, בתמהיל מדויק של מיתות מלאות דרכים יצירתיות לשבש, לשסף, לתלוש ולפרק איברים, לצד תזמון קומי שחור, עם תיבול עדין של בדיוק מספיק אמפתיה כדי שיהיה לנו קצת אכפת, למי שרצו שיהיה להם אכפת מהדמויות בזמן שהן מנסות לחמוק מהגורל ממנו כבר חמקו פעם אחת.

הסרט החדש מגיע גם למעלה מעשור אחרי הסרט החמישי בסדרה, שיצא אי שם ב-2011. מדובר בסדרת סרטים אהובה בזכות הפשטות הדטרמיניסטית והאקזיסטנציאליסטית שבמרכזה. ובמילים פחות ארוכות: יש פה מהלך ברור שנמצא בלב של כולנו. כולנו נמות, זו רק שאלה של זמן. והסרטים מייצרים מתח ישיר בין הידיעה הזו, לרצון להתכחש אליה ולקבל עוד זמן מתוך יצר הישרדות וחשיבות עצמית, ומטיח בפרצופנו את הבלתי נמנע, פלוס מגוון השפרצות, דקירות, מעיכות, בישולים במיטות שיזוף וכן הלאה.

הסדרה גם שמרה על הטון והרמה לכל אורך הדרך, עד כדי כך שקבוצת חברים ביקורתית למדי שלי, הייתה תמימת דעים לגבי החיבה כלפיה גם עכשיו, כשלכל אחד ואחת יש דירוג שונה לאיזה סרט הכי טוב ואיזו תאונה מחרידה הכי מופרכת ומצוינת. אני אגב עדיין זוכרת הכי טוב את הסרט הראשון, לא בהכרח כי הוא המשובח ביותר, אלא כי צפיתי בו בגיל מכונן (17, כן כן), ויותר מפעם אחת – רק בבתים של חברים. הסצנה עם האוטובוס מצד אחד, מול סצנת המקלחת מצד שני, הן בדיוק הקצוות של מה שאני אוהבת באימה: הומור מזעזע שאי אפשר להפסיק לצחוק ממנו ולצטט אותו, ואמפתיה מחרידה ומכאיבה בתקריב שלא ניתן להפסיק להסתכל עליו או לראות אותו כי הוא נחקק לך במוח.

קייטלין סנטה חואנה

אלו נעליים גדולות למלא, בפער של שנים, ושל חיבור רגשי שיש לאנשים כלפי מותג מסוים. וכשיותר מדי תכנים היום סוחטים מותגים קיימים רק כדי לשכנע אותנו שנוסטלגיה עבשה זה מספיק, מבלי לספק משהו חדש בתוך ההקשר, אלו נעליים שיכולות למעוד בקלות. כמה משמח שהן עושות עבודה מצוינת והולכות עד הסוף ושוב מקפידות על דיוק – הפעם לא רק בין ההומור לזוועות, ולאמפתיה מול הבידור המרוטש, אלא גם בין שמירה על התבנית המוכרת, לצד שבירה או יציקה שלה מחדש. עד כאן מטאפורות נעליים וריתוך.

על הבימוי אמון הפעם הצמד זאק ליפובסקי ואדם בי סטיין, ועל התסריט השלישייה גאי ביוסיק, לורי אבנס טיילור וג'ון ווטס. השינוי המרכזי הוא שהפעם, אם תרצו, יכול להיות לכם אכפת יותר. יש כאן התבגרות מסוימת של הכללים, והרחבה של מסגרת הפעולה. הפעם, מישהי הצליחה לרמות את המוות לא לפרק הזמן של סרט אחד, כלומר, כמה ימים או שבועות. זה נראה, על פניו, שהיא הצליחה. הצליחה להדוף אותו למספיק זמן כדי שיחלפו עשורים, והיא וכל מי שהיו איתה וחייהם ניצלו בזכותה, הקימו משפחות, והם סבים וסבתות. אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטי עלילה, או בכלל, אבל כן להתייחס לשינויי המנגנון כאן. והרעיון הוא, שעכשיו כשחלפו כל כך הרבה שנים, יש תחושה של ביטחון מזויף, לאור ההנחה שהשורדים ימותו מיתות טבעיות יותר, או פשוט יגססו מסרטן. הסרט מנציח את הרצון שלנו לחיים כאלה, נורמליים במידת האפשר. כה מעורר הזדהות.

הפוקוס על משפחה אחת, זו של סטפני והסיוטים מתחילת הסקירה, משפחה שקיימת בכללותה רק כי הסבתא הייתה בעלת תושייה מספקת לפני כל אותם עשורים, מעניקה לסרט מנוע חדש. אלו כבר לא חבורת צעירים פלוס כמה מבוגרים אחראים שנקלעו לסיטואציה. אלו אבות ואמהות, אחים ואחיות. והסרט מיטיב לשלב בין ביסוס מהיר של מערכות יחסים חמות ולא מושלמות בין כולם, וקווי מתאר יחסית ספיציפיים גם אם משורטטים בגסות, כדי לייצר מספיק עניין ושוני. הוא גם שוזר את התאונה שנמנעה ואת ההשלכות שלה על אם המשפחה, ובתורה על הבת שלה ואז על הנכדה כמהלך שיש לו השלכות שזורעות קשיים וסיבוכים במערכות היחסים בתוך המשפחה.
אייריס שרדה, ולה בן ובת, שבתורם הקימו משפחות גרעיניות משלהם. חשבו כמו מה נשמעת אישה שממשיכה להזהיר את המשפחה שלה להישמר מפני המוות עצמו, שרואה סימנים מופרעים בכל משב רוח, בכל תנודה מקרית של ענפי עץ ברחוב, בכל חריקה של מדרגות עץ שזקוקות לתחזוקה? וכשהיא ממשיכה לנסות ולהנחיל לילדיה ולנכדיה את אותה הזהירות ואת היכולת לחזות אירועים מחרידים – כן, זה נשמע כמו בעיה נפשית. זה נשמע כמו הדמות הטיפוסית של המבוגרת המתריעה בשער, או השוטה שצועק שכולם עומדים למות, רק שהפעם העובדה שלא הקשיבו לה עלולה לגבות מחיר מהאנשים החשובים לה ביותר.

טוני טוד, עליו השלום

במישור הזוועתי הבידורי הסרט לא חוסך עלינו, וגם לא חוסך בהתחכמויות עלילתיות שיוצרות מתח אפקטיבי. יש כאן הבנה של חוקי המשחק והבנה שהקהל שמגיע לראות אותו (וכדאי על מסך גדול, בלי הסחות דעת) יודע בעצמו לחפש רמזים מטרימים בכל הקשת כוס, בכל שקשוק של קרח, בכל מחט של מכון קעקועים, בכל קפיצה על טרמפולינה ביתית בחצר אחורית, בכל מכונת שתייה בבית חולים ובכל מעלית. כך, הסרט ואנחנו מרוויחות פעמיים – אנחנו בלחץ מכל דבר, וכשבאמת מתרחשים דברים – והם מחרידים – הם מקפיצים ומצמידים אותנו לכיסא חזק יותר. היו גם כמה בורות של קיטש או עלילה שהסרט מצליח לא ליפול אליהם. ביחס להיותו סרט על משפחה שמבינה את המחיר שהיא שילמה ומשלמת על מגוון צרות ובעיות אמון ותקשורת מהעבר הרחוק והקרוב, הוא מצליח לא להיכנס למקומות דביקים או סוחטי דמעות מדי, בשום שלב. וזה לא פשוט, כי הפעם יש לנו הורים, אחים, ילדים שנמצאים בסכנה תמוהה ומיידית.

ההחלטה של הסרט ללכת על חבורה משפחתית נגד המוות חכמה לא רק בגלל השינוי המרענן והנדרש אחרי כל כך הרבה זמן שחלף. היא גם מבגרת את המותג בדיוק בהתאמה למצב המשפחתי והמנטלי של מי שהיו צעירים מרוכזים בעצמם כשהוא הגיח לראשונה. הייתי בת 17 ונהניתי לפחד פחד מוות על עצמי ועל החברים והחברות שלי, איתם ביליתי כל שעה פנויה אז. אצלם ראיתי את הסרט. מביתן פחדתי לחזור הביתה ברגל אחרי הצפייה הראשונה. איתם ניתחתי וחפרתי בעוד אינספור סרטים אחריו. איתן אני עדיין מריצה את הסצנה ההיא עם האוטובוס. אני מסוגרת היום, ואני מפחדת פחד מוות על עצמי ועל החברים והחברות שלי ועל המשפחה שהקמתי, איתם אני מבלה כל שעה פנויה ולא פנויה שיש לי (פעוט מסוים הלך לישון ממש מאוחר מדי גם הערב ולכן הסקירה הזו מגיעה באיחור). הילדים שלי משחקים עם בובת פרדי קרוגר שלי כי החלטתי לסמוך עליהם כשהם מורידים אותה בחדווה גדולה מהמדף, אנחנו מסלילים אותם לחבב את הלוואין (העונה, לא הסרט, הם בגיל חד ספרתי). הם יודעים שאמא אוהבת לראות סרטים מפחידים.

אמרתי לבן הזוג שלי שהוא חייב להשלים את "יעד סופי: קשר דם" ואשמח לצפות בו שוב יחד איתו, ושהוא טוב יותר מחלק מאלו שאני צופה בהם בכל הזדמנות. הפחדים שלי התרחבו והתבגרו איתי. כמה משמח ומחריד לקבל סרט שמספק לי את אותה התרחבות והתבגרות, ומעניק לנו בידור אימה שהוא עדיין קליל ובסופו של דבר ממוקד בדרכים השונות והיצירתיות שבהן אנשים, טוב כולנו, יכולים פתאום למות, אבל שתואם גיל ומצב משפחתי בדיוק בשביל הדור שהיה איתו מההתחלה. והוא אפילו מכניס נגיעה פילוסופית חיובית נוגעת ללב עם מחווה לטוני טוד ז"ל, שגילם מעין דובר בסגנון מקהלה יוונית בסרטים שמסביר לצעירים מול מה הם מתמודדים, למקרה שלא הבנו. זו הופעתו הקולנועית האחרונה למיטב ידיעתי, והיא מצמררת אבל גם מזכירה לכולנו שבזמן שאנחנו עסוקות בלפחד פחד מוות, כדאי שלא נשכח לחיות. וזו למעשה השורה התחתונה של המותג כולו, שרק הופכת כאן ברורה יותר.