הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים 2024: המלצות מההיצע הבינלאומי

הערב ייפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, אירוע קולנוע ותיק שהיו לו מספר גלגולים לפני שמצא את ביתו החדש בסינמטק של עיר הבירה. בין ה-9 וה-13 בדצמבר תוכלו לראות שם סרטים של ו/או על נשים, בעיקר מישראל אבל גם מכל מיני קצוות תבל. הפסטיבל, מיסודה של עמותת נשים בתמונה (החוגגת השנה 20 שנות פעילות) בראשות היו"רית ענת שפרלינג והמנכליו״ת ליהי סבג ושירה מישר, מציע השנה גם ריכוז של קולנוע ישראלי שכבר היללנו בפסטיבל אחרים ומספר בכורות ארציות.

הקולנוע העלילתי באורך מחולק לצמדים: ״חלב״ ו״כביש הסרגל״ מפסטיבל ירושלים, ״דבי הייתה פה״, ו״סיפור חיים״ מפסטיבל חיפה. מן הקולנוע התיעודי כתבנו על הצמד הדוקאביבי ״הקופצים מהחומות״ ו״תמיכה מלאה״, ועדיין לא ראינו את האחרים, בהם ״שברי גן עדן״ של רונית איפרגן ו״חסידות נודדות״ של ברוריה פסטרנק שביט. גם תוכניות של קולנוע קצר עצמאי מכילות כמה שמות גדולים, מג׳וי ריגר ועד שירה גפן, ויש גם תחרות סטודנטיות ואפילו מסגרת לסרטים קצרצרים והקרנות אונליין לחלק מן הסרטים, בתוספת כאלו שלא מופיעים בתוכניה המוקרנת באולמות.

מן ההיצע הבינלאומי מתבלט ״כל מה שאנחנו מדמיינים כאור״ של פאיאל קפדיה, הזדמנות אחרונה ונהדרת להשלים את אחד מסרטי השנה הקולנועית לפני שהיא מסתיימת (תמונה בראש הפוסט). ״חשבון משותף״ (Two to One) הוא קומדיה של נטיה ברונקהורסט, עם סנדרה הולר, על שכנים שמוצאים אוצר בימי גרמניה המחולקת רגע לפני אובדן ערך הכסף ומחליטים לבזבז הכל כמה שיותר מהר. קומדיה אחרת היא ״הגרסה הפרסית״ (The Persian Version), סרט הנעילה. הוא בוים בידי מרים קשווארז ומספר על משפחה איראנית-אמריקאית שמתאחדת לאירוע אבל מטלטלת עם היחשף סוד משפחתי, כאשר התיוג של הסרט כקולנוע להט״בקי רומז על אופי הסוד. על יתר הסרטים הבינלאומיים, כולל סרט הפתיחה, בהמשך לטקסט זה המשותף לעופר ולאורון.

מבעד לעדשה
Lee

סרט הפתיחה של הפסטיבל גם עתיד לצאת להקרנות מסחריות בקולנוע עוד השבוע, והוא כולל קאסט איכותי במיוחד. קאסט שכנראה התלהב מן האפשרות לשחק בסרט ביוגרפי על הצלמת לי מילר, שעבודתה במלחמת העולם השנייה ולפני זה כחלק מן הזרם הסוריאילסטי באמנות נשכחה בשנים האחרונות לחייה, אולם כעת זוכה ליותר הכרה מאי פעם. כולל אזכור ישיר לדמותה בסרט העלילתי "הקרב על אמריקה", שלא רק מאזכר אותה אלא גם שואל את שמה הפרטי לשמה של הגיבורה הבדיונית שגם היא צלמת מלחמה.

מי שנבחרה לביים את הסרט היא אלן קוראס, שביימה עד כה בעיקר בטלוויזיה אבל דומה שהיא יותר מוכרת גם בתור צלמת בעצמה. בין היתר היא צילמה הרבה מן הפרויקטים התיעודיים של מרטין סקורסזי ובקולנוע העלילתי עבדה בין היתר עם ספייק לי במספר סרטים וגם עם מישל גונדרי. היא צילמה את "שמש נצחית בראש צלול" בו מככבת קייט וינסלט, המגלמת את לי מילר בסרט הזה. קוראס לא חתומה על התסריט שכתבו ג'ון קולי, מריון היום וליז האנה, כאשר לם דובס שותף לעיצוב הסיפור. הרבה שמות בתסריט שדומה כי הוא מנסה להיות כמה שיותר נאמן, גם להלל את הדמות שלו וגם להיות נגיש לקהל, בצורה המוכרת בסרטים ביוגרפיים.
התוצאה היא סרט על דמות מעניינת שלרוב לא מצליח לעניין מספיק בפני עצמו שכן למרות שהוא מתמקד רק בחלק קטן מחיי הגיבורה, התחושה היא כי הוא עובר על דברים בזריזות גדולה מדי, דרך סיפור מסגרת שקופץ לזמן אחר. כאשר מבינים מה מוביל אותו, מעבר לסיפור של לי המבוגרת הנזכרת בחייה, הרבה מן ההיגיון של הסרט הולך לאיבוד.

הסרט מתחיל בשלהי שנות השלושים, שם אנו פוגשים את מילר בתור צלמת אופנה וגם כחלק מחבורה של אמנים סוריאליסטיים ידועים, לצד דמויות מיתולוגיות נוספות בקהילת האמנות והאופנה בצרפת. רוח התקופה מועברת על ידי כך שלנשים אין בעיה להיות חשופת חזה במפגש חברתי, והנשים הללו מגולמות בידי הכוכבות הצרפתיות נעמי מרלן ומריון קוטיאר. לי מילר מחליטה לכסות את עצמה כאשר מגיע אדם שהיא לא מכירה, רולנד (אלכסנדר סקארסגרד) אבל הביישנות שלה מפניו נעלמת מהר מאוד. כמה שנים אחר כך הם כבר חיים ביחד, אז מתחילה מלחמת העולם השנייה. מילר נחושה לתרום את חלקה למאמץ דרך תיעוד בצילום, בעקבות הניסיון שלה הן כאמנית והן כצלמת אופנה.

אבל דומה שאף אחד לא חושב שזה רעיון טוב. בעיקר בגלל המגדר שלה, לי שומעת ״לא״ הן מהצבא והן ממגזין "ווג" שאותו היא רוצה לייצג. בסופו של דבר, יש אישה אחת בין מקבלי ההחלטות והעורכת אודרי וית׳רס (אנדריאה רייסבורו) מסכימה לשלוח אותה למרות הסתייגויות. עם ההגעה ליבשת האירופאית, אנשי הצבא לא מרוצים מנוכחותה ועושים הכל על מנת להשפיל אותה ולמנוע ממנה לעבוד. מילר נעזרת בידיד, דיוויד שרמן (אנדי סמברג) ומצליחה לא רק לצלם, אלא להתקדם יחד עם הכוחות. היא נעשית קריטית בתיעוד הזוועות במחנות הריכוז ולהבדיל, מגיעה לבית של היטלר בו היא מצאה זמן לצילום אישי ואמנותי בתוך המלחמה. צילום שהיצירה שלו היא אחת מן הסצנות הטובות בסרט.

יש בסרט עוד מספר סצנות טובות, הן מפני שזה סיפור אמתי אפקטיבי ומלא פוטנציאל והן משום שכל צוות שחקנים מוכשר מאוד. ואפילו לא הזכרתי את כל השמות הבולטים. אבל התחושה שלי היא שלאף רגע כזה לא נוצרת המשכיות, בגלל מבנה שבור מדי של הסרט. דומה כי הוא מעריץ את הדמות שבמרכזו, אבל לא ממש בטוח אילו מן הסיפורים עליה כדאי לספר. זה עובד בצורה חלקית ונוחה לצפייה רוב הזמן, עד סיום הסרט בו קווי עלילה מתחברים למהלך מרומז, ומשום מה גם עתיר טוויסטים. כאלה שנראים מסחריים יותר מאשר כאלו שנעשו אחרי מחשבה, בעיקר לגבי סיפור המסגרת. הוא כולל את ג'וש אוקונר, עוד שחקן שעצם הנוכחות שלו מוסיף מידה של יוקרה לפרוייקט.
בשל כך, "מבעד לעדשה" הוא סרט פגום מאוד, אבל גם נגיש מספיק על מנת לספק בידור והוא החלטה סבירה לסרט פתיחה. אבל ללי מילר כדמות הגיע יותר וגם השחקנים הרבים שמעטרים את הסרט היו יכולים לעשות יותר.
(עופר ליברגל)

חלומה של סולטנה
Sultana's Dream

את הסרט הזה ראיתי בזכות הקרנתו בפסטיבל לקולנוע גאה, אך לא הספקתי לכתוב עליו (בגלל מחלה). משמח מאוד שיש הזדמנות נוספת לצפות בו לפני סוף השנה, כי מבחינתי הוא אחד מסרטי האנימציה הכי מיוחדים ומעוררי מחשבה ועניין שראיתי בשנתון הנוכחי. יותר מרוב האמריקאיים, זה בטוח. למרות היותו מהשנה שעברה, טכנית, כי אז החל סבב הפסטיבלים המרשים שהסתיים בהפצה אירופאית.
סיבה נוספת היא הקרנתו בפסטיבל זה לצד ״כל מה שאנחנו מדמיינים כאור״, הנציג הבולט של סרטים הודיים אמנותיים ובלתי שגרתיים השנה. ״חלומה של סולטנה״ הוא אמנם הפקה גרמנית-ספרדית, בבימויה של איזבל הרגרה שזהו לה סרט ראשון באורך מלא אחרי כמה קצרים, אך שורשיו בהודו בכל מובן. שלישית, בתום הסרט תיערך הרצאה קצרה מפי אגלאיה שמידט, מפיקת אנימציה בסטודיו דה הייב, ויובל רייסמן-קרול, אנימטורית ומאיירת מהסטודיו הזה ממש. אני בטוח שהן ישכילו להאיר פינות שאני אפילו לא אנסה לגעת בהן, רק להסביר איזו חוויה מסעירה וייחודית מציעה היצירה הזו.

הגיבורה אינה סולטנה אלא אמנית בשם אינס (מדבבת אותה מירן אריאטה), שנוסעת להודו כחלק ממסע שחלקו שורשי וחלקו גילוי עצמי בואך התחברות לעבר פרטי. בחנות ספרים היא מוצאת את הנובלה ששמה כשם הסרט, מאת ביגום רוקייה חוסיין – הוגת דעות וסופרת בנגלית פמיניסטית. הספר שלה פורסם לפני למעלה ממאה שנים, ומספר על אוטופיה כל-נשית בה גברים כלואים בבית (להגנתם) ונשים מנהלות את העניינים באופן עתיר קונפליקטים אך נטול מלחמות אלימות. אינס מוצאת בסרט השראה, בעודה מתחברת עם נשים המחפשות דרכים לחיות בשלווה, לצד גברים כמובן. כי בניגוד לחזון הבדיוני של רוקייה, חלומה של אינס אינו מוחק או מקטין גברים, לפחות את חלקם.

האנימציה עצמה מוגשת בשכבות סגנוניות שלא הפסיקו לרתק את עיניי לאורך כל 80 דקות הסרט. המסע של אינס מונפש בצבעי מים, סגנון שהזכיר לי קצת את ״הנביא״ (על חליל ג'ובראן) מלפני עשור; לעומת זאת, המחזת חלקי הספר של רוקייה הנקראים בידי אינס מתעוררת לחיים בהנפשה שלקוחה למיטב הבנתי מן המסורת ההודית/הינדית, אבל בשינויים קלים הייתה יכולה להיות הזיות טרי-גיליאמיות אם היה נולד ביבשת אחרת. בנוסף, בשלב מסוים במסעה מגיע אינס לשמוע את קורותיה של רוקייה עצמה, ואז הסרט נודד למחוזות תיאטרון הצלליות או אנימציית הקווים המשורבטים. הסגנונות אמנם נבדלים זה מזה, כך שברור באיזו שכבה אנחנו בכל רגע, אבל הם גם מחמיאים האחד לשני ומתגבשים ליצירה שלמה.

דמיינו את כל זה עם מוזיקה הודית מסורתית, תחושות עזות ברמה של לדמיין ריחות בעקבות הדימויים, על אף שהאנימציה עצמה תמיד פשוטה למראה, ומספר שיאים רגשיים המשובצים בחוכמה בין קטעי אווירה ועלילה. אם יורשה לי להשתמש לרגע בהשאלה בלשון נקבה, הפמיניסטית הפנימית שבי רצתה לצרוח מרוב זעם ותסכול ואז משמחה וזיכוך, חוויה לכשעצמה. כי כשהסרט נגמר נזכרתי שקיים מרחק רציני ביני ובין פמיניזם ואולי אצטרך לעבוד טוב יותר על היותי בן-ברית, או סתם רגיש יותר לחוויות החיים של הזולת. במיוחד אם הן מסופרות בקול צלול ובהנפשה מושכת עין ולב.
(אורון שמיר)

מלכות
Reinas

על הסרט הזה כתבתי בקצרה בפוסט הסוקר את כל הנציגים לפרס האוסקר הבינלאומי, כנציג שוויץ. לא תוכלו לדעת את זה רק מלצפות בסרט שהוא מאוד פרואני בזירת ההתרחשות שלו. באותו מקום גם כתבתי כי כניסה שלו לרשימה המקוצרת של 15 המתמודדים הסופים נראית סבירה בהחלט וגם אחרי הצפייה בו זו נותרה העמדה שלי. הבמאית קלאודיה רייניקה יצרה סרט שלא מנסה להבליט את המתרחש בו דרך מלודרמה, אבל מבעד לעדינות שבו יש כמה רגעים של מתח ממשי, תפניות בעלילה, ובעיקר מספר דמויות שקל להזדהות עמן, גם כאשר הפגמים שלהן גלויים.

הדבר נכון בעיקר לגבי דמותו של קרלוס, גבר שעובד כרגע כנהג מונית אך די מתבייש במקצוע שלו ומחפש דרכים אחרות להרוויח כסף. הוא גם נוטה לספר על מקצועות אחרים שלכאורה עסק בהם בהצלחה, או עדיין עוסק בהם, כאשר לא תמיד קל לדעת עד כמה להאמין לו, אך כיף לשמוע אותו מספר. לקרלוס יש שתי בנות בשלבים שונים של גיל ההתבגרות: אורורה מצויה בשלב די מתקדם, לוסיה על התפר בין הילדות וההתבגרות. היא זו שיותר נוחה להשפעות של האב, שלא חי עם המשפחה מזה זמן. אף על פי שהוא מכנה את בנותיו "מלכות", הוא לפעמים נעדר לפרקים לא קצרים מן החיים שלהן.

העניין הוא שבקרוב ההיעדרות שלו אולי תהיה קבועה יותר. אשתו לשעבר, אלנה, קיבלה הצעת עבודה בארה"ב והיא מתכוננת לנסיעה, אך מכיוון שהבנות טרם חצו את גיל 18, נדרשת הסכמה של שני ההורים. קרלוס מעכב את החתימה על המסמך, בדרכים שונות. השנה היא 1992 ופרו נמצאת במשבר כלכלי שמשפיע גם על אנשים כמו אלנה שיש להם עבודה יציבה, כך שהמעבר עם הבנות הוא קריטי להבנתה – עבורה וגם עבור עתיד הבנות. דווקא לפני העזיבה, קרלוס מגלה יותר מעורבת בחיי בנותיו וגם הן ראות בו אופציה טובה יותר עבורן.

הדבר נכון בעיקר לגבי אורורה, שיש לה סיבות אחרות להישאר בפרו. היא לא ממש רוצה לסלוח לאביה או לבלות איתו זמן (בניגוד לאחותה הקטנה), אבל האופי שלו וההישארות בפרו הם הדרך שלה לשמר את החיים החברתיים שלה, בעיקר מערכת יחסים רומנטית. כמו במקרה של אביה, לא תמיד אנו יודעים עד כמה להאמין לפרטים לגבי אותה מערכת יחסים, מי בדיוק לא מהימן ומתי, כולל בנקודות בהם הדברים מסתבכים.

יותר מזה לא אחשוף על העלילה שיש בה משהו מתעתע, מה שעזור להחזיק עניין בסרט שעל פניו, קונפליקט מרכזי בו הוא העניין הבירוקרטי של חתימה על מסמך. זה סרט בו דנים על מסמכים, הגירה ומשבר כלכלי אך כל הדברים הללו נראים משניים להבעה דרך פני השחקנים בגילאים שונים. בעיקר ברגעים בהם כולם מבינים כי משהו בקשר פוספס לעד ויש לחוות את המעט שנותר כמשהו שראוי להתגעגע אליו. גם אם אין זוהר במציאות, או אפילו הנאה שלמה כפי שתוכנן להפיק מן הפעילות מראש.
(עופר ליברגל)