פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 31: שנת 1986

שנות השמונים בהחלט שינו הרבה דברים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: במהלכן שש מדינות חדשות הצטרפו לקבוצת הזוכות, ובכך די הכפילה את המספר של עשרים השנים הראשונות; גם מספר המועמדים שביימו נשים הכפילה את עצמה (לא שזה היה רף גדול במיוחד, או גדול בכלל); ומדינות שטרם נשמע עליהן באוסקר קיבלו מקום של כבוד.
ב-1986, לראשונה מזה עשור, שתי מדינות מהחמישייה סימנו את הופעת הבכורה שלהן באוסקר (אוסטריה וקנדה, היחידה מהחמישייה שאיננה אירופאית), ובנוסף אף אחד מחמשת הבמאים האחראים על הסרטים לא ביים מועמד בעבר. מאוד מרענן וחדשני מצד האקדמיה.
אל אוסטריה וקנדה הצטרפו שיאנית המועמדויות צרפת, צ'כוסלובקיה שחזרה אחרי כמעט שני עשורים מחוץ למשחק, והולנד שאפילו קיבלה את הפרס לראשונה. בזכותן אפשר לחלק את מועמדי 1986 לשתי קטגוריות: סקס ונאציזם.
למרבה השמחה אין אף חוליה מקשרת בין השניים.

המדינות שהגישו נציגות אך לא הגיעו למועמדות היו אלג'יר, איטליה, איסלנד, זוכת השנה שעברה ארגנטינה, בלגיה, ברזיל, ברית המועצות, גרמניה המערבית, הונגריה, הודו, דנמרק, דרום קוריאה, טיוואן, יוגוסלביה, יפן, ישראל ("אוואנטי פופולו"), מקסיקו, נורבגיה, סין, ספרד, פולין, פורטו ריקו, פינלנד, קולומביה, רומניה, שוודיה ("הקורבן" של טרקובסקי, למרבה ההפתעה) ושווייץ.

טקס האוסקר ה-59 היה שייך ל"פלאטון" של אוליבר סטון, שניצח את "ילדים חורגים לאלוהים", "הכבוד של פריצי", "המשימה" ו"חנה ואחיותיה". באופן כללי זה היה טקס אמריקאי למדי מבחינת לוח המועמדים והזוכים, כאשר "אותלו" של זפירלי היה בעצם הסרט שאיננו-דובר-אנגלית היחיד שרשם לעצמו מועמדות (עיצוב תלבושות).

המועמדים

אוסטריה – "38 – גם זו הייתה וינה" (38 – Auch das war Wien / '38 – Vienna Before the Fall)

אחרי תשעה ניסיונות, הצליחה אוסטריה סוף סוף להתקבל לחמישייה הבינלאומית של האוסקר, והיא עשתה זאת, כמה אירוני, בזכות סרט על ימי הנאצים.
לא קשה להבין מתי מתרחשת עלילת הסרט, שנעה בין וינה וברלין, ומהותה מאוד מזכירה סרט אחר שדיברנו עליו במהלך הפרויקט: "מפיסטו", זוכה הונגריה של 1981. שני הסרטים עוסקים בעולם התיאטרון, ובמרכזם אנשי הבוהמה שלא מסכימים לראות אלו תהליכים מסוכנים מתרחשים סביבם עד שמאוחר מדי. בזוכה ההונגרי זה היה שחקן פופולרי שחותם ברית עם השטן הנאצי, ובגרסה האוסטרית מדובר בשחקנית צעירה שמאוהבת בכותב יהודי. אהבתם אמנם משגשגת אבל לא רק שהקריירות שלהם הולכות לכיוונים שונים, גם הסיר המבעבע שהוא אירופה של התקופה מאיים על עתידם.
את הסרט ביים וולפגנג גלוק, במאי עם רזומה עמוס למדי מאז סוף שנות החמישים, וזה היה אחד מסרטיו האחרונים. ב-1997, אז ביים את סרטו האחרון בהחלט, הופיע בתפקיד משנה במה שיהיה אחד הסרטים האוסטרים המדוברים ביותר כנראה אי פעם, "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה. את התסריט ל"38 – גם זו הייתה וינה" כתב על פי ספרו של פרידריך טורברג.

הגילוי המשעשע ביותר שלי לגבי הסרט הוא השחקנית הראשית שלו, סוניי מלס, פה בת 32. היא הייתה מוכרת לי, אבל לא לגמרי הצלחתי להבין מהיכן. רק כשבדקתי את הפילמוגרפיה שלה, גיליתי שדווקא נתקלתי בה יחסית לאחרונה – בקאסט השחקנים הרחב של זוכה דקל הזהב "משולש העצבות", וכן, היא לחלוטין האישה האיומה שמקיאה את נשמתה על המצלמה, והונצחה כך לעד בפוסטר הבלתי נשכח של הסרט.

אוסטריה – "38 – גם זו הייתה וינה"

צ'כוסלובקיה – "כפר קטן שלי" (My Sweet Little Village)

19 שנה אחרי שהביא למדינתו את האוסקר השני שלה ("רכבות שמורות היטב"), חזר יז'י מנזל עם סרט נוסף, הפעם נותר כמועמד בלבד. כך ציין את המועמדות החמישית של צ'כוסלובקיה, ואחת לפני האחרונה עד שתתפרק בתחילת שנות התשעים.
כמו "רכבות שמורות היטב", גם הפעם מדובר בדרמה קומית, או קומדיה דרמטית, שמתרחשת במקום קטן ואנשים בו מעט. הציר המרכזי של הסיפור הוא בחור על הספקטרום האוטיסטי בשם אוטיק (יאנוש באן ההונגרי, עד לאחרונה אחד השחקנים העסוקים של מולדתו), שלא מצליח לבצע אפילו את הפעולה הפשוטה ביותר, ובתמימותו מעורר עליו את זעמם של שאר עובדי המפעל. מסביבו עסוקים אנשי הכפר בפעילויות של סקס ותעסוקה.
התסריטאי של הסרט הוא זדאנק סווראק, שחקן ותסריטאי עמוס פרסים ותארים, שיכתוב גם את המועמד הבא של צ'כוסלובקיה, ועשור קדימה גם את זוכה האוסקר הצ'כי, "קוליה". שניהם יבוימו על ידי בנו.

צרפת – "בטי בלו" (Betty Blue / 37,2 le matin)

בשלושים הפרקים של הפרויקט דיברנו על הרבה סרטים. 155 סרטים ליתר דיוק. רובם הגדול נשכח בתהומות הנשייה, חלק זכורים לטובה, חלק לרעה, וחלק מהם הפכו לקלאסיקות מוחלטות של הקולנוע. אבל באמת שמבין כל הסרטים הנוצצים של פליני, קוראסווה, בונואל, ואיידה, טריפו וברגמן, "מלחמה ושלום", זוכי דקל הזהב, מאסטרויאני ולורן, זהו כנראה המועמד של צרפת מ-1986 שהכי מוכר ומפורסם עד כה. אחד מסרטי הפולחן הגדולים של שלהי המאה העשרים, ובוודאות הפוסטר הכי מפורסם עד "ספרות זולה" ו"טריינספוטינג". בהצלחה למצוא דירת סטודנטים אחת בישראל בין 1986 ל-1993 בלעדיו על הקירות. למעשה, הסרט זכה בפרס "הפוסטר הטוב ביותר" בפרסי הסזאר של 1986, פרס שאשכרה הוענק בין 1985 ל-1990.

מעט מאוד סרטי פולחן הגיעו לאוסקר המתנשא, שמוצא מעט מאוד מקום לסקסי והפרוע, שלא נדבר על הפרס הבינלאומי. מכל מה שהיה עד כה, אפשר אולי למנות תחת המונח "סרט פולחן" את "מטריות שרבורג", "אהבותיה של בלונדינית", "הלילה שלי אצל מוד" ו"תשוקה אובססיבית", וגם במקרים האלו אפשר להתווכח על השיוך. מה שאי אפשר להתווכח עליו, הוא שאף אחד מהם לא מתקרב ל"בטי בלו" ברמת המודעות הקולקטיבית.

הבמאי ז'אן-ז'אק בנקס כבר נשלח בעבר לאוסקר עם סרט פולחני אחר, "דיווה", המשתייך לתנועה המכונה "סינמה דה לוק" עמה היו מזוהים גם לוק בסון וליאו קאראקס. אלו סרטים מודרניים המאופיינים בכך שהסטייל שלהם לוקח מקום יותר חשוב מהעלילה, ומתרכז בעיקר בצעירים אבודים. לא מאוד מאוד ספציפי, אבל התיאורטיקנים הצרפתיים כנראה מאוד אוהבים הגדרות. עם זאת, משום מה לא טרחו להכליל בזה גם את זוכה צרפת של 1978, "הכינו את הממחטות", שלגמרי עונה על ההגדרות האלה.
"בטי בלו", מסרטי הדגל של "סינמה דה לוק", היה הצלחה עצומה, כנראה לא מעט בזכות סצנות הסקס הבוטות בו – הכי הרבה והכי אינטנס שראינו פה מאז "תשוקה אובססיבית" ההולנדי – שמבוצעות על ידי שני כוכבים בהחלט לוהטים במיוחד, ביאטריס דל שהסרט הזה הפך אותה לכזה אייקון וסמל מין, שלא משנה כמה עוברים תנסה לעקור מנשים הרות זה יישאר אותו הדבר, וז'אן-הוג אנגלנד.

הסרט, מבוסס על ספרו של פיליפ דז'יאן, מסופר דרך עיניו של זורג (אנגלנד), בחור צעיר וחתיך מאוד שחולם להיות סופר אבל מתפרנס מעבודות תחזוקה שונות וחי בבקתה רעועה על שפת הים. אל חייו של זורג מתפרצת בטי (דל), צעירה שאיננה מאוד מתחברת לקונספט של בגדים, וסוחפת אותו לרומן מלא תשוקה ואנרגיות מתפרצות שבהחלט מעוררות כמה תמרורי אזהרה. כאשר היא מגלה על שאיפותיו לכתוב, בטי מפתחת אובססיה לנושא, ועומלת קשה על מנת להוציא את ספרו לאור, אבל בדרך מתחילה לאבד את יציבותה הנפשית, הולכת ומתדרדרת, עד לסוף המר (או שלא. נראה פתוח לאינטרפטציה, תלוי מה עמדתכם לגבי מערכת היחסים הזו).

צ'כוסלובקיה – "כפר קטן שלי"

קנדה – "שיחות מלוכלכות" (Le Déclin de l’empire Américain / The Decline of the American Empire)

דובר הצרפתית הנוסף של הקטגוריה הבינלאומית ב-1986 מסמן את מועמדותה הראשונה של קנדה. זה קרה בזכות דניס ארקאן, שאחראי לא רק על שלוש מבין שבע המועמדויות של קנדה, אלא גם על זכייתה היחידה (נכון ל-2025) אבל יש עוד איזה שני עשורים עד אז. ארקאן הקוויבקי הוא כנראה המוכר מבין הבמאים הקנדיים שגם עבדו בקנדה (בגלל זה לא מחשיבים את ג'יימס קמרון), ואחד המעוטרים שבהם. "שיחות מלוכלכות", למשל, הביא אותו לפסטיבל קאן, לשם התקבלו גם סרטיו הבאים (עליהם אנחנו אמורים לדבר בעתיד, אם הפרויקט ימשיך לחיות).

בהחלטה פרועה, אך די מאפיינת, של מפיצי מדינת ישראל, השם הנבחר בעברית "שיחות מלוכלכות" בהחלט קולע היטב לסרט עצמו, גם אם מרדד אותו להפליא. אבל כן, מדובר בסרט שמורכב בעיקר משיחות, חלקן המשמעותי עוסקות בסקס ויחסים, שמתנהלות בין חבורה קנדים מהמעמד הבינוני-אינטלקטואלי. הוא נפתח בהיפוך מגדרי מעניין, כאשר הגברים שבין החברים עומלים על ארוחת ערב משותפת, והנשים עסוקות בחדר הכושר. שם נחשפות לנו נקודות המבט השונות של הגיבורים, חלקם בזוגיות זה עם זה, שימשיכו עם כמה מהלכים שמאתגרים את הטבואים והטעם הטוב שמאוד קשה לדעת האם מדובר בכאלו חיוביים או לא.
לדוגמא, מצד אחד הסרט מציג במרכזו גבר גיי, מחוץ לארון, שמח בחלקו ואהוב על ידי חבריו. שזה נהדר ופרוגרסיבי ואיזה כיף. מצד שני, הגיי שבחבורה גם מתוודה על כך שהוא לא מסוגל להיכנס למערכת יחסים מחייבת, אובססיבי לקרוזינג, סובל מדלקת שתן די חמורה, ומעניק באיזשהו שלב מונולוג שלם על זה שישבנים של ילדים בני 12 זה הדבר הכי מושלם בעולם, ועוד טורח לפסל אחד כזה בבצק. לי זה ממש לא בא בטוב, כמו הרבה דברים אחרים בסרט המבלבל הזה.

הזוכה

הולנד – "התקיפה" (De Aanslag / The Assault)

שנה שלישית ברציפות בה מדינה שטרם זכתה עד כה מתכבדת להניף את הפסלון. הפעם זו הולנד, שהפכה להיות המדינה ה-13 שלוקחת אוסקר. נכון ל-2025 יש פחות משלושים מדינות כאלו, ולהולנד יש שלושה מהניצחונות. השאר יגיעו בעשור הבא.
הזכייה של הולנד היא באופן די משעשע סיכום של שתי המועמדויות הקודמות שלה: ב-1959 הייתה מועמדת עם "הכפר ליד הנהר" שביים פונס רדמייקרס, וב-1973 על "תשוקה אובססיבית" שכתב חררד סואטמן. לגמרי במקרה יצא שאלו הם הבמאי והתסריטאי של "התקיפה" שהוקרן בפסטיבל טורונטו, וזכה בגלובוס הזהב.

מבוסס על ספרו של הארי מוליש, "התקיפה" החזיר את תקופת הנאציזם לפודיום הזוכים באוסקר לראשונה מאז "מפיסטו" ב-1981, כאשר חלקו הראשון נפתח ב-1945. המלחמה באירופה כבר גוועת, אבל בהולנד הנאצים עדיין הופכים את החיים של כולם לגיהינום. אנטון הצעיר הוא בן למשפחה הולנדית נוצרית, כאשר בערב גורלי אחד, אחרי שעות הסגר, נרצח משתף פעולה נאצי מחוץ לבית משפחתו. הנאצים מגיעים במהרה, מפרידים בין בני המשפחה, כולאים את אנטון הקטן, ומציתים את הבית. שנים לאחר מכן, אנטון (דקר דה לינט) כבר גבר המנסה לחיות את חייו בצל הטראומה של ילדותו, חוזר אל בית הוריו ושם מנסה לפענח מה בעצם קרה באותו הלילה, מי הרס את חייו ומדוע, כאשר התוצאות יפתיעו אותו ויגרמו לו לחשוב על כל חייו וערכיו מחדש.
דוגרי אני מתאר את זה הרבה יותר מעניין ממה שקורה בפועל.

הולנד – "התקיפה"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אינדיקציה משמעותית על המרוץ לפרס הבינלאומי אין לנו כל כך, מכיוון שאף אחד מחמשת הסרטים לא הגיע עם נוכחות משמעותית בפסטיבלי העולם הנחשבים, או תמיכה ברורה בעונת הפרסים האמריקאית. ככזה, נראה שכולם נולדו די שווים כשהאוסקר של 1986 התחיל להתגבש. עם זאת, אם להסתכל על הזוכים האחרונים בפרס הזה, נראה שהייתה תזוזה יותר לכיוון האמירה הפוליטית כזו שהפכה מועמדים מסוימים לבעלי סיכוי רב יותר מאחרים.

שלושה מתוך חמשת הזוכים האחרונים עסקו בסיפורים אישיים על רקע אי יציבות פוליטית או היסטורית ("מפסיטו" ב-1981, "מהלכים מסוכנים" ב-1984 ו"הסיפור האמיתי" ב-1985), כאשר אלו שלא היו בעלי אמירה פוליטית מובהקת הם "פאני ואלכסנדר" הבלתי ניתן לערעור של ברגמן (1983) ו"להתחיל בשנית" הספרדי (1982) שביקר לי עד היום אני לא מצליח להבין איך זה קרה.
אם להישען על זה, אפשר להמר ששלושת הסרטים העכשוויים של הקטגוריה, "כפר קטן שלי", "שיחות מלוכלכות" ו"בטי בלו", היו מלכתחילה בעמדת נחיתות, מה גם שכמות הסקס הגדולה של השניים האחרונים בטח מנעה מהגווארדיה השמרנית של האקדמיה לזרום איתם עד הסוף. למעשה, אני חייב להודות ששתי המועמדויות האלו מפתיעות מאוד, ויכול להיות שהן תוצאה של ריאקציה לשלטון רייגן השמרני של התקופה.
זה משאיר לנו את שתי ההפקות ההיסטוריות של הקטגוריה, שתיהן עוסקות באותה תקופה ובאותן טריטוריות: "38 – גם זו הייתה וינה" ו"התקיפה", סיפורים עצובים מאוד על האפלה ששלטה באירופה באמצע המאה העשרים. משתיהן, אין ספק שההולנדי הוא סרט מרשים ומיומן הרבה יותר. למעשה מבין חמשת המועמדים, הבחירה של האקדמיה התגלתה כנכונה. "התקיפה" הוא די בפער הסרט הטוב ביותר מביניהם, אבל זה מגיע עם כוכבית מתסכלת בעקבות העובדה שזו הייתה תחרות חלשה מאוד.

פה אני אצטרך לכתוב דיסקליימר, כזה שכבר נכתב לא מעט במהלך הפרויקט, תוצאה של הגלגולים שעוברים הסרטים מאז שיצאו ועד הזמן בו אני כותב עליהם. הפעם זה בהקשר של המועמד הצרפתי "בטי בלו".
את תהילתו הרוויח הסרט בזכות גרסה שאורכה שעתיים. בשנת 2000, כלומר 14 שנה לאחר בכורתו, קיבל הסרט שחזור אליו התווספה שעה תמימה של חומרים שלא הוצגו בקאט המקורי, שכוללים את מהלך ההיריון הלא מוצלח של בטי, ואת עלילת הפשע הקרוס-דרסית של זורג. זו גם הגרסה ששרדה והיחידה שהייתה לי את האפשרות לראות. ואמנם אני לא יכול לומר את זה באופן נחרץ מכיוון שכאמור לא צפיתי בגרסה המקורית, אבל אם יש סרט שבהחלט לא זקוק לעוד שעה, זה "בטי בלו".
באספקטים של צילום, עיצוב וסאונד, "בטי בלו" הוא בפער קיצוני המרשים ביותר מבין חמשת המועמדים של 1986. ועדיין, שלוש שעות של הדבר הזה היה בעיני מריחה כל כך קיצונית שחלקיו האחרונים של הסרט היו בשבילי כמעט עינוי. אנחנו רואים שוב ושוב את האישה הצעירה מתחרפנת, פוגעת בעצמה ובסביבתה, והכול כל כך לא נעים וכל כך מכביד שהאפקט הרגשי מתפוגג עד שלא נותר ממנו דבר. לפעמים באמת לא צריך להוסיף כלום, והמקרה של "בטי בלו" הוא אחד הקיצוניים בהקשר הזה.

צרפת – "בטי בלו"

עם זאת, אתגרי הצפייה לא התחילו או הסתיימו אתו. "כפר קטן שלי" הוא אמנם שעה וחצי, אבל מרגיש כמו הרבה יותר מזה. זה בטח היה שונה אז בשנות השמונים, אבל כיום באמת שאין לי שום עניין להיות במחיצת גלריית דמויות אומללה ומכוערת, שהסרט עושה כל מה שהוא יכול כדי ללעוג לה. אולי פספסתי משהו, אבל למרות שמדובר בקומדיה, מנזל כל כך חסר חמלה ומתנשא על הגיבורים שלו, שלי כצופה לא היה נעים לראות את זה, וזה בעיקר שעמם אותי.
לעומתו, דניס ארקאן בהחלט מציג חיבור לדמויות שלו, ואין ספק שהוא כותב על עולם שקרוב אליו, אבל גם במקרה הזה פשוט לא מצאתי איזשהו חיבור למה שראיתי. אני חושב שבשלב הזה של חיי אני די קרוב בגיל אל גיבורי "שיחות מלוכלכות" אז הייתי אמור לראות משהו בי אצלם (למרות שאני לא שייך לעולם בורגני או זוגי במיוחד), אבל אם יש כל כך הרבה אנשים על המסך וכולם מרתיעים אותי, זה לא סימן טוב. לעומת "הכפר הקטן שלי", גם אין שום דבר מעניין בקולנוע של "שיחות מלוכלכות" אז אפילו את הנקודות האלה לא יכולתי לתת לו.

המצב בהחלט משתפר עם סרטי אימת הנאציזם, שניהם ראויים בדרכם גם אם בעלי חולשות רבות. בנוגע ל"38 – גם זו הייתה וינה" האוסטרי אפשר לומר שהוא עובד לגמרי בסדר, אבל משהו בו מרגיש מכונס ומוכר מדי. לא רק "מפיסטו" שהזכרתי קודם בעניינו, אלא גם "קברט" קופץ לראש, הזוכה הבינלאומי "המטרו האחרון", הקלאסיקה "להיות או לא להיות", ועוד המון סרטים שעשו זאת טוב יותר לפניו. על אף האספקט ההיסטורי הוא מרגיש קטן מאוד, וזה לא בהכרח לשלילה, אבל הוא פשוט לא יושב מאוד נכון בעולם של פרסים. יכול להיות שמחוץ לקונטקסט הזה הוא יעבוד יותר טוב, אבל נו, זה המשחק כרגע.
"התקיפה" ההולנדי מנצח ברוב התחומים מלבד אחד מאוד קריטי – התסריט. באמת שקשה לבוא בטענות או לזלזל באיזשהו אספקט בעשייה שלו. הוא מאוד מרשים ויזואלית, יש בו סיקוונסים חזקים והמשחק מצוין. הבעיה היא בנראטיב שלו, במין ניסיון להיות גם דרמה היסטורית חמורת סבר אבל גם מותחן, משהו שלגמרי אפשרי לעשות, אבל "התקיפה" מאוד מגושם בזה. בעיקר הציק לי שהוא נשען על אין ספור צירופי מקרים תסריטאים שלא רק מדרדרים את העניין בו, אלא גם ממש פוגמים באמינות. ועדיין, זה כאמור בהחלט הזוכה הנכון. כלומר, עד שנזכרים שהאקדמיה לא טרחה להכניס לחמישייה את "הקורבן" של טרקובסקי שהוגש מטעם שוודיה.
בהצצה לעתיד, אוכל להסגיר ששתי הזכיות הבאות של הולנד הן בזכות סרטים נהדרים אז נסלח להם על זה הפעם.

בפרק הבא אירופה משתלטת כליל על הקטגוריה, ושוב מדינה חדשה מצטרפת לבנק הזוכות ואפילו תבשל (מילולית) מהלך שלא התרחש מאז. היא גם תסמן את בסך הכול הפעם הרביעית שנראטיב נשי לוקח את הפרס הגדול. במקביל, הפסד אחד יגרום למשבר כל כך גדול אצל היוצר שלו, שכל מהלך הקריירה שלו ישתנה בעקבות זה.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1986:
צרפת – 24 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 20 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 12 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה (מערב) – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
שוויץ – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 3
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אוסטריה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1
ניקרגואה – 1
קנדה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985