אימה לנשמה, מרץ 2025: The Rule of Jenny Pen, Grafted, Borderline

יש לי הרגשה, לא יודעת למה, שאם אבדוק כמה פינות אימה חודשיות אחורה, יתברר שכמעט בכולן יש התייחסות למצב, וחצי התנצלות או התנצלות מלאה על עצם העיסוק בקולנוע זוועות במציאות שכזו. היות והמציאות נמשכת ונמתחת כמו סליל תיל חלוד שאין לו סוף, רק התהדקות איטית מסביב לצוואר השפיות שלנו, אני מוצאת חיפוש נחמה בזוועות בדיוניות. או לא בדיוניות אבל יותר, ברורות ורחוקות נקרא לזה – כי "הנערה עם המחט" מהחודש שעבר מבוסס על מקרה אמיתי ונוראי. לפחות היו לו התחלה, אמצע וסוף. לפחות בתוך הסרט. כי נסיבות ותהליכים, הם ממשיכים כל הזמן. ונמשיך גם אנחנו, לחפור פה בסרטים שלפחות עושים לי טוב מבחינת אפשרות העיבוד של החיים, דרך ההתעללות והמוות. מקווה שגם לכן ולכם. 

הפעם יש לנו פוקוס קטן על ניו זילנד משני קצוות של אימה שקשורה בהגעה לגיל מסוים, וסרטים שנוגעים במידה כזו או אחרת בהומור שחור ברמת הזפת. חלקו קורע, חלקו קורע פיסות מהנשמה.

The Rule of Jenny Pen
בובת בלהות בבית האבות

הסרט הזה מעורר ציפייה קודם כל כי מי שלוהקו לשאת אותו על כתפיהם הם שני ענקים ותיקים. אחר כך, כי הוא עוסק בסיטואציה שלא מרבים לתת לה מסך, והיא אנשים זקנים, ויותר מכך – עיסוק ספציפי בדינמיקה חברתית בבית אבות שמראה שאנחנו כמין לא לומדים כלום ולא באמת מתבגרים, או בכל אופן חוזרים אחורה לבריונות של תיכון או פחות כשהזמן שלנו כאן הולך ואוזל, והסוף נהיה יותר ברור.

ג'יימס אשקרופט ביים וכתב את התסריט יחד עם אלי קנט. הוא מבוסס על סיפור קצר של סופר ניו זילנדי בשם אואן מרשל, שאותו הצמד עיבד לקולנוע סיפור קצר אחר שלו, בשם "Coming Home in the Dark", שהיה קודר, רציני להחריד ומדכא. הפעם, הסרט קודר, עם הומור שחור להחריד ומדכא. את הקודם הערכתי עד מאוד, עם כל הקושי של מה שהוא הביא: דיון באחריות, אשמה ונקמה מאוחרות, בכל הקשור להתעללות במוסד שאמור לחנך ולהגן ועשה בדיוק ההפך. גם הפעם יש כיוון מעט דומה, עם התעללות בתוך מוסד שאמור לעטוף ולהגן לקראת סוף החיים, כאשר הזהות מתפוררת, לא מתגבשת. הפעם הדברים מתרחשים לנגד עינינו, דרך הדייר החדש בבית האבות הקטן והמוזנח, ברמה שלא ברור איך המוסד הזה עוד לא קיבל תביעה ונסגר, אלא אם יש איזה עניין עם זקנה בניו זילנד, ובית אבות הוא שווה ערך להנחה על קרחון בים.

אל המקום אנחנו מגיעות יחד עם השופט מורטי (ג'פרי ראש) שעבר שבץ באמצע הקראת פסק דין, שהייתה יותר כמו הטפת מוסר לנאשם וגם למי שילדיה היו קורבנותיו. הוא איש עקרונות, רווי מילים ארוכות וציטוטים של שירים של דילן תומס ועוד. הוא חושב שהוא יודע משהו על אחריות, קורבן ומקרבן, על רחמים עצמיים, על עצמאות כסוכנות פעולה ובכלל, הוא פה רק לזמן קצר. מיד ישפר את מצבו הפיזי ויחזור הביתה. בעודו מתמודד בהדרגה עם ההבנה שהשבץ שעבר איננו אירוע חד פעמי אלא מתגלגל, שהפגיעה היא גם קוגניטיבית ושמכאן הוא כבר לא ייצא, הוא רואה ששותפו לחדר, שחקן רגבי אגדי בשם טוני (ג'ורג' הנארה) סובל בשקט ובצייתנות מדאיגה ביקורים ליליים סדיסטיים ויצירתיים של חוסה אחר.

זהו דייבי (ג'ון ליתגו), שמסתובב בשעות היום כחביב דמנטי שלא זז לשום מקום בלי הבובה שלו, ג'ני פן, שהיא גרסת הבלהות המעודנת של כל בובת ילדות עם עיניים נפתחות ונסגרות. רק שאין לה בגדים, או שיער, או עיניים. הוא עוטה אותה כמו כפפה, בשעות היום זה סתם קצת מטריד אבל לא באמת יוצא דופן. מדובר בשיטת תרפיה מוכרת, בה נותנים למטופלים דמנטיים לדאוג לבובה או צעצוע רך כלשהו כדי לקרקע ולהרגיע אותם. אלא שדייב לא באמת דמנטי, ובשעות הלילה, וגם בחלק משעות היום, הוא מטיל את חיתתו כאשר הבובה משמשת לו מוצא כפיתום לדיאלוגים נבזיים ומעשים מרושעים. במיוחד כאלו שהצוות מניח מהמטופלים האחרים עשו לעצמם, כי כולם שם ברמה כזו או אחרת של מוגבלות פיזית, קוגניטיבית או שילוב של השתיים.

הסרט שזמין בשירות הסטרימינג שאדר למי שנמצא בארצות הברית, מתחיל באופן מסקרן ומרתק, עם שאלה של כמה ניואנסים של התעללות צריך להעביר אדם כדי לשבור את רוחו לגמרי. השופט היהיר מתמודד בשתיים או שלוש חזיתות: המצב שלו עצמו, הסדיזם של דייבי שרק הוא מתקומם נגדו, וחוסר האונים או הסבילות השקטה של שותפו לחדר, שסובל מהתקפות משפילות ואלימות חוזרות ונשנות. העניין הוא, שבגלל האופן שבו הסרט כתוב, הוא מעביר יותר שמפחיד להזדקן, עם או בלי בריון פסיכופט שמוצא את התהילה שבהתעללות בערוב ימיו. הוא מציג שלל תופעות של התודעה והגוף, אבל בעיקר התודעה הנרקבת, בצורה שבדרך כלל לא מראים לנו, או לפחות לא מראים לנו בתדירות גבוהה וכחלק מהנושא המרכזי. הגיבורים והנבלים של הסרט וגם רוב דמויות המשנה הם אנשים זקנים, למעט הצוות.

ואם כבר לציין את הצוות, הבעיה עם הסרט, מעבר לכך שהוא מעט מבולגן בהתקדמות שלו ולא עושה יותר מדי עם המוטיבציה של הדמויות למעט השופט, כלומר לא מסביר לנו למה הם מגיבים או פועלים באופן כזה או אחר ממש מאוחר מדי, הוא הצוות. יש סיבות שמתבררות בהמשך לאופו שבו דייבי מסוגל להסתובב בחופשיות בלילה. אבל הוא מתעלל באנשים במשך כל כך הרבה זמן, ועושה מהלכים כמו החלפת צלחות אוכל באופן כל כך קבוע גם במשך היום, שזה לא מובן איך אף אחד במקום הזה, שאמור לתת גם תמיכה וליווי רפואי, לא שם לב, או לפחות מרים גבה לגבי האיש והתנהלותו. זה כנראה באמת בית אבות מפוקפק מאוד, אבל הוא לא מוגש ככזה, מה שרק תורם לבלבול והיעדר אמינות מסוים שפוגע בזרימה שלו.

על הצד החיובי, יש כאן דינמיקה בין שני אנשים ואפילו שלושה מנסיבות חיים שונות והמפגש ביניהם, השקפות העולם המתגשות לטוב ולנורא, מחזיק עניין. כך גם המשחק של כולם והרעיון שצובר אי נעימות ככל שמתקדמים. יש כמה סצנות מטרידות ממש, שנעות בין הקורע מצחוק שחור משחור, לבין המזעזע מעצם המהות שלהן, אבל יש כמה שעוברות יותר כמגוחכות או סתם לא הכי הגיוניות, מה שמסתכם בסופו של דבר לסרט שווה צפייה, אם כי מעט מפוספס ומבולגן.

כמה הוא מפחיד: להזדקן זה מפחיד, ובעצם, להזדקן לבד ולאבד את העצמאות שלך ואת מה שהופך אותך למי שבנית כל השנים זה נורא מפחיד. מעבר לזה הסרט בעיקר לא נוח, הבובה לא מפחידה באמת, היא יותר כלי מופרך בכוונה. גם כשמנסים לעשות ממנה יותר מזה, זה בעיקר תמוה. סצנות שממחישות את חוסר האונים שבזקנה מתוך סיטואציות רגילות יותר, הן אלו שמעוררות פחד יותר מוחשי כאן.
כמה הוא לנשמה: יש בו כמה נדבכים וכולם מעניינים, החל מההסתכלות לאחור והמחשבה מה השגנו, האם המטרות שלנו ומה שהיה לנו חשוב בעבר, עדיין חשוב לנו קרוב לסוף, מה ההבנה הזו של סוף החיים עושה לערכים ולתפיסות שלנו, לעכבות ולהיעדרן, מה קורה ליחס שלנו לאחר, ליחס שלנו לקדושת החיים כאשר אלו מוגשים לנו במלוא השבריריות שלהם. ומה נוכל לעשות מבחינת היחס שלנו לעולם, אם התפיסה הזו של המוות תהיה נוכחת אצלנו עוד קודם, ולא רק כשהוא כל כך קרוב.

Grafted
עורות / מושתל

נישאר בניו זילנד ובשאדר, אבל עם קונקשן לסין. נישאר גם בדינמיקה קבוצתית, אבל בין צעירות קצת אחרי תיכון, ולא בבית אבות שמתנהל ככזה. יש כאן עיסוק בפערי תרבות, אבל בעיקר בדימוי עצמי, אידאל יופי והדברים שנעשה כדי להיראות כמו שהיינו רוצות להרגיש. מדובר בסרט שמוביל קאסט נשי, גם על המסך וגם ביצירה שלו. הוא מציג את וויי (ג'ויאנה סאן), נערה שירשה מאביה את המחברת בה ניהל רישומים של מחקר על יצירת שתלי עור שיתקנו צלקות ופגמים, את הכישרון שלו, וגם כתם בורדו ענק שמכסה חלק גדול מהצוואר שלה וקצת מהפנים. היא גם יכולה להיעזר ביישור שיניים. וויי נותרה לבדה אחרי שאביה נהרג באופן מחריד וגרפי שקשור למחקר שלו, כמובן, אז אולי אין מה להתפלא שהיא לא הכי טובה עם אנשים.

השכל שלה מוביל אותה לתכנית חילופי סטודנטים בניו זילנד, שם היא שוהה בבית של בת דודתה אנג'לה (ג'ס הונג, "בעיית שלושת הגופים") שהיא ההפך הגמור ממנה. החל מהיעדר עניין ואף סלידה מהתרבות הסינית, וכלה בטעם שלה בבגדים ובחברות. אם וויי היא קלישאה של גאונה מופנמת, אנג'לה היא קלישאה של מתבגרת מפונקת, שטחית ונבזית שגדלה בבית הרוס, גם מבחינת היחס בין ההורים שהתגרשו והיעדרם הכללי וגם פיזית, הוא באמצע שיפוץ שנתקע באופן מאוד סימבולי כשהאבא עזב לבלי שוב. נסיונותיה של וויי להתחבב עליה ועל החבורה שלה, כולל אחת בלונדינית במיוחד בשם איב (עדן הארט, "סוויט טות') לא ממש עובדים כי היא מגושמת מדי, מחבבת מאכלים מסורתיים מדי. זה ודאי לא עוזר שהיא הופכת לעוזרת המחקר החדשה של המרצה שאותה איב נוהגת לשכב איתו תדיר.

מפה לשם, דרמת הנעורים הקלישאתית הזו מתובלת בסיבוכים של המחקר לשתלי עור שאבא של וויי התחיל והיא מבקשת להמשיך בעזרת המרצה והמחברת של אביה. התוצאות מפתות כשם שהן בעלות פוטנציאל הרס, ומהן מגיעות סצנות רוויות אימה גורית, ולפרקים די יצירתית. לא אספר יותר מדי, אבל אפשר לנחש לאן זה הולך, ככל שוויי נדחקת יותר הצידה, מרגישה יותר מנוכרת אבל בו זמנית מתקדמת במחקר שלה, וגם מפנימה את הדיכוי המגדרי הכללי שמגיע מצד רוב הצעירות האחרות וגורמים נוספים. אלו מובילים אותה לשער שלהיראות כמותן יסגור לה את הפינה ויפתור לה את רוב הבעיות.

סשה ריינבו, שאני מבטיחה שהיא והארט אינן סוסי פוני קטן, אלא בני אדם אמיתיים כי בדקתי ב-IMDB, ביימה וכתבה עם לי מורי ומיה מרמרה סרט שלא ברור אם הולך במכוון למחוזות הקאמפ והטראש ואז מפחד לשהות בהם לפרק זמן מספיק ארוך, או שהוא פשוט לא עשוי כל כך טוב. עדיף לצפות בו רק בשביל לראות כמה רגעים מעניינים ודוחים של מה עור אנושי יכול לעשות, וגם כדי להיזכר עד כמה "יופי מסוכן" עשוי באופן מוקפד ומשלב צורה ותוכן באופן מוגזם וטראשי שראוי להערכה שוב ושוב ושוב.

כאן, לעומת זאת, יש סיפור שמתנהל בעולם רגיל ומציאותי על פניו, רק שהוא כולל יותר מדי חורים שלא מתיישבים עם המציאות. כמו החור באותו בית שלא שופץ עד הסוף, העובדה שמחברת פיזית היא עדיין המקור היחיד למחקר בעל חשיבות כמו זה של אביה של וויי ושאף אחד כולל היא עצמה לא חשבה לגבות אותו באיזה ענן מאובטח. זה ממשיך עם רמת השטחיות של הדמויות, החד-ממדיות והנבזיות אלו אל אלו ברמה שקצת מאכזב לראות שזה מה שיש לבמאית ולתסריטאיות להראות לנו לגבי נשים צעירות בעולם היום. בנוסף, אין התאמה בין המלודרמה לבין הרגעים האלימים במיוחד שבה. וזה היה יכול להיות מצוין אם זו הייתה נראית כמו סתירה מכוונת, אבל קשה להבין, ולכן גם קצת קשה להמשיך ולהתעניין. 

כמה הוא מפחיד: הוא לוקח ברצינות את החלקים הדוחים שבו, וזה מוערך, וגם כדאי לקחת את זה בחשבון. מעבר לכך, אין בו ממש הקפצות או דמויות מפחידות, וגם הסיפור לא הכי מחזיק. אלו רק דימויים שיכולים לעשות לנו להתגרד, או לפחות לוודא שהקרקפת שלנו מחוברת כמו שצריך אל הפנים, ככה, ליתר ביטחון.
כמה הוא לנשמה: הוא מנסה להחזיק כמה אמירות על בדידות, על פערי תרבות ותחושת ניתוק, וגם על מה עובר על אישה צעירה שחושבת שהיא חייבת לתקן את עצמה כדי להידמות יותר לאחרות. אבל הוא גם עסוק בלהראות נשים צעירות כמגעילות זו לזו, וגם כשהוא מוסיף לאנג'לה, בת הדודה הנבזית, קצת נסיבות מקלות בדמות בית קשה, היא עדיין נותרת שטוחה. אין אף דמות מפותחת שיוצאת מגבולות הסימון הפונקציונלי שלה בסרט: החברה הנחמדה דווקא כי גם היא מרגישה שכולן מגעילות לזרות, הגאונה המוזרה והקצת כעורה, בת הדודה המרשעת, החברה הלוהטת והקנאית שכמובן שוכבת עם המרצה הנצלן, החבר הדביל. אלו ארכיטיפים מיושנים, והם לא אומרים לנו שום דבר חדש.

Borderline
גבולי ביותר

לקינוח, נעבור לארצות הברית, ספציפית ללוס אנג'לס בשנות ה-90. הסרט חדש אבל הוא תקופתי, או מתרחש בעבר של לפני 30 שנה, כלומר זה לא כזה מזמן, כלומר תנו לי לעכל רקע כמה מזמן זה באמת. למה הוא מתרחש דווקא אז? אולי כי זה נוח יותר מבחינת היעדר אמצעי תקשורת דיגיטליים, מה שהופך מצב שבו כוכבת פופ גדולה (סמארה וויבינג) בשם סופיה מוחזקת יחד עם סטוץ וקרובי משפחה של המאבטח שלה בל (אריק דיין מ"אופוריה") בביתה המפואר למשהו שהגיוני שיימשך יותר זמן. אולי סתם כדי להצדיק את השימוש בשיר של מדונה שנושא את שם הסרט בגרסה רכה ומתלטפת באמצע, כדי להבהיר עד כמה נחוש פול (ריי ניקולסון), הסטוקר שמחזיק בבני הערובה, ועד כמה הוא משוכנע שהוא בעצם הולך להתחתן עם סופיה ושהחטיפה וכל האלימות מסביב הם רק קישוטים בדרך אל החופה הרומנטית המתוכננת.

כן, מדובר בעוד קומדיית אימה שחורה, כן, גם כאן יש יותר אלימות מאשר אימה של ממש אבל הסרט מתנהל ברמות הנאה מהדם כמו בסלאשר, אז אפשר לקטלג אותו בז'אנר. כן, גם פה יש דמות בשם פני, רק שאם הבובה מהסרט הראשון הפעם רק אמורה לגנוב את ההצגה, פני (אלבה בפטיסטה) אחראית לכמה מהסצנות הכי מבדרות ומוגזמות בכל הסרט, החל מכל הדרכים לוודא שבאמת חיסלת מאבטח מבלי להירתע מהשפרצת נוזלים על הפרצוף שלך, וכלה בפרפקציוניזם שלך לגבי השירה של הכוכבת החטופה בביתה שלה. פני, לצערנו, היא לא הדמות הראשית, ומי שמקבלים יותר זמן מסך הם כמובן פול המאוהב והכנראה מצוי בתוך מצב פסיכוטי מתמשך. הוא משוכנע שסופיה והוא בני זוג, ושהיא תתחתן איתו עכשיו כשהוא ברח מהמוסד בו שהה אחרי הפעם הקודמת שניסה להבהיר לה מה הוא מרגיש כלפיה, ובדרך תקף את שומר הראש שלה. פול כל כך מאוהב ולא בקו השפיות, שהוא כבר בלבל את סופיה עם שומר הראש שלה לפחות פעם אחת. האם זה משהו שהגיוני שיקרה? לא בטוח. האם זה תורם למצבים משונים ולפעמים גם מצחיקים במהלך הסרט, כן, למה לא.

אקספוזיציה קצת ארוכה מדי מציגה את הדמות של סופיה ככוכבת פופ שהיא לא סינדי לאופר ולא מדונה, אבל אמורה להיות בקנה המידה שלהן, על אף שהיא קצת חסרת אישיות וחבל. לאחר מכן הסרט מתכנס לאירוע המרכזי, ההכנות לחתונה שהם למעשה ההשתלטות של פול ושני חברים: פני שברחה איתו מהמוסד הסגור וחבר ילדות שלו (פטריק קוקס) שהוא פשוט גדול, חזק ועושה כל מה שצריך כדי שפול יהיה מרוצה. מול השלישייה השמחה מדי, בהתלהבות של תכנית שלא אמורה להצליח, ניצב שומר הראש שהוא בעיקר מבוגר אחראי עם עלילת משנה הנוגעת למשפחה שלו, שלא ממש מצליחה להמריא, סופיה עצמה והסטוץ שלה. בין לבין יש מכות, יש סיקוונס או שניים עם שירים ברקע או בחזית, ויש אווירה של קומדיית מצבים, רק עם דם.

מה שיכול להסביר את הטון המבודח הוא שג'ימי וורדן כתב וביים. זה סרטו הראשון כבמאי, אחרי שכתב תסריטים ל"חומר דוב" המטופש אך המבדר ו"השמרטפית מכה שנית" – סרט ההמשך הבלתי נסלח של "השמרטפית" האהוב (עליי, עליי). הוא גם בן זוגה של וויבינג, שכרגיל עושה עבודה מצוינת רק שכאן באמת אין לה יותר מדי דמות מעבר ל"אני זמרת פופ עשירה וכיף לי". הדבר שמרים את הסרט לכיוון קצת יותר מצחיק ומעניין, חוץ מהדמות של פני שנכנסת לכל סצנה עם אור בעיניים וחדווה סדיסטית של ארטיסטית עם מבטא צרפתי בידיים, הוא שפול כל כך משוכנע בפנטזיה שהוא טווה לעצמו בראש, שהוא רוב הזמן מתנהל כמו האדם הכי נחמד ביום המאושר בחייו. הדמות שלו בנויה עם אופי של בחור חביב, בודד ולא מזיק, אלא שהוא אכן עם פוטנציאל מסוכנות גבוה. מכאן נובע קצת מתח כי אין לדעת מתי הוא פשוט ידקור מישהו או לא יבין מה הסיטואציה שהוא נמצא בה, וגם כמה רגעים מבדרים כשהוא מנומס מעל ומעבר לאנשים שהוא קשר וחטף. גם נחמד לראות את ניקולסון הבן מפגין כישורי משחק שהם קצת מעבר לחיוך מקריפ רק כי הוא הבן של אבא שלו, בתפקיד זניח ב-"סמייל 2", בכל הקשור לסרטי אימה. 

כמה הוא מפחיד: רק אם הרעיון של סטוקר וקצת דם מלחיץ אתכם. אישית חוויתי אותו כלא מפחיד בכלל, כשהדבר הכי מפחיד שהיה בו הוא הערות אגביות של פול על כך שהוא היה בבית של סופיה אינספור פעמים, חתיכת פאזל אחרונה שחסרה (מפאזל אמיתי, לא תעלומה מטאפורית) שצצה במקום בדיוק כשהוא מתגנב פנימה. כלומר, ברור שהוא עוקב אחריה באופן יסודי יותר ממה שחשבנו. אלא שאין שום פיתוח של הכיוון הזה. הוא נשאר קריפ מצחיק שאוהב להרגיש בבית אצל הכוכבת שהוא סובל מאובססיות קשות לגביה.
כמה הוא לנשמה: ברור לי איך סרט על מישהו שנכנס למישהי הביתה וחוטף אנשים בדרך לא ממש נשמע כמו אסקפיזם כרגע. אבל, מדובר בסרט כל כך מרוחק בהקשר הזה, גם מבחינת הזמן שבו הוא מתקיים, למרות שעניין שנות ה-90 לא כזה בולט, וגם מבחינת העולם שבו הוא מתרחש ורמת המופרכות שלו, שהוא פשוט לא מזיק. הסרט מניח על פני השטח כל מיני נגיעות שקשורות לבדידות וחברות ועוד כאלו מן מטעמים, אבל לא באמת עושה משהו מאוד מעניין חוץ מעוד בדיחה פה ושם. הוא סרט של לצפות ולשכוח, ואולי לחייך פה ושם. בין אם מבידור, בין אם מקצת מבוכה.