פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 27: שנת 1982

בכל 24 השנים הראשונות של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, זכו בה רק שמונה מדינות – צרפת, איטליה, שוודיה, צ'כוסלובקיה, גרמניה, רוסיה, אלג'יר וחוף השנהב. זה לא המון, בטח בהתחשב בכך ששלוש מהן זכו רק פעם (כששתיים מהן על הפקה שהיא טכנית צרפתיה). אבל מהרגע שנכנסו שנות השמונים משהו השתנה. במהלך עשר השנים הללו, לא פחות משש מדינות קיבלו לראשונה מעמד של זכייה, כמעט מכפילות את מונה זוכות האוסקר. בפרק הקודם דיברנו על הזכייה הראשונה של הונגריה, והפעם מצטרפת מדינה חדשה – הפעם הראשונה בתולדות הקטגוריה ששנתיים ברציפות זוכות מדינות שלא זכו קודם לכן.
יש כמה סיבות אפשריות לשינוי הזה. הראשונה היא, כמובן, שהאקדמיה קצת התפתחה והתחילה להיות סובלנית לשפות נוספות ולנראטיבים אחרים. אופציה נוספת, וצינית יותר, היא שהמדינות עצמן התחילו להבין את המשחק ושלחו סרטים שיתחבבו על האקדמיה יותר בקלות, וגם ידעו איך ליצור עניין שיתפוס את לב המצביעים. כך או כך, מבחינת הפרויקט זה בוודאי מעניין יותר.

יחד עם רוחות האינקלוסיביות, ב-1982 התרחש משהו שלא קרה מזה חמש שנים בקטגוריה, ומדינה שטרם שמענו עליה בהקשר האוסקרי הצטרפה למועדון המוזהב. זוהי לא אחרת מניקרגואה, היחידה מבין החמש שלא הגיעה מאירופה. אלו היו החשודות המיידיות צרפת, שוודיה בקאמבק רציני, ברית המועצות והזוכה ספרד. השיאנית איטליה לא הגישה באותה שנה סרט לאוסקר.
המדינות שכן הגישו נציגות אך לא נכללו בחמישייה היו איסלנד, אלג'יר, ארגנטינה, בולגריה, בלגיה, גרמניה, ("פיצקרלדו" של הרצוג), דנמרק, הולנד, הונגריה, טיוואן, יוגוסלביה, יוון, יפן, ישראל ("חמסין"), נורבגיה, פורטוגל, צ'כוסלובקיה, קנדה ושווייץ ("יול").

האוסקר ה-55 ידוע כאחד המושמצים היסטורית בגלל ההפסד המפורסם של "אי.טי" ל"גנדי", משהו שעדיין בא לא טוב לכל מיני אנשים. ובהחלט, לא היה מדובר באיזשהו טקס מסעיר במיוחד. מה שכן היה בולט בלוח המועמדויות הכללי, הוא שאחרי 1981 בה לא היה אף מועמד שאינו דובר אנגלית מחוץ לקטגוריה הייעודית, ב-1982 הגיע כלי משחית כל הדרך מגרמניה כדי לערער את הסדר הקיים. "הצוללת" המונומנטלי הרוויח שש מועמדויות בולטות לאוסקר, כולל בימוי, תסריט, צילום ועריכה, כנראה מרחק קולות ספורים מפרס הסרט הטוב ביותר. גרמניה, מסיבותיה שלה, בחרה לשלוח הפקה אחרת על כלי שיט שעושה צרות, "פיצקרלדו". כנראה התחרטו על זה אחר כך. בנוסף ל"הצוללת", הסרט האיטלקי "לה טרוויאטה" של זפירלי היה מועמד לפרסי התלבושות והעיצוב האומנותי.

