פסטיבל הסרטים ערבה 2024: חוויות סופשבוע ארוך (כולל ״אנורה״ ו״כשהאור נשבר״)

לחזור מפסטיבל הסרטים ערבה זה כמו לחזור מחו״ל. או לפחות כך הרגשתי אחרי סוף שבוע ארוך באווירה מדברית, חמישי עד ראשון. שמעתי המון על הפסטיבל הזה ב-13 שנות קיומו, אבל חוויות של אחרים יכולות רק לספק תיאור ראשוני. בפועל, הוא לא באמת דומה לשום אירוע קולנוע אחר שמתקיים בישראל, לא ברמת הבועתיות המענגת וגם לא באווירה בין הסרטים או אפילו במהלכם. בלי האינטנסיביות של פסטיבל גדול ועירוני, עם ממוצע נוח של שניים-שלושה סרטים ביום והקרנות ערב בלבד, התחושה היא של אירוע חברתי שמזכיר יותר נופש או חופשה הכוללת זמנים מוגדרים לפעילות חברתית משותפת.

אפשר להניח שלשם כיוונו מייסדיו, אייל וטינקר שיראי. הפסטיבל שמעודד רכישת חבילות לינה בצימרים סמוכים (מפוארים בהרבה מדירתי התל-אביבית השכורה), הכוללות גם כרטיסים לסרטים. בני הזוג עדיין מסתובבים במתחם הפסטיבל שלהם, נינוחים בין אורחיהם ובודקים ברוגע שהכל מתקתק. ואין סיבה שלא יתקתק, הכל נראה כה מוקפד: איכות ההקרנה המפתיעה לטובה תחת כיפת השניים, המושבים המזמינים השתרעות והתעטפות בשמיכה נגד צינת המדבר בשעות המאוחרות, ובעצם כל המתקנים במתחם האירוע שיכול להכיל ולהאכיל כמה מאות אנשים בו זמנית. היישוב צוקים סמוך מספיק כדי לקפוץ אליו אפילו בין הקרנות, או במקום אחת ממשבצות ההקרנה, וכל הערבה התיכונה מחכה שיטיילו בה בשעות היום. זה רעיון שנשמע לי מוזר אבל התגלה לי כמהפכני, באיחור רב מאז החלה היוזמה הזו.

חשבתי איך לסכם את החוויות שלי מארבעה ימי קולנוע במדבר. חוץ מאשר תודה מתבקשת לצוות הפסטיבל על ההזמנה, לדורית חורדי היחצנית הבלתי נלאית על האירוח והדאגה ועל תמונות האווירה שצילם אדוארד קפרוב (לעיל ובהמשך), ולכל הפרצופים המוכרים שפגשתי והנעימו את זמני. מבחינת תוכנייה, הפסטיבל הזה תמיד היה יותר סיכום שנתי, המיטב של המיטב ופסטיבל הפסטיבלים. לא לחינם בפוסט ההמלצות המקדים שלנו הרוב כבר היה מסוקר. אני שב ועומד מאחורי ההמלצות שלי על ״סחורה יקרה מכול״ ועל ״בירד״, שהוקרנו במשבצות המאוחרות בסופש, כאשר על ההקרנות החוזרות מבחינתי של ״הסיפור של סולימאן״ ושל ״חלב״, המומלצים אף הם, ויתרתי. לצד זאת, אני רוצה להמליץ אפילו יותר מעופר על ״אני עדיין כאן״, שלפחות חצי ממנו מעולה והחצי השני גם בסדר, וכל-כולו רלוונטי לישראל של ימינו על אף שעלילתו מתרחשת בברזיל ומתחילה בסבנטיז. אבל לכתוב עליו טקסט נוסף יכול לחכות עד שייצא לאקרנים, אני מעריך שזה יקרה לבסוף. גם עם הסרטים הקצרים שפתחו את האירוע, בהפקת קרן הקולנוע ערבה ובמעמד של פרימיירה מרוגשת, אפשר לחכות מעט מבחינת כתיבה ורק אציין שהתרשמתי מכולם.

זה משאיר אותנו עם ארבעה סרטים, שניים ותיקים ושניים חדשים. בכל אחד מן המקרים אני בסוג אחר של דילמה או ממש בעיה, כפי שתוכלו לקרוא בטקסטים עצמם, והחלטתי לשאוב השראה מהדיווח של אור מן השנה שעברה. כלומר, בחלק מן הזמן זה יהיה יותר דיווח חוויתי מאשר סקירה של ממש, אבל קוראים וקוראות של סריטה בטח כבר מורגלות בכך. כיאה לפסטיבל קולנוע, הפוסט הזה מורכב בעצם מגיוון מופרז של סרטים: קלאסיקה אלמותית, ספק-קלאסיקה וספק-קאלט, סרט פסטיבלים קלאסי אך טרי מהשנתון הנוכחי, וגם הסרט המדובר של השנה שמאוד חששתי לראות.

שיער + קיריקו והמכשפה
Hair + Kirikou and the Sorceress

הקרנת הסרט ״שיער״ בפסטיבל הסרטים ערבה. צילום: אדוארד קפרוב, ותודה ליח״צ

שני סרטים מתוכנית הקלאסיקות של הפסטיבל, את שניהם לא ראיתי עד היום. במקרה של ״שיער״ הכרתי המון קטעים, לא רק מוזיקליים, אבל כיוון שלא זכרתי כלום מהעלילה והרוב נראה לי חדש לגמרי, אין לי ברירה אלא להסיק שמעולם לא צפיתי בו מהתחלה ועד הסוף, בטלוויזיה ובגיל צעיר. בצפייה עכשווית, מאוד הופתעתי ממה שראיתי. גם היכרות עם סרטים אחרים שביים מילוש פורמן, במולדתו הצ׳כית או אחרי המעבר להוליווד, לא הכינה אותי לסגנון הבימוי שלו כאן – מאז׳ורי עד אימה, אופראי בכל העוצמה. גם ברגעים שממש לא זקוקים לכך, או מועצמים מוזיקלית ועלילתית גם אילולא היה מסחרר את המצלמה סביב הזמרת או מתפרע על הקראש-זום. פורמן ביים לסרט הזה את הצורה, אם תורשה לי אבחנה אחת מאוד לא מקצועית, ואני מתפלא שלא מדברים על זה ורק על זה בהקשר של הסרט המוערך והאהוב.

״שיער״ מדובר לרוב בהקשר של השירים, ההופעות והמסרים. אודה שאת השירים אני לא מאוד מחבב באופן אישי, בדגש על הלהיטים שפותחים וסוגרים את היצירה. אין לי שום דבר אישי נגד מזל דלי (להיפך) או הרצון לתת לשמש להיכנס, אבל הם מאוד ארוכים וקצת טרחניים בעיניי. השירים הפחות-מוכרים, באופן יחסי כמובן, הפתיעו באנכרוניזם שלהם. מי יכול לדמיין היום שיר על עינוגים מיניים בסרט מיינסטרים הוליוודי, או המנון שלם שכולו כינויי גנאי לאפריקאים-אמריקאים בעידן התקינות הפוליטית. כנראה שסרט בועט ואנטי-ממסדי תמיד יהיה כזה, בין ב-1979 או בצפייה עכשווית. מבחינתי זה משאיר אותנו עם הסצנה שהייתה ונותרה הכי טובה בסרט, הריקוד של ברגר על השולחן תוך שהוא מונה בשירה את כל האיברים שברשותו. סצנה שמתחילה כאשר ההיפים מגיעים מן הסנטרל פארק אל בית של משפחה אמידה (בצד המזרחי של הפארק אני מניח), בסרט שאפשר לחוש בו בכל רגע נתון היכן צולם במנהטן – וזה נפלא.

צפייה בסרטים ישנים ברמה של יצירה לפני שנולדתי, תמיד מביאה גם התפעלות מגיל השחקנים. מדהים בעיניי איך ג׳ון סבאג׳ עשה את הסרט הזה שנה אחרי ״צייד הצבאים״, מסרטי המלחמה הגדולים בכל הזמנים, בעוד ב״שיער״ הוא רק קלוד מאוקלהומה שמחכה להתגייס ונסחף להרפתקה היפית. טריט וויליאמס מצדיק את עצמו בכל צפייה בתור ברגר מנהיג ההיפים הכריזמטי, דמות בלתי נסבלת בהגדרה שהקסם המשונה של השחקן הראשי מתאים לה בדיוק. אותו קסם אולי מנע ממנו להיות כוכב ענק ולהיות רק שחקן פעיל, בקולנוע ובטלוויזיה. את בוורלי ד'אנג'לו בקושי זיהיתי בהתחלה, בתור שילה בת העשירים שנסחפת אף היא אחרי האהבה החופשית, ומסלול הקריירה שלה עוד יותר משונה בעיניי. היא מעניקה הופעה קרירה ואסופה, יחסית לחבריה לקאסט, אבל פרחה דווקא בקומדיות לאורך השנים. הוכחה שאין לשפוט שחקנים על פי תפקיד בודד, אני מניח.

״קיריקו והמכשפה״ התגלה כסרט עוד יותר מוזר ומכשף. עם הרבה יותר עירום מאשר ב״שיער״ וזה הישג. בתוכניה מצוין כי הוא מוקרן לבקשת הקהל, ואכן הוצג כאן כבר בשנה שעברה, אז אולי מתפתחת תרבות קאלט סביב סרטו של מישל אוסלו מ-1998 דווקא בערבה התיכונה. סרט האנימציה הצרפתי-בלגי הזה מבוסס על מגוון אגדות עם אפריקאיות, ומספר על תינוק בשם קיריקו שנולד מדבר ומהלך מרחם אמו. שלא לומר, מפיק פניני חוכמה ורץ מאוד מהר. עד מהרה הוא נהפך לתקווה הגדולה עבור הכפר שלו במאבק מול מכשפה רבת-עוצמה, השולטת בפסלים-אלילים וחיסלה את כל הלוחמים הגברים מהכפר, אחרי שייבשה את מעיין השתייה ודורשת תכשיטי זהב מן הנשים. זהו רק הרקע לסיפור שמוגש בליווי מוזיקה בכלים מסורתיים ובאנימציה דו-מימדית. בתוכניה מצוינים כהשראה איורים מצריים עתיקים וציורים של אנרי רוסו, אני חשבתי דווקא על ״מ.ק. 22״ בהקשר של האנימציה הדו-מימדית בעלת הקווים הברורים והקשיחות התנועתית של הדמויות.

מה שמרשים אינו בהכרח הסגנון, אלא מה שרואים על המסך. ראשית, האגדות האפריקאיות מאוד יצירתיות מבחינת אופן פרישת הסיפור, ברמה שקשה לנחש אבל כיף להיות מופתע מהווינייטה הבאה. קיריקו הוא חוצפן קטן עם פה גדול, שזכה בלבבות הקהל בהקרנה בה נכחתי כמו גם בליבם של כל מי שהוא נקרה בדרכו, אבל מתרגז כשהוא לא מקהל את הכבוד לו הוא ראוי. דמויות המשנה מפתיעות אף הן, מנשות הכפר האקספרסיביות, דרך הילדים שקיריקו צריך לחלץ מצרות ועד דמות המכשפה המושכת-מרתיעה ועוזריה, פסלי-האליל בהם היא שולטת כמו מצביאה או מלכה.

דמות המכשפה מזכירה מאוד הטרנד העכשווי של מרשעת בלתי מובנת כהלכה, שהתדמית שלה עושה את רוב הנזק והיא עצמה בסך הכל זקוקה להקלה על סבל אישי. אבל מוסר ההשכל האמיתי הוא עד כמה פוריטניות האומות דוברות האנגלית – הסרט צונזר/נאסר להקרנה בבריטניה ובארצות הברית בזמן אמת, בגלל שהוא מכיל עירום. ככה זה כשמציירים דמויות שבטיות בסביבתן הטבעית, מה גם שאין שום דבר מיני או מחפיצני בסרט, בקושי נשיקה תמימה אחת. מזל ששתי האימפריות הללו נפתחו מעט אל תרבויות אחרות מאז, גם אם יש לכולנו עוד הרבה מה ללמוד מסרט כזה.

כשהאור נשבר
When the Light Breaks

שוט הפתיחה של הסרט האיסלנדי הזה התמזג באופן קוסמי עם שמי הערבה, מחבר בין דמדומי השקיעה ברקע לזו שעל המסך. הקסם של הקרנת חוצות במלוא הדרה, כאשר מי שישבו בשורה הנכונה מבחינת גובה יכלו ממש לראות קו רקיע רציף שנמתח על המסך ומשני צדדיו, להשוות צבעים ולשמוח שבחרו לצפות בסרט הזה דווקא כאן. אני הייתי ביניהם, אבל ככל שהסרט התקדם קצת הצטערתי שאני צופה בו בהקרנה מלאת הסחות דעת – מכלבים משוטטים ועד אנשים שמעדיפים להסתכל במסך האישי בטלפון במקום במסך הענק שמולם, מפריעים יותר ויותר לסביבה ככל שהאור מסתלק והלילה יורד ועוטף את התמונה הקולנועית. רציתי ללגום את כל היופי והכאב שמרצדים מולי, אולי עוד אעשה זאת בצפייה חוזרת אם יהיה לי אומץ. זה סרט כל-כך עדין ושברירי עד שכל התנתקות של העיניים מן הנעשה בו מפזרת את האווירה המחשבתית-רגשית שהוא מנסה ליצור.

העלילה תהיה מוכרת למי שעקבו אחרי הקולנוע הישראלי השנה, ולא נותר לתהות האם גם הבמאי רונאר רונארסון (״דרורים״) מעריץ של ״הפילגש״ ו״קרוב אלי״, או שיש כאן חיבור קוסמי אחר. כמו אותה שמש ששקעה מאחורי המסך ואז הופיעה שוקעת ממש בו. היא שוקעת על צמד אוהבים, אונה ודידי, שמבטיחים להתראות בקרוב. מיד אחרי שדידי ייסע אל בת הזוג שלו בחמש השנים האחרונות, כדי להתוודות בפניה שהוא מאוהב באחרת, ולהיפרד. הם מתכננים תוכניות ואז שוט חידתי של פנסי תאורה בכביש ראשי מבשר לנו שאלוהים לא רק צוחק בזמן הזה. תאונה בסדר גודל לאומי פוקדת את כבישי המדינה, דידי לא עונה בטלפון לאף אחד, ואונה מתחילה לחשוש מן הנורא מכל. העלילה עוקבת אחריה מנסה להכיל את רגשותיה, לא להראות את עוצמת הדאגה או ניצני האבל אל מול חבריה המשותפים עם דידי, ובוודאי שלא מול אותה בת-זוג שהוא אמור היה לנטוש.

פניה של השחקנית הראשית, אלין הול, הם משהו כמו חצי מהסרט. בתחושה, לא בהכרח בזמן המסך. לצורך התפקיד, שאופיו יתבהר במלואו רק אחרי דקות ארוכות, היא עוטה מראה שפעם היה נהוג לקרוא לו אנדרוגני, אולי היום נהוג יותר לא-ממוגדר/א-בינארי, סליחה אם אינני מדייק. זה חשוב משום שהמראה שלה מתעתע מסצנה לסצנה, מה היא מצליחה לשמור בפנים ומה מתפרץ החוצה מזווית פיה או מתוך עיניה, עד כמה היא חזקה/חלשה לעומת אחרים בכל רגע נתון. היא עושה תפקיד יפהפה ונורא קשה בעיניי, במיוחד כי כבר ראיתי וריאציה על הדמות הזו ממש בשני הסרטים הישראליים שהזכרתי. אך תחושת הספציפיות של הסרט לאיסלנד, לא רק כי רואים את דגל המדינה מספר פעמים ברקע, היא כזו שאין לטעות בה. הפרצופים, ההתנהגויות, האור הנורדי – מוכרים מאוד מסרטים אחרים מצפון-מערב אירופה (אני יודע שאיסלנד זה אי, אבל תסלחו לי אם הייתי טועה לחשוב שהסרט מתרחש במדינה סקנדינבית כלשהי).

הבימוי של רונארסון נע בין שני קצוות משלימים. האחד הוא הסתמכות מוחלטת על השחקנים שלו, שאכן מחזיקים סצנות שלמות במבטים או דינמיקה קבוצתית וזוגית, כאשר הסצנות של שתי דמויות בלבד היו המוצלחות בסרט לטעמי מבחינת בימוי שחקנים. בקוