פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 15: שנת 1970

פותחים עשור חדש בפרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, וההתרגשות בשיאה. עד כה היו לנו 14 שנים עמוסות למדי, בהן איטליה וצרפת הפכו לשליטות הקטגוריה, הקולנוע הבלקני והמזרח אירופאי קיבל מקום של כבוד, כמה אוטרים גדולים למדי בקעו מתוך הפרס אל קריירה בינלאומית, ואפילו ישראל הקטנטנה הוזמנה לחגיגה פעם אחת (בינתיים).
שנות השבעים של הפרס הזה מסקרנות אותי באופן אישי, מכיוון שמעניין לראות איך הסרטים יעמדו מול התוצרת ההוליוודית. מה שקרה עד כה הוא שהוליווד הייתה תחת צנזורת קוד הייז המגבילה והשמרנית, כאשר היבול מחוץ אליה יכל להראות דברים שאסור היה, ולדבר על דברים שפחדו מהם. ממש היה אפשר לראות איך הפרס הזה הופך להיות מן גילוי התת מודע של המצביעים האמריקאים. עכשיו זה משחק שונה לגמרי. עם עליית הוליווד החדשה ונפילת קוד הייז, הקולנוע האמריקאי היה בפריחה (אך עדיין מאופיין בכמה הדחקות משמעותיות) ולכן מעניין לבדוק מה היו הבחירות הבינלאומיות של האקדמיה ומה זה אומר, אם בכלל.

בתחילת שנות השבעים ארה"ב הייתה במקום נמוך ומפחיד במיוחד. מלחמת ויטנאם, פרשת ווטרגייט, צ'ארלס מנסון, ההתנקשויות הפוליטיות, כולם הפכו את הקרקע למאוד לא יציבה. לקולנוע המסחרי היה מאוד קשה להתמודד עם זה, אך ניתן היה לראות איך הדברים צצים מהשוליים. למשל, "פאטון", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר ב-1970 אמנם עסק במלחמת העולם השנייה, אבל אפשר היה לקלוט איך ההסתכלות העכשווית דרך מלחמת הברירה בוויטנאם עיצבה נראטיב אחר. תוכלו לקרוא על זה בפרק שהוקדש לסרט בפרויקט זוכי האוסקר שלי.

אל קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של הטקס ה-43 התקבלו, כרגיל, חמישה סרטים, וכמו בשנתיים שלפני כן, כולם מאירופה. עם זאת, שתי מדינות חדשות קיבלו את ייצוג הבכורה שלהן: בלגיה ושווייץ. אליהן הצטרפו שיאניות הזכיות והמועמדויות צרפת ואיטליה, וספרד שגם כבר קיבלה מקום תחת השמש בעבר, גם אם לא זכתה. בסוף הפרק תוכלו לראות טבלה מסודרת של מונה המועמדויות והזכיות. מה שמעניין ברשימה הספציפית הזו היא ששניים מהסרטים בוימו על ידי כאלה ששמם היה מוכר בסצנת הקולנוע העולמית, אבל לא כבמאים דווקא.
המדינות שהגישו נציגות לתחרות אך נשארו בחוץ היו ברזיל, גרמניה, דנמרק, הונגריה, יפן, מצרים, פולין ושוודיה. כמות קטנה יחסית לשנים עברו.

בלוח המועמדויות הכללי הצליחו להסתנן גם לשנה הזו סרטים שאינם דוברי אנגלית. הבולט ביניהם הוא "סאטיריקון" של פליני בקטגורית הבימוי, על אף שבשנה הקודמת האקדמיה מנעה ממנו מועמדות בפרס הבינלאומי; "הלילה שלי אצל מוד", מועמד מ-1969 מטעם צרפת, נכנס אל קטגורית התסריט המקורי; ו"שדה חמניות" של דה סיקה הועמד לפרס המוזיקה המקורית.

שווייץ – "אהבה ראשונה"

המועמדים

בלגיה – "שלום על השדות" (Paix sur Les Champs / Peaces in the Fields / Peace Over the Fields / The Fields Sleep in Peace)

קצת על מאחורי הקלעים של הפרק הזה: דבר יוצא דופן היה עם המועמדות הבלגית, אם כי אהיה חייב לציין שההפתעה המרכזית שלי מכך היא שזה לא קרה לפני כן. מה שהתרחש הוא לראשונה בתולדות הפרויקט ואחרי שבעים מועמדים, הופיע הסרט שפשוט לא הצלחתי למצוא. כל ניסיונותיי עלו בתוהו. ואני לא היחיד. משיטוט אינטרנטי אינטנסיבי נדמה שהרבה מחפשים אותו אך לא מצליחים.
כאן נכנס לתמונה יקיר סריטה דולב אמיתי (ממשפחת אוף-סקרין) שהפך כמה אבנים שלי היה קשה להרים, והצליח למצוא לי סרט שכל כך הרבה מחפשים. לכן פרק 15 מוקדש לו, ואני מקווה שיקבל תשורה ראויה משגרירות בלגיה על כך שבזכותו לא הושמטה מהטקסט.

עד 1970 ניסתה בלגיה את מזלה באוסקר פעמיים, אך נותרה בחוץ. השלישית, כמו שאומרים, באה עם מקבילה מסוימת של גלידה. סרטו של ז'אק בוייג'לוט (אולי בואגלו? אין לי מושג) היה איזכורה האוסקרי הראשון של המדינה שעדיין ספק אם באמת קיימת. ואמנם יעברו 18 שנה עד מועמדותה הבאה, אבל היא הצליחה לצבור שמונה מועמדויות נכון ל-2025.
"שלום על השדות", המבוסס על ספרה של מארי ז'וור ולפי מיטב ידיעתי הוא קרדיט הבימוי היחיד של בוייג'לוט, מתרחש בכפר בתחילת המאה העשרים. לואי החייל הצעיר, שזה עתה הכניס מישהי להיריון מחוץ לנישואים, מתאהב בבחורה אחרת. הרומן הצעיר והמאוד פזיז פותח פצעים ישנים, מכיוון שדודתה של אותה עלמה נרצחה לפני שנים. איש לא שילם את המחיר על הפשע הנורא, אבל בכפר כולם מאמינים שהרוצח הוא חקלאי בשם סטאן ואנאש – לא אחר מאשר אביו של לואי! סטאן תמיד הכחיש את החשדות, אבל עכשיו כשאימו, שעליה שמועות עקשניות שהיא מכשפה, הולכת לעולמה, ייתכן ויחליט להתוודות על חטאי עברו.
בסרט זה קצת פחות מסובך מאיך שתיארתי את זה.

ספרד – "טריסטאנה" (Tristana)

והנה הגיע לואיס בונואל. ב-1970 חזר אחד הקולנוענים החשובים והמשפיעים של המאה העשרים למולדתו ספרד לאחר גלות במקסיקו (במהלכה ייצג את המדינה עם "נזרין" אך לא היה מועמד), עם סרט שניסה להפיק שנים רבות אך נתקל בחומות צנזורה ודיכוי. זה לחלוטין סיבוב ניצחון של הבמאי בן השבעים, שעוד רגע ישוב לאוסקר בחסות מדינה אחרת, ואף יזכה.
בונואל הוא אוטר שגם אם תמיד יש מקום וסיבה להציג ולספר עליו, היריעה שלנו ספציפית קצרה מדי לכך. לכן אוסיף בקצרנות שהוא בקלות הבמאי המוכר והמהולל ביותר מבין החמישייה, אבל ספציפית ב-1970 זה לא עזר, והוא לא הגיע למעמד הזכייה.

"טריסטאנה" מבוסס גם הוא על ספר, אותו כתב בניטו פרז גאלדוס כמאה שנים לפני כן. הוא מגולל את סיפורה של טריסטאנה בת ה-19, שלאחר מות אימה נלקחת תחת חסותו של דון לופה גארידו רודף השמלות הנהנתן. זה אמנם מתחיל כמו יחסי אב-בת, אבל לופה לא כל כך יכול לשלוט בעצמו ומנסה לפתות את טריסטאנה הצעירה, מה שמוציא אותה לדרך עצמאית. במהלכה, נפשה נמשכת אל עולם הרוח והאומנות, בזמן שגופה נמשך לצייר צעיר ומקסים. דון לופה לא מאשר דבר כזה וטריסטאנה עוזבת אותו, כשחייהם יצטלבו בשנית רק שנים לאחר מכן, כאשר הוא יירש סכום כסף גדול מאחותו, והיא אחרי מחלה שלקחה את רגלה.
את טריסטאנה מגלמת הכוכבת הצרפתייה קת'רין דנב, אותה כבר פגשנו בפרויקט עם מועמד צרפת "מטריות שרבורג", כשעם בונואל כבר עבדה כמה שנים לפני כן ב"יפהפיית היום", אחד מתפקידיה המפורסמים ביותר; דון לופה הוא כמובן אחד משחקניו הקבועים של בונואל, פרננדו ריי האחד והיחיד (שנה לפני שיככב בזוכה האוסקר "הקשר הצרפתי"); והצייר המאהב הוא ג'אנגו בעצמו, פרנקו נרו, שנכח במועמד הבינלאומי תוצרת יוגוסלביה מהשנה לפני כן, "הקרב על נרטווה". והוא גם טופ טן אחד האנשים הסקסיים ביותר בתולדות הקולנוע לדעת כותב שורות אלו. לגמרי הבנתי את טריסטאנה, נגיד את זה ככה.

ספרד – "טריסטאנה"

שווייץ – "אהבה ראשונה" (Ereste Libe / First Love)

מועמדותה הראשונה של שווייץ סימנה את תקדים שאני לא בטוח אם חזר על עצמו לאחר מכן – לראשונה שחקן זוכה אוסקר הפך למועמד בפרס הבינלאומי. זהו מקסימילאן של, אוסטרי במקור, שבשלהי שנות החמישים עבר לארה"ב לקריירת משחק מרשימה. ב-1961, כאשר היה בן 31, זכה באוסקר השחקן הראשי הטוב ביותר על "יום הדין בנירנברג", שם שיחק את הפרקליט האנס רולף, מביס את פול ניומן וספנסר טרייסי. אחותו מריה, אגב, בעצמה הוזכרה בפרויקט הזה, כאשר כיכבה בתפקיד הראשי בנציג צרפת "ג'רווייז".

לאחר סרט טלוויזיה אחד, ביים של בן הארבעים את סרט הקולנוע הראשון שלו, "אהבה ראשונה", הפקה גרמנית-שוויצרית-הונגרית דוברת צרפתית שבכלל מתרחשת ברוסיה. הוא גם גילם את אחת הדמויות המרכזיות בה, וכדי לגבות את עצמו עשה בחוכמה, והפקיד על המצלמה את סוון ניקוויסט האחד והיחיד. כך שאתם יכולים להיות בטוחים שיש פה משהו מרהיב למדי ויזואלית.
גם הפעם אנחנו עם עיבוד לספר, נובלה יש שיאמרו, מאת איוון טורגנב הרוסי. הוא מתרחש בכפר של המאה ה-19 ומתואר בעיקר דרך עיניו של הנער בן ה-16 אלכסנדר (ג'ון מולדר-בראון), שמול ביתו עוברת משפחה חדשה ומיוחסת שנפלה מנכסיה. את תשומת לבו תופסת בעיקר סינאיידה בת ה-21 והיפהפייה (דומיניק סאנדה, שתככב בזוכה של השנה לאחר מכן ותהיה מזוהה עם סרטיו של ברטולוצ'י), בה הוא מתאהב כליל. סינאיידה בעצמה מראה חיבה רבה לאלכסנדר, אבל הוריו לא ממש מאושרים מהקשר הנרקם הזה. בעתיד יגלה אלכסנדר שלאבא שלו (מקסימיליאן של) ספציפית יש סיבה משל עצמו מדוע. זה באמת סוג של "קרא לי בשמך" אבל בסטרייטים.
לאוסקר הסרט הגיע לאחר שזכה בפרס הגדול של פסטיבל סאן סבסטיאן.

צרפת – "הואה-בין" (Hoah-Binh / The Bamboo Incident)

מקסימילאן של לא היה היחיד בקטגוריה של 1970 שהפתיע עם סרט ביכורים לאחר קריירה מרשימה בתחום אחר. את צרפת ייצג ראול קוטאר בן ה-46, שכצלם שינה את פני הקולנוע בזכות שיתופי הפעולה שלו עם חברי הגל הצרפתי החדש פרנסואה טריפו ("ז'יל וג'ים", "אל תירו בפסנתרן") וז'אן לוק גודאר ("עד כלות הנשימה", "גבר ואישה", "סוף שבוע", "הסינית", "אלאפוויל" ועוד ועוד). זה קרה ממש שנה לאחר שצילם את הזוכה ההיסטורי "Z", הפקה צרפתית שייצגה את אלג'יר.
קוטאר לקח את עוזר הצלם שלו מ"Z" ז'ורז' לירון, שדרג אותו לעמדת צלם ראשי, והטיס אותו אל ויטנאם לצלם סרט התבגרות מלחמתי המבוסס על ספרה של פרנסואז לוריין. על מאמציו זכה קוטאר בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר מטעם פסטיבל קאן.

צריך רגע לעצור ולהתעכב על העניין הזה, כי קורה פה משהו מאוד יוצא דופן. כזכור, מלחמת ויטנאם משתוללת, העם האמריקאי קרוע לחלוטין, אבל הוליווד לא יודעת איך לגשת לזה. מדובר בחבית נפץ. תשאלו את ג'יין פונדה.
סרטים בודדים נעשו במסגרת האולפנית על המלחמה, ובאוסקר במיוחד היה קשה למצוא מבט ישיר למצב עד שנים ספורות לאחר סיומה. והנה, בקטגוריה השולית למדי, התמודדה האקדמיה האמריקאית לא רק עם סרט שעוסק ישירות במלחמה, אלא גם מצולם מהצד של האויב, או של הקורבן, תלוי מה אתם חושבים: ילד קטן ותמים שאמו קורסת תחת הנטל של החיים במדינה המופגזת, והוא נאלץ לצאת למסע הישרדות יחד עם אחיו הקטן שבקושי מלאה לו שנה.
על פניו הייתי חוזר פה לתיאוריית "הסרט הבינלאומי כתת מודע אמריקאי", אבל אחרי שצפיתי בסרט לכל אורכו הגעתי למסקנה אחרת, קצת פחות מחמיאה. על זה אפרט בחלק האחרון, "המרוץ ומי היה צריך לזכות", אבל לפני כן יש לנו עוד חלק קטן כדי להשלים את התמונה.

צרפת – "הואה-בין"

הזוכה

איטליה – "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד" (Indagine su un Cittadino al di Sopra di ogni Sospetto / Investigation of a Citizen Above Suspicion)

הזוכה עם השם הארוך ביותר בתולדות הקטגוריה סימן את ניצחונה החמישי של איטליה, שפתחה פער קטנטן מול צרפת. מעניין מאוד לציין שזו הפעם השנייה ברציפות שבקטגוריה הבינלאומית זוכה דרמת מתח שעוסקת בשחיתות שלטונית, אחרי "Z". בזמן שנראטיבים פוליטיים ישירים לרוב נעדרו מהסרטים שבחרה האקדמיה לחגוג בפרס הסרט הטוב ביותר, שוב זו הבינלאומית מילאה את החסר.
סרטו של אליו פטרי – אחד התסריטאים שחתומים על מועמד יוגוסלביה של 1958 "הדרך שאורכה שנה" – הוא היחיד מבין החמישייה שלא מבוסס על ספר, אלא על תסריט מקורי של פטרי ואוגו פירו. פירו יכתוב גם את הזוכה של שנה הבאה, אבל גם ככה יש לנו יותר מדי מידע על הראש בשלב הזה, אז לא נכנס לזה כעת.

"חשאמל"ד" נפתח כאשר גבר נכנס לדירה של מאהבתו באור יום, שוכב איתה ואז רוצח אותה, מארגן את זירת הפשע באופן מאוד משונה, ויוצא משם. רק לאחר מכן אנחנו נגלה שאותו הגבר (כוכב מערבוני הספגטי ג'יאן מריה וולונטה) הוא לא אחר ממפקח המשטרה החדש, ושכנראה כל הרצח הזה היה רק כדי להוכיח שהוא יכול להתחמק מעונש. במהלך היצ'קוקי מובהק הוא בוחן את גבולות המשטרה והחוק, משחק איתם, וכמו גיבור אחר שהוא תוצאה של חברה קפיטליסטית רקובה – פטריק בייטמן מ"אמריקן פסיכו" שנים רבות לאחר מכן – יגלה שכאשר הוא רוצה להיתפס ולהראות את עליונותו, הסביבה שבה הוא לוקח חלק אולי אפלה יותר ממנו.
בכורתו של הסרט הייתה בפסטיבל קאן, שם זכה בפרסים מטעם פיפרסקי וחבר השופטים (את דקל הזהב הפסיד ל"מ.א.ש"), ולאחר מכן היה מועמד לפרס התסריט מטעם תא המבקרים של ניו יורק. שנה לאחר הניצחון שלו באוסקר הבינלאומי, יצא להקרנות מסחריות בארה"ב והיה מועמד לאוסקר התסריט המקורי.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

מבלי אף פסטיבל לשמו, ולפי מיטב תחקירי גם אפס נוכחות בעונת הפרסים, אפשר להניח את המועמד הבלגי "שלום על השדות" בצד. הוא גם היחיד שאיננו מתהדר באיזה שם מוכר על כיסא הבימוי, בין אם אוטרים ידועים או נציגים מכובדים של תעשיית הקולנוע הבינלאומית.
עם זאת, להפתעתי הגדולה למדי, הוא הסרט השני הכי טוב ברשימה הזו לדעתי. "שלום על השדות" הוא בשום אופן לא כזה שצריך להופיע ברשימת השלמות קולנועיות של אף אחד, הוא בהחלט יצירה קולנועית זניחה למדי, אבל ביחס למה שקרה ב-1970 הוא ללא ספק מהיציבים. "שלום על השדות" מצולם היטב, מתנהל בקצב נאה על פני קצת פחות משעה וחצי, והמשחק רוב הזמן לא רע בכלל.
אז בהחלט נכון שאלו הסטנדרטים של השנה הספציפית הזו שיכלו למקם סרט כזה כל כך גבוה ברשימה, אבל לזכות האקדמיה אפשר לומר שאם מסתכלים על הסרטים שלא נכללו בחמישיית המועמדים, קשה למצוא איזה פספוס ענקי בראייה רטרוספקטיבית.

אם "שלום על השדות" הוא ההפתעה הגדולה (שוב, הכול יחסי), אז האכזבה הגדולה ביותר היא ללא ספק נציג צרפת, "הואה-בין".
ההיסטוריה מלאה בצלמים שניסו לעבור לעמדת הקברניט, אבל פעמים מועטות זה באמת הצליח. על כל ניקולס רוג יש יאנוש קמינסקי ו-וואלי פיסטר. על כל בארי זוננפלד יש מייקל צ'פמן וגורדון וויליס; על כל ז'אנג יימו יש כריסטופר דויל ואנז'יי בארטקוביאק. ראול קוטאר, בקלות אחד הצלמים המשמעותיים של אמצע המאה העשרים, הצליח להכניס את הסרט לפסטיבל קאן ואפילו לזכות, כך שהייתה לי ציפייה מסוימת. היא לא החזיקה יותר מדי מעמד.
האמת היא שזו לא איכות הסרט שהרתיעה אותי ממנו, אבל יותר המהות שלו, לפחות כפי שאני תפסתי אותה.

בפסקה המוקדשת לסרט כתבתי שזה מדהים שהוליווד הטראומתית עמדה מאחורי סרט המספר בחמלה על האנשים שממש באותם רגעים סובלים מנחת ידם, כשקשה לקבוע אם בצדק או לא (כיום אנחנו יודעים את התשובה). אבל הצפייה ב"הואה-בין" די הבהירה לי שזה לא המצב.
הילדון החמוד בסרטו של קוטאר אמנם עובר כמה דברים לא פשוטים, אבל לתחושתי מעט מהם אפשר להאשים במלחמה. זה בגדול מרגיש כמו כל סיפור התבגרות באיזור נחשל, כשלמרות סצנת הפתיחה מלאת מטוסי הקרב, האמריקאים מהר מאוד מוסטים הצידה מהנראטיב. אני לא ראיתי פה שום מתקפה על הנוכחות האמריקאית בוויטנאם או רצון אמיץ מספיק להתמודד עם אימת הכיבוש והמלחמה. אני די בטוח שכוונותיו של קוטאר היו מצפוניות לחלוטין, קשה לי להאמין שהייתה פה ציניות. אולי בתור צרפתי, גם להם קצת אחריות על מצבה של המדינה המזרח אסייתית, אולי הוא לא ראה צלול, בטח כשאנחנו מגיעים להאפי-אנד והכול סופר סבבה. הסרט הזה עבר לי כמכובס ואפילו שקרי, וזה לא שהקולנוע בו מרתק מספיק כדי להקטין את זה.

איטליה – "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד"

המועמד השוויצרי "אהבה ראשונה" בעיקר עבר לי כמתיש וקלישאתי, אבל כנראה שזה לא הוגן לשפוט סרט מ-1970 בעיניים שראו היסטוריה של חמישים שנות קולנוע לאחר מכן. הצילום של סוון ניקוויסט בהחלט נהדר, ואורכו היחסית קצר של הסרט מקלים ממנו כל עונש, אבל התסריט והדמויות ממש התעקשו להוריד את רמת העניין.
על "טריסטאנה" גם לא ארחיב במילים. מערכת היחסים שלי עם לואיס בונואל מאוד הפכפכה, ואני נע בין חיבה עצומה לחלק מסרטיו, לבין תהיות רבות ומתוסכלות על מה הוא רוצה ממני. לצערי המועמד הראשון שלו לאוסקר שייך לקבוצה השנייה. לא שתמיד צריך להשוות כדי להוכיח נקודה, אבל זה פשוט קל מדי במקרה הזה: "טריסטאנה" הוא כל הדברים שאני לא אוהב בקולנוע של מלודרמטיסט מפורסם אחר מספרד, פדרו אלמודובר. הצילום לא באמת מעניין להוציא שימוש נאה בסטים, המשחק לא אחיד ואני כצופה לא בטוח באיזה יקום אני אמור להיות, ובעיקר נשאר מאוד מבולבל לגבי בחירות עריכה ונראטיב שמותירות אותי במצב של ציפייה לכך שזה יסתיים כבר. כמעריץ גדול של "מלאך השמד" ו"סוד הקסם הבורגני", אני מרשה לעצמי לכתוב כאשר בונואל ואני לא מסתדרים, גם כאשר מדובר בסרט מאוד אהוב שלו. יש לנו עוד מפגשים אתו בהמשך הפרויקט, אז נראה איך הדברים מתעצבים שם.

זה משאיר אותנו עם הזוכה, נציג איטליה "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד". הוא ללא ספק המועמד הטוב ביותר מבין החמישייה, אני אפילו לא בטוח שהאקדמיה התלבטה יותר מדי במי להצביע, אבל זה לגמרי עניין של תזמון והשוואה. בעיני, לפחות. זה הופך את 1970 לשנה החלשה ביותר של הקטגוריה הזו עד כה.
"חקירתו של אזרח מעל לכל חשד" בהחלט נחגג ומוערך משנת יציאתו ועד ימינו אנו, אבל בזמן שהערכתי מאוד את כוונותיו, ולא מעט מהקולנוע שלו, זו הייתה הערכה קרה למדי. אני מהמר שכמו ב-1963, איטליה הרוויחה את הניצחון שלה בעיקר בזכות תחרות חלשה למדי. למרבה המזל, יצא שזה סרט שדורות של צופים ממשיכים להחזיק ממנו. אז גם אם אני לא לגמרי על הרכבת הזו, הוא אחד שקל מאוד להמליץ עליו, בטח אם אתם מתעניינים בקולנוע פוליטי.

בפרק הבא, ישראל בקאמבק שוב בחסות אפרים קישון, אחד המאסטרים הגדולים של תולדות הקולנוע מצטרף לחגיגה, והשואה חוזרת לקדמת הבמה בחסות איטליה שממשיכה לפתוח פער על שאר העולם.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1970:
איטליה – 12 (מתוכן 54 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 12 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 6 (+ 3 פרסים מיוחדים)
יוגוסלביה – 5
ספרד – 5
שוודיה – 5 (מתוכן 2 זכיות)
גרמניה (מערב) – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
פולין – 2
רוסיה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
בלגיה – 1
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
הונגריה – 1
ישראל – 1
נורבגיה – 1
שוויץ – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969