המועמדים

ברית המועצות – "חיים פרטיים" (Private Life)

מועמדותה הלפני אחרונה של זוכת העבר ברית המועצות הייתה שונה באופן כמעט מוחלט מכל סרטי האוסקר הקודמים שלה. אמנם כבר במועמדותה הקודמת ("מוסקבה לא מאמינה בדמעות" שאף זכה) עברה המעצמה מסרטים היסטוריים ורבי לוקיישנים לאישי והפרטי, אבל "חיים פרטיים" כל כך קטן ביחס לשאר, שאי אפשר לא לתהות על אופי המדינה שנכנסה לעשור האחרון של חייה. בנוסף, על פני תשעים דקות, זה המועמד הקצר ביותר בתולדות ברית המועצות, שסרטיה עד כה נעו בין שעתיים וחצי לשבע וחצי שעות.
זהו סרטו של יולי רייזמן על פי תסריט שכתב עם אנטולי גרבנב, והוא מתרחש על פני תקופת זמן קצרה בברית המועצות העכשווית. סרגיי ניקיטיש אבריקוסוב המבוגר (מיקאיל אוליאנוב, שלפרויקט זכור כשחקן-שהפך-לבמאי של המועמד "האחים קרמזוב"), מגיע למשרד שלו, אורז הכול (כולל אקדח שלא יציית לצ'כוב), ועושה את הדרך לביתו, היכן שכל משפחתו כבר יושבת לארוחת הערב. שם הוא נכנס ישירות לחדר העבודה שלו וסוגר את הדלת. כמה דקות אחר כך יגיע אחד מבניו לבית ויספר למשפחה מה קרה – סרגיי התפטר מעבודתו כמנהל מפעל. המידע הזה מזעזע את המשפחה, אבל זה כאין וכאפס לעומת סרגיי, שהקדיש את כל חייו למשרתו, ועכשיו צריך למצוא סיבה חדשה לקום בבוקר. התפנית הזו בחייו משפיעה על כל מי שמסביבו, כשהוא מנסה לשמור על מעמדו כפטריאך, אבל גם להבין איזה ערך יש לו כאדם מן השורה.
"חיים פרטיים" הוקרן בפסטיבל ונציה, שם זכה אוליאנוב בפרס מיוחד על הופעתו.

ברית המועצות – "חיים פרטיים"

ניקרגואה – "אלסינו והקונדור" (Alsino y el condor / Alsino and the Condor)

הבמאי הצ'יליאני מיגל ליטין נשלח כבר שלוש פעמים לאוסקר, בכל פעם כנציג של מדינה אחרת. זה התחיל עם מקסיקו ב-1974 ("מכתבים ממארוסיה" שהיה מועמד), המשיך עם קובה ב-1978, וכעת עם הפקה מטעם השילוש המרכז-אמריקאי של מקסיקו, קובה וניקרגואה, את האחרונה ייצג באופן רשמי והביא אותה בפעם הראשונה והיחידה לאוסקר. באופן כללי ניקרגואה תיגש רק עוד פעמיים לאוסקר (נכון ל-2025), ב-1988 וב-2010, אך תישאר מחוץ לחמישיות.

"אלסינו והקונדור" מרגיש ונראה כמו סרט מלחמת ויטנאם, וכנראה הושפע מהקולנוע שעסק בסכסוך הנוראי של מזרח אסיה (המסגרת מאוד מזכירה את המועמד הצרפתי של ראול קוטאר "הואה-בין" מ-1970), אבל זו רק קוסמטיקה לסיפורו העצוב בעליל של ילדון מניקרגואה, שנמצאת בעיצומה של מלחמה פנימית. אלסינו בעל הדמיון המפותח חי כמו כל ילד, מטפס על עצים וחולם לעוף, אבל המציאות הקשה מסביבו סוגרת עליו, ולאחר נפילה הוא שובר את גבו ומאבד את ילדותו ברגע. במקביל, ההתערבות האמריקאית באיזור (בהובלת הייבוא ההוליוודי דין סטוקוול) דוחפת לכיוון מלחמה כוללת.
גם מועמד ניקרגואה הוקרן בפסטיבל ונציה, אך יצא משם ללא תארים.

