“האחות המכוערת", סקירה 

האם יצא לכן פעם לשבת מול מסך גדול ולצפות בהליך כירורגי שכולל החדרת חוט ומחט לעפעפיים, יותר מפעם אחת, כשהוא מוצג מנקודת מבטה של מי שעוברת את התהליך, עד שהיא ואנחנו לא יכולים יותר? אם לא, עדיין לא צפיתם ב"האחות המכוערת" (The Ugly Stepsister) שהגיע אלינו לבתי הקולנוע בישראל (הפצה של "לב" אבל זמין גם ברשתות אחרות) הישר מהתשואות שקטף במגוון פסטיבלים, כולל סאנדס וברלין. וחבל! קודם כל, כי בימים שבהם הליכה לקולנוע אינה דבר מובן מאליו, כי כסף, כי סטרימינג, כי הרגלי הצפייה שלנו השתנו, עדיין יש איכות מיוחדת לחוויית צפייה משותפת שבה כל הקהל זע באי נוחות ומוציא את אותם קולות עם הרבה אוויר ביחד. ובמקרה הזה, זה כדאי. כי הקולות יכללו צחוק, ולא רק קריאות בעתה או גועל. באמת. בכורת הבימוי באורך מלא של אמיליה בליכפלדט היא בהחלט סרט אימה בכל הקשור לסאבטקסט הישיר שלו, ולמרכיבים של אימת הגוף שמגיחים ממנו באופן מוחשי להחריד. אבל, מדובר לפרקים גם בקומדיה, ובסרט מלא אמפתיה, ובהיעדר מילה טוב יותר בעברית, בחוויה מרחיבת לב ו-wholesome באופן מפתיע ואף מעורר קנאה עבור כל מי שיצירה זורמת לה בדם.

אם תוכלו, הייתי ממליצה לקפוץ לאולם ולשבת קרוב למסך. לא לראות טריילרים, ולא לקרוא כלום על הסרט מעבר לידיעה שמדובר בעיבוד חדש לסיפור סינדרלה שנותר תקופתי ולכן אגדתי, אבל מגיע אלינו דרך עיניים עדכניות, חדות אך גם אמפתיות. צפו, ותחזרו אלינו אחר כך. אחרי הצפייה, המשיכו לקרוא – אם כי לא יהיו כאן ספוילרים, אני בכל זאת חושבת שכשיש אפשרות, וזה תמיד נכון, מהנה יותר להיכנס לקולנוע בלי לדעת יותר מדי. כן הישמרו כי יש פה טריגרים בכל הקשור להשחתת הגוף וגם הנפש, שמרפררים בעיקר לפגיעה עצמית והתעללות על ידי הקרובות לך, לצד מיזוגניה והפנמתה. אני חיסלתי ערימות של פופקורן תוך כדי הצפייה, אבל זו אני – עבור הרוב אני משערת שכדאי להיערך לאובדן תיאבון, לפחות ארבע פעמים במהלך הצפייה.

הסרט מספר את סינדרלה מנקודת מבטה של אלווירה (ליה מירן שמפגינה גמישות של נערת גומי בכל הקשור לתצוגת משחק של אופי וגוף, להתפעם, להיקרע מצחוק ולהתחלחל), היא ה"מכוערת" מהכותרת, שאיננה מכוערת כלל. היא פשוט לא מרהיבה באופן הקלאסי שבו אגנס (תיה סופי לוך נס) מוצגת מולה. השתיים נמצאות בתחרות שהופכת בהדרגה לרשמית על יופי, מעמד וממון, כשהמנצחת תזכה בליבו של הנסיך ג'וליאן (אייזק קאלמרות') ובעיקר בחיי שפע בארמונו.
אגנס היא בעצם הבת החורגת של רבקה (אנה דאהל טורפ), אמן של אלווירה ואחותה הקטנה אלמה (פלו פגרלי) שמתחתנת בתחילת הסרט עם אביה של אגנס אך מיד מתאלמנת. הכלה הטרייה מגיעה עם שתי בנותיה אל ביתו, אבל כשהוא מתפגר במפתיע, הנימוסים והחיוכים המבולבלים והרצון לנסות ולתפקד יחד כמשפחה מעלה הילוך של אי נעימות. בעיקר כי תוך יום מתברר שהוא התחתן איתה מתוך תקווה שיש לה כסף, והיא התחתנה איתו מאותה הסיבה בדיוק. בקיצור, כולן חיות עכשיו יחד – והן עניות. עניות מספיק כדי להשאיר את הגופה להירקב לאיטה כמו פיל פטריארכלי בחדר, מה שמבשר על הבאות.

אלווירה שלנו, עם בקבוקים מגוחכים בשיער, גשר על השיניים (הבה נניח לשאלה אם היה בזמנו גשר על השיניים, יהיו בסרט עוד פרוצדורות מרטיטות לסת שיסיחו את הדעת מכך), אף לא-סולד מספיק וקימורים מקומרים מדי כי ככה הסביבה אומרת לה, היא רומנטית עד כדי תמימות ילדותית. היא מסתובבת עם ספר שיריו של אותו ג'וליאן נכסף, קוראת בהם משל היו פואטיקה גבוהה ולא קלישאות על בדידות ואהבה, שסביר להניח שלא הוא כתב בכלל. במפגש מקרי איתו ועם חבר מרעיו שעסוקים, איך לא, בציד של חיות תמימות כי זה כיף, העניין שלהם נראה סובב יותר את תאוות הבשר מאשר הלמות הלב.

אבל נערה מאוהבת היא נערה מסונוורת, ואלווירה לא רואה שום דבר חוץ ממושא תשוקה שיסחוף אותה ברכות וירפא בשקיקה את כל מכאוביה, ימלא את מאוויה. כשהיא ואגנס, בלונדינית עם עצמות לחיים ואף סולד בדיוק במידה הנכונה וגם גינונים אלגנטיים פי כמה, מוזמנות לנשף, אמה של אלווירה תעשה הכל, כולל הוצאת הכסף שאין להן, כדי לדחוף את הבת שלה. ולדחוס וללחוץ ולחתוך אותה, בין אם בהליכים אסתטיים, ובין אם בבית ספר להלכות נימוסין שכולל גם שיעורי מחול. עד שיהיה לה איזשהו סיכוי שאפשר לקנות ולהתענות עבורו.

קל לדמיין בקווים כלליים את ההמשך, אבל אי אפשר לדמיין את איך שהוא נראה על המסך. חוץ מהטיזר של הסצנה שתיארתי בהתחלה, תחשבו על איך נראה הליך של ניתוח אף בעולם הלא-מיופה של אגדות האחים גרים. ודעו שזה לא ההליך היחיד שעובר על אלווירה תחת ידיו של ההפוגה הקומית המחרידה, ד"ר אסתטיק (אדם לונדגרן). שהוא רק דוגמה אחת הלומת קוק, שהוא מעדיף לקחת בעצמו מאשר לתת למטופלת חסרת האונים, בשורה של גברים שעוזרים לה להפנים את מה שאמה מבהירה לה, לצד נשים אחרות שלא עוזרות: את חייבת לשפץ את עצמך כדי להתאים לנרטיב. יש כאן משל ברור על החיבור בין תפיסות יופי מחורפנות שאימצנו יותר מדי שנים, היעדר הסלחנות כלפי עצמנו, וכסף. זה נשמע כמו שיעור חינוך מדכא, אבל הסרט מצליח להתחמק מכך ולא להיות מעייף או משמים, בגלל סיבה מרכזית אחת: דיוק.

"האחות המכוערת" מצטרף ל"דה סאבסטנס" שכבר זעזע אותנו ושימח את חלקנו ואפילו זכה באוסקר, ולסרט זניח למדיי בשם "עורות" (Grafted), ולבטח יש כאן מגמה. אליה אורון צירף גם את "טיטאן" שבה יוצרות מציגות לנו אימה גופנית, שהיא במהותה, מסוגננת ומשפריצה ככל שתהיה, אימה של פגיעה עצמית והפנמת דיכוי, כדי לבקר את העולם בו אני חיות וחיים. אלא שאם ב"סאבסטנס" יש הפרזה מכוונת, ואין רחמים, כאן ההפך הוא הנכון. הסרט פועל באופן מדויק כך: נעשות בו החלטות ברורות מתי להראות לנו זוועות, שהמטרה שלהן היא אמנם כן, תמיד גם לזעזע, אבל הן אף פעם לא נועדו כדי להציף אותנו לגמרי. והן לא כאן כדי להרוס את הגיבורה או להחצין את הבוז שרוחשים לה והיא בתמורה רוחשת לעצמה. הן מדודות, ומתרחשות בסצנות שמעוררות הזדהות ואמפתיה, למרות הדוחי שלהן, לא לגלוג.

לומר יותר יהיה להרוס את ההנאה או ההגעלה, אז אציין רק שאחרי שאלווירה נוקטת באמצעי מסוים כדי להיות מוכנה וחיננית דיה לנשף, הוא פועל כפצצה מתקתקת שחייבת להגיע מתישהו. זו עובדת היטב כבנייה של מתח מטריד עם נגיעות של בחילה, אבל כשהיא כבר מתפוצצת, זה נעשה באופן שפועל עם העלילה, ומביא אותנו לשיא שמשאיר טעם טוב, בהנחה שתתגברו על מה שתראו על המסך. היה כל כך פשוט להשפיל את אלווירה על הבחירות שלה ועל מה שעושים לה והיא לעצמה, אבל הסרט נשאר נאמן לה לאורך כל הזמן.

הדיוק הנוסף הוא בבחירה להפוך את העלילה, אבל לא ב-180 מעלות של דיכוטומיה פשטנית. כבר שבענו עד קבס מסיפורים ישנים באור חדש שבו הרעים, ובעיקר הרעות, הן למעשה הגיבורות האמיתיות. ותודה ל"מרשעת" שהיה המקור שסוף סוף זוכה להכרה שמגיעה לו, אחרי "מליפיסנט" ושאר סיפורי נבלות לא מובנות. כשם שהיה קל להשפיל את אלווירה, היה קל גם לבחור במוצא נרטיבי שמצייר את אגנס כמרשעת האמיתית, ואת אלווירה אך ורק כקורבן תמים וחסר סוכנות. אבל למזלנו הבחירה כאן היא להראות מבחר דמויות של נשים שרובן ככולן אינן רק רעות או רק טובות מהאגדות. הגברים כן שטוחים למדי, וזו ככל הנראה בחירה מודעת. אבל הנשים, ובכן, הן הדבר המוזר הזה שלרוב לא מייצג אותן בקולנוע או באמנות, הן פשוט בנות אדם כאן.

לכך יש להוסיף גם דיוק בצבעוניות, בזרות מסוימת עבורנו (הסרט הוא הפקה משותפת לנורווגיה, דנמרק, רומניה, פולין ושבדיה, והוא דובר נורווגית) ובכמה מרכיבים שמשמרים תחושה של עולם אגדות. אבל עם תקריבים, תרחישים ולפחות נציגה אחת של המין האנושי שמסוגלת להרים גבה נוכח המתרחש ולהחצין התבוננות עצמית, ואת אותה אמפתיה לצד ביקורת נדרשת, שמשמרים תחושה מציאותית. כך קיבלנו פנינה נדירה, ורודה וספוגה במיצי קיבה. אם תראו אותה, תעשו לעצמכם ולעצמכן טובה.