״אני עדיין כאן״, סקירה

באפריל 1964 הצבא הברזילאי הפיל את שלטונו של הנשיא המכהן ז'ואאו גולאר והחיל במדינה שלטון צבאי דיקטטורי. המהלך זכה לתמיכה מקיר לקיר על-ידי כל הצמרת הצבאית במדינה, יחד עם פלגים שמרניים מהאוכלוסייה ומהכנסייה הקתולית. גם מושלים של מספר מדינות מפתח בתוך ברזיל (כמו אלו מסאו פאולו ומינאס ג'ראייס) ואף הממשל האמריקאי תמכו בהפיכה הצבאית. בשנת 1967 הממשל הצבאי חקק חוקה חדשה המגבילה את חופש הדיבור ואת כוחה של האופוזיציה, ולאורך השנים התהדקה אחיזתו בכל אורחות החיים במדינה הדרום-אמריקאית. בשנות ה-70, השלטון מיתג את עצמו בתור ה"נס הברזילאי", בעקבות הצמיחה הכלכלית האדירה שקרתה במדינה, אבל בפועל בעשור זה השלטון החל לצנזר את כל החדשות במדינה ולענות, להגלות, ואף להוציא להורג מתנגדים של הממשל, או אנשים שנחשדו בתור מתנגדים של הממשל, באופו סיסטמטי ועקבי.

עלילת הסרט "אני עדיין כאן" (I'm Still Here) מתרחשת על רקע התקופה הזו. בשנים אלו, חיה בעיר ריו דה ז'ניירו משפחת פאיבה. אב המשפחה, רובנס (סלטון מלו), הוא חבר קונגרס לשעבר ומהנדס אזרחי בהווה. הוא נשוי לאוניס (פרננדה טורס) ולהם חמישה ילדים. הם חיים חיי משפחה אידיאליים ומאושרים, בביתם רחב הידיים אשר נמצא בקרבת החוף המרהיב של ריו. הם מארחים את חבריהם באופן תדיר לארוחות ומסיבות ביתיות, הילדים משחקים כדורגל ברחוב וכדורעף בחוף. אבל מחוץ לבית, המדינה גועשת. נדמה כי המצב הנפיץ תמיד נמצא קרוב, מאיים לנתץ את חייהם השלווים לכאורה של בני משפחת פאיבה. עד שיום אחד, המציאות מתדפקת בדלתם, ורובנס נלקח בידי אנשי המשטר לחקירה – בלי הסברים. כעת יהיה על אוניס לעשות ככל שביכולתה לשמור על משפחתה ולהילחם על חירותו של בעלה.

זהו למעשה סיפורה האמיתי של משפחת פאיבה, המבוסס על ספר הזכרונות שכתב אחד מבני המשפחה, מרסלו, שחווה את האירועים המוצגים בסרט על בשרו. ואכן, יש דבר מה באווירה של הסרט שמרגיש אינטימי וקרוב, שמושך את הצופים עמוק פנימה אל תוך עולמם של בני משפחת פאיבה. התסריטאים מורילו האוזר והייטור לורגה בונים את הסרט כך שבמשך זמן רב אנחנו פשוט מבלים זמן עם בני המשפחה. אין הצגה של הדמויות או הסבר מדויק לגבי מי זה מי, ומרוב ילדים שמסתובבים בבית הגדול לוקח זמן להבין מי בדיוק שייך למשפחה.
האוזר ולורגה זורקים אותנו לתוך חיי המשפחה וגורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו חלק מהם: אנחנו נהנים איתם בחוף הים, בין הצלילות למשחקי הכדור לכלב התועה שהילדים מוצאים; אנחנו מבלים בארוחות שאוניס ורובנס מארחים, עם המוזיקה, השיחות המרתקות, הצחוקים והסופלה המפורסם של אוניס; ובהמשך, אנחנו מודאגים מהחדשות המסעירות והמאיימות. עד הרגע שמגיע השינוי בטון, אז המשטר שעד כה נמצא רק ברקע ואף בשוליים, פולש לנו אל המציאות המשפחתית הנעימה והעוטפת, אנחנו מרגישים את ההלם כמו בני המשפחה עצמם.

במאי הסרט וולטר סאלס הוא כבר שלושה עשורים אחד מהבמאים החשובים והמהוללים של ברזיל. סרטו הנהדר "תחנה מרכזית ברזיל" (אחד הסרטים הברזילאיים הטובים ביותר שנעשו לעניות דעתי), זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין ואף היה מועמד לאוסקר בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בסרטו "אני עדיין כאן" הוא עושה את עבודתו הטובה ביותר מאז "דרום אמריקה באופנוע" שיצא ב-2004.
סאלס מוציא לפועל את התסריט הנפלא של האוזר ולורגה בצורה יוצאת מן הכלל. את חלקו הראשון של הסרט, המשפחתי והנעים לרוב, הוא מביים בחמימות ורוך, עם סצינות המלאות באורה של השמש הקופחת של ריו דה ז'ניירו היפיפייה, שנמצאת לא רק בחוף או ברחובות אלא גם נכנסת ושוטפת את הבית. כל הרגעים שמצביעים על שינוי הטון שיגיע מתרחשים במחשכים, בשקט ובחטף, בעוד חיי המשפחה תמיד עטופים באור, בצבע ובמוזיקה. סאלס משנה את השפה הקולנועית ברגע שרובנס נלקח לחקירה. מאותו הרגע, נדמה כי השמש של ריו לא מצליחה עוד להאיר, והכל נצבע באפרוריות חונקת ובשקט אינטנסיבי. סאלס וצלמו אדריאן טייחידו שומרים על אחידות בשפה בין שני חלקי הסרט בזכות ההחלטה תמיד להישאר קרוב לדמויות ולשמר את תחושת האינטימיות והקרבה אל בני המשפחה, והתוצאה אפקטיבית במיוחד.

הסיפור המוצג מרתק, והוא שופך אור על אירועים היסטוריים שנדמה כי קצת נשכחו, בין שלל ההתרחשויות באחת המדינות הגדולות והמפורסמות בעולם. הבחירה של סאלס, האוזר ולורגה לספר את סיפור השלטון הצבאי והדיקטטורי דרך פריזמה ספציפית מאוד – משפחה אחת מני רבות שחייהם הושפעו, השתנו ואף נהרסו בעקבות פעולות המשטר – היא נהדרת. אין כאן ניסיון או יומרה לספר על כל התהליכים המורכבים שהובילו להפיכה, על האופנים השונים בהם המשטר הידק את אחיזתו והשתלט על חיי האזרחים. אין כאן הצגה של הדמויות המרכזיות של ההפיכה והמשטר, אלא סיפור אישי אחד. סיפור על משפחה שהמשיכה את חייה למרות כל מה שקורה מסביב, עד שהמציאות בסופו של דבר הדביקה גם אותם. הבחירה הזו הופכת את "אני עדיין כאן" לסרט מעניין פי כמה, מכיוון שהיא מדגימה שלפעמים אין צורך בהסברים מיותרים או בניסיון מיותר להעמיס על הצופה פרטים ומידע. לפעמים הדרך הטובה ביותר להעביר סיפור לאומי גדול היא דרך סיפור משפחתי קטן לכאורה, שמייצג בדרכו כל-כך הרבה סיפורים אישיים ומשפחתיים אחרים מהתקופה הזו.

מאז שהסרט עשה את בכורתו בפסטיבל ונציה בספטמבר האחרון, שם זכה בפרס התסריט, הוא הפך לשחקן יחסית מרכזי בעונת הפרסים הנוכחית. בטקס האוסקר הקרוב "אני עדיין כאן" מועמד לשלושה פרסים – פרס הסרט הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (כנציג ברזיל), ופרס השחקנית הטובה ביותר לטורס. היא כבר זכתה בגלובוס הזהב בפרס השחקנית הטובה ביותר בסרט דרמה, ותפקידה בסרט הוא עמוד התווך שלו, הדבר שמחזיק אותו והופך אותו לטוב וזכיר יותר.
פרננדה טורס היא שחקנית עסוקה ואהובה בברזיל כבר עשורים רבים, והיא אפילו זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על תפקידה בסרט ״Love Me Forever or Never״, אבל היא לא הצליחה באמת להיכנס לתודעה הקולנועית הבינלאומית עד עכשיו. אחרי התפקיד הממוטט והמרהיב שהיא עושה ב"אני עדיין כאן", לא יהיה צופה קולנוע אחד שיצפה בה וישכח ממנה. כל מבט שלה, כל חיוך, כל דמעה, כל קמט בפניה כל כאב בעיניה נצרבים עמוק בתודעה. אי-אפשר להפסיק להסתכל עליה ואי-אפשר לשכוח את הפנים שלה, שעוברות כל-כך הרבה מצבי צבירה לאורך הסרט. כפי שכתבתי, היא מחזיקה את הסרט, היא הלב הפועם שלו והכוח המניע והאמיתי שלו.

"אני עדיין כאן" מציע חווית צפייה מטלטלת ולא פשוטה, אבל עושה זאת ברגישות ובעדינות מרהיבים. סאלס לא מחפש להמם את הצופים ולהציג אימג'ים קשים לעיכול, ומצליח יחד עם התסריטאים להפוך את הסיפור המורכב הזה, שעוקב אחרי פרק אפל מאוד בהיסטוריה של מדינה ומשפחה, לסרט נגיש לכלל סוגי הצופים, שיכולים לבוא אליו בלב שקט ולצפות בסרט שהוא אמנם קשה, אבל ממש לא גרפי במה שהוא מתאר. קל להבין מדוע הסרט הפך לכה מדובר לא רק במדינתו אלא בעולם כולו ומדוע הוא גרף פרסים ומועמדויות רבות. לא מדובר בסרט שעושה היסטוריה קולנועית או שמשנה את חוקי המשחק, אולי גם לא בהכרח סרט שייזכר וידובר בו בעוד כמה עשורים. הוא כן סרט מצוין ומהוקצע, עם תסריט חכם שבנוי נהדר, מלא ברגעים שנעים בין מקסימים לשוברי לב ומספר סיפור חשוב ועוצמתי. יש כאן במאי שחוזר לשיא כוחו ומוציא את סרטו הטוב ביותר מזה שני עשורים, ותצוגת משחק אדירה של שחקנית גדולה. לא צריך הרבה מעבר לזה.