צרפת – "מעוררי המהומות" (Coup de Torchon / Clean Slate)

אחרי שנתיים בלי קומדיות בפרס הבינלאומי, צרפת באה להרים. או לפחות ניסתה. שנה אחרי "חופשה בכפר", נסע הבמאי ברטרנד טווארנייה לאפריקה לצלם עיבוד לספרו של ג'ים תומפסון, שעלילתו בכלל התרחשה במקור במערב הפרוע. בתסריט שכתב עם ז'אן אורנש, טווארנייה החליט לספר על שלהי שנות השלושים בקולוניה צרפתית במערב היבשת השחורה, שם לוסיין האחראי על המשטרה (פיליפ נוארה), הוא איש די עלוב. אף אחד לא מתייחס אליו, אשתו (סטפאני אודרן שזכורה לנו מהזוכה "סוד הקסם הבורגני") בוגדת בו כנראה עם אח שלה, וכולם די מכפכפים אותו. לזכותו של לוסיין יאמר שגם אם הוא בהחלט רכיכה בוגדנית, הוא היחיד מבין הלבנים שלא מתייחס אל האוכלוסייה השחורה כנחותה, והגזענות ממנו והלאה. למעשה הסרט פותח אחתו כסוג של פרומותאוס, שמביא אש לילידים. איך זה מסתדר עם מה שקורה אחר כך, לטווארנייה הפתרונים.
לאחר שדוחפים אותו מעבר לקצה, לוסיין מחליט שנמאס לו, ובגדול מתחיל לחסל כל מי שבא לו לא טוב, כמו נגיד הבעל החוקי של המאהבת שלו (איזבל הופר בהופעת בכורה בפרויקט, אז ברוכה הבאה מלכה). זה באופן טבעי מסבך את העניינים, ורוב הדמויות יעבירו את השעתיים הבאות בלצעוק אחת על השנייה.

שוודיה – "מעוף הנשר" (Ingenjor Andrees Luftfard / Flight of the Eagle)

הסרט השני עם בעל כנף בקטגוריה של 1982 מסמן את הקאמבק של שוודיה, במהלך שגם אם כולו צירופי מקרים, ממש מרגיש כאילו מישהו תכנן אותו שנים קדימה.
מועמדותה הקודמת של שוודיה הייתה בזכות "הארץ החדשה", סאגה מרהיבה שיאן טרואל ביים, כתב, ערך וצילם, בכיכובו של מקס פון סידו, במרכזו שוודים אמיצים שמנסים לכבוש טריטוריות רחוקות ומתעמתים עם הטבע ועם החולשות האנושיות. זה היה, כזכור סרט המשך ל"המהגרים" המועמד גם הוא.
בדיוק עשר שנים חלפו בלי שוודיה באוסקר, והנה היא חזרה בזכות – קבלו את זה – סאגה מרהיבה שיאן טרואל ביים, כתב, ערך וצילם, בכיכובו של מקס פון סידו, במרכזו שוודים אמיצים שמנסים לכבוש טריטוריות רחוקות ומתעמתים עם הטבע ועם החולשות האנושיות.
הפעם אלו לא אינם חלוצים שוודים באמריקה, אלא שלושה חוקרים שיוצאים למסע משוודיה עד הקוטב הצפוני בכדור פורח. למה? כי הם חושבים שהם יכולים. זה כמובן מבוסס על סיפור אמיתי ומוכר, אבל לטובת מי שלא מודע לפרטים (לי לא היה מושג) לא אסגיר האם המשלחת מצליחה או לא.

"מעוף הנשר" הביא למקס פון סידו את פרס השחקן של פסטיבל ונציה (ונציה הייתה חזקה באוסקר באותה שנה, מתברר), והוא בפער ההפקה העצומה ביותר מבין חמישיית 1982. למעשה, זאת אחת ההפקות העצומות שראיתי בפרויקט הזה. משהו ברמת האני לא מאמין איך צילמו את הדבר הזה. אלך אפילו יותר רחוק ואומר שמבחינת אתגר ואומץ, זאת נראה כמו ההפקה המורכבת ופוערת העיניים ביותר של הפרס מאז "מלחמה ושלום" ב-1968. יאן טרואל הזה משוגע ממש כמו הדמויות שלו.

צרפת – "מעוררי המהומות"

הזוכה

ספרד – "להתחיל בשנית" (Volver a Empazar / Begin the Beguin)

אחרי תשע מועמדויות הצליחה סוף סוף אחד המדינות האהובות ביותר על האקדמיה לזכות באוסקר. זה יהיה הראשון שלה מתוך ארבעה (נכון ל-2025), כשהבא יגיע רק בעוד עשור. "להתחיל בשנית" הפך אותה למדינה הרביעית בסך הכול עם עשר מועמדויות ומעלה, נכון ל-1982.
מה שבולט הוא שמדובר באחד הסרטים הקטנים ביותר שזכו עד לנקודה הזו, בלי הפקה תקופתית עמוסת לוקיישנים, בלי אמירות פוליטיות מהדהדות, בלי רעש וצלצולים. יש ממש קבוצה מאוד מצומצמת של זוכים כאלה עד כה, בהם אפשר למנות את השלושה "מבעד לזכוכית האפלה", "ימי ראשון וסיבל" ו"מוסקבה לא מאמינה בדמעות". עוד בולט בזכייה הזו היא שהסרט הגיע בלי גיבוי של אף פסטיבל בינלאומי גדול, ובלי נוכחות בעונת הפרסים האמריקאית.

סרטו של חוזה לואיס גארסי מתרחש על פני כמה ימים בחיחון העכשווית, אליה מגיע אנטוניו אלבחרה (אנטוניו פרננדיס), שנטש את מולדתו לטובת אמריקה במהלך שלטון פרנקו, וכעת חזר לראשונה אחרי שנים כשלו פרס נובל טרי לספרות. שובו של אלבחרה מעורר עניין רב בקהילה שם, לרמה שהוא מקבל טלפון מהמלך בכבודו ובעצמו, אבל הוא פחות מתרגש מזה. בעצם הוא הגיע לשם כדי לפגוש חברים ותיקים כמו גם אהבות ישנות, ולהיפרד מהם לפני שהסרטן שמקנן בגופו חותם את ימיו על פני האדמה.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אפשר לומר זאת בלי הרבה היסוס – 1982 לא הייתה אחת משעותיה היפות ביותר של קטגורית הסרט הבינלאומי. כמעט כל דבר שעומד לנגד עינינו תומך בזה, בראשם העובדה שאף אחד מהסרטים האלו איננו שם מוכר או קאנוני, שהזוכה עצמו הוא כנראה אחד הנשכחים ביותר בתולדות הקטגוריה, ואם אל אלו מוסיפים את ההשמטה המשונה של זוכי קאן הגדולים נציג טורקיה, "יול" (דקל הזהב) ונציג גרמניה "פיצקרלדו" (פרס הבימוי) – שניים מהסרטים הנחגגים ביותר של הקולנוע המודרני – די ברור שהאקדמיה לא הייתה עם האצבע על הדופק.

אם מניחים בצד את העובדות ונכנסים לטריטוריית הדעות (שלי, באופן די ספציפי), באמת שהכול כאן מאוד מבלבל אותי, בעיקר בהקשר של הזוכה.
על פניו, מאוד ברור מדוע סרט כמו "להתחיל בשנית" הצליח להתחבב על המצביעים. לפני הכול מדובר בדרמה עדינה ואפקטיבית מבחינה רגשית. אבל יותר מכך, סיפורו של גבר מבוגר שאמנם זכה להצלחה אבל הוא מלא חרטות וכאבים מעברו, הוא משהו שבטוח נגע בעצב חשוף של רוב האקדמיה האמריקאית, שהייתה באופן כמעט מוחלט מורכבת מגברים לבנים מבוגרים. מה שממש מוזר בזה, הוא שהדברים תקפים גם לנציג ברית המועצות "חיים פרטיים", וגם אם זה הסובייטי איננו חובת צפייה, הוא טוב עשרות מונים מהספרדי. למעשה, הזוכה של 1982 הוא בעיני הזוכה החלש ביותר בתולדות הקטגוריה נכון לנקודת הזמן הזו.
"להתחיל בשנית" איננו סרט מרשים במיוחד מבחינה קולנועית, אבל כנראה שהוא לא ניסה להיות אז אי אפשר לבוא אליו בטענות לגבי זה. העניין הוא שמעבר לעשייה החיוורת, הוא פשוט כזה מופע קיטש, שאצלי לפחות הביא ליותר מדי גלגולי עיניים. הוא כולו רצף קלישאות משולבים במונטאז'ים בלתי נגמרים של הליכות ונופים, אפס סאבטקסט וסנטימנטליות מעושה. האם בכיתי בסוף? כמובן. אבל אני מאוד לא גאה בעצמי על זה.
"חיים פרטיים", בזמן שגם הוא עוסק באותם נושאים פחות או יותר, עשוי באופן כל כך הרבה יותר אלגנטי ורהוט, אבל מאדך גם עם הפאסון הסובייטי המפורסם (בין אם בהופעות, בכתיבה או בהעמדת המצלמה) כך שברור שכאן, כמו אינספור פעמים בתולדות האוסקר, הרגש ניצח את הטכניקה.

ספרד – "להתחיל מחדש"

עם זאת, הספרדי והסובייטי אינם הקצוות של הטוב והרע בקטגוריה של 1981. אם כי אצטרך לסייג בעצב ש"הטוב" הוא בערבון מוגבל כש"הרע" הוא רע לתפארת.
בקצה החיובי ביותר של הסקאלה, אני כנראה הייתי מצביע ל"מעוף הנשר" של שוודיה, ודוגרי זה די מדהים שהאקדמיה פספסה עוד הזדמנות סבירה למדי לתת אוסקר ליאן טרואל על הישגיו הקולנועיים המרשימים. באמת שלפני הכול, ואני לא יכול להדגיש את זה מספיק, הסרט הזה מרהיב ברמות נדירות. הסצנה שבה הבלון הפורח ממריא גרמה לי לפה פעור של כמה דקות טובות. לאחר מכן, סיפור ההישרדות של השלושה בערבות הקרח הצפוניות מרגיש כמו התאבדות הפקתית, אבל הכול מדהים, מהצילום והסאונד, ועד האיפור שהגיע לו מועמדות בפני עצמו (1982 הייתה השנה הראשונה בה הוענק הפרס הזה, שינוי שהתרחש בעקבות הסרט הזה ספציפית).
עם זאת, יחסית לסרט הישרדות באיזורים פראיים, הוא מאוד איטי, מאוד ארוך, משולל מהרגעים האלו שהופכים את הסרטים האלו לכל כך פופולריים. וקצת יותר סצנות ירי בדובי קוטב, אם אתם שואלים אותי. אבל האמת היא שכנראה שהוא באמת סרט שמיועד למסך הגדול, ובטלוויזיה אין לו הרבה סיכוי. אז בזמן שהוא בהחלט הסרט היציב, המיומן והאחיד ביותר מבין מועמדי השנה, בהסתכלות כללית יותר קשה להמליץ עליו, אלא אם כן אתם סאקרים של סרטי הישרדות או מוצאים הזדמנות לראות אותו בתנאים הטובים ביותר.
זאת המועמדות האחרונה של יאן טרואל, ולכן הפרויקט נפרד ממנו עם טפיחה על השכם. גם אם בעצם היה לו סרט אחד טוב ("המהגרים"), סרט אחד מתיש במיוחד ("הארץ החדשה") וסרט אחד באמצע (הנוכחי), הוא באמת יוצר בסדר גודל מפואר.

הרע ביותר מבין החמישייה הוא די בפער הצרפתי, "מעוררי המהומות", בעיני החלש ביותר מבין כל מועמדי צרפת עד כה. על אף הפקה תקופתית נאה בהחלט, ואיזבל הופר בל נשכח, מדובר בקומדיה בלתי נסבלת, מלאה בדמויות איומות, אירועים קרינג'יים, ובלאגן מוחלט. בהחלט אחד הסרטים שהכי אתגרו את הסבלנות שלי, והפכו את הצפייה בו לקשה מנשוא. הוא אולי לא גירד את התחתיות של הקומדיה האיומה ביותר שהייתה מועמדת לאוסקר ("יחי איטליה"), אבל הוא לא הכי רחוק משם.

ממש באמצע, בין המצטיינים יחסית ("חיים פרטיים" ו"מעוף הנשר") לבין הגרועים ("להתחיל בשנית" ו"מעוררי המהומות"), ניצב "אלסינו והקונדור", סרט שנע בעצמו בין פלא למבוכה.
בכל מה שקשור לסיפור של אלסינו, המועמד הניקראגואי נהדר ממש. הוא עשוי בליריות עדינה, מצולם יפהפה, ואלן אסקיבל הוא ליהוק משובח. המהלך של אלסינו הזכיר לי את זה של אוסקר בזוכה "תוף הפח", כילדים "פגומים" שרואים את עוולות העולם ומנסים לנתב דרכם, אם כי זה כנראה קשור לסמיכות שבה צפיתי בהם. ואם בענייני השוואה, "אלסינו והקונדור" בהחלט מביס את סרט הילדות-בזמן-מלחמה שהיה מועמד לפני 11 שנה, "הואה-בין". בעוד רגע קטן של ניים-דרופינג, אז אמנם קשה לומר שלסרט הזה הייתה מספיק תהודה כדי להשפיע על הקולנוע שלאחריו, אבל בהרבה מקומות הוא הזכיר לי את "חיות הדרום הפראי", אבל ייתכן וזה לא בהכרח תוצאה של קשר ישיר.
הבעיה שלי עם "אלסינו והקונדור" היא כל מה שקשור לצד האמריקאי של הסיפור, מה שכנראה לקח ממנו קולות רבים בהתחשב בתצוגה מאוד לא מחמיאה של הצבא האמריקאי. דין סטוקוול ("קטיפה כחולה", "נשואה למאפייה") הוא לרוב חדשות טובות, אבל הסצנות שעוסקות בו, שמרכיבות כמעט חצי מזמן הסרט, כאילו בוימו על ידי מישהו אחר. גם מבחינת הצילום, אבל בטח בכל מה שקשור לדיאלוגים ובימוי שחקנים, זה ממש לא עובד. המסקנה המיידית היא מכיוון ששם מיגל ליטין ביים בשפה בה איננה הוא שולט, אבל באמת שאין לי מושג מה ידיעותיו של הבמאי באנגלית אז זה לא הוגן לעשות הנחות שכאלה. מה שבטוח, הוא שבין שני סרטי ליטין בפרויקט הזה – "מכתבים ממארוסיה" והנוכחי – מתגלה יוצר מאוד מגוון ויצירתי, שבהחלט מסקרן לגלות עוד מסרטיו.

כדי לפוגג מעט את נפילת המתח שהביאה 1982, אוכל לחלוק שהפרק הבא יכלול בתוכו סרטים הרבה יותר טובים, וכמובן זוכה מונומנטלי. ואפילו יותר מזה, גם הוא יכלול סרט צרפתי עם איזבל הופר וגאי מרשן שמתחיל ב-"Coup de" אבל שם החדשות יהיו טובות יותר. נושמים רגע, וממשיכים.

ניקרגואה – "אלסינו והקונדור"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1982:
צרפת – 21 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 20 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 10 (מתוכן זכייה אחת)
רוסיה / ברית המועצות – 8 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 8 (מתוכן 2 זכיות)
גרמניה (מערב) – 7 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
הונגריה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוגוסלביה – 5
ישראל – 5
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
שוויץ – 3
הולנד – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1
ניקרגואה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979
1980, 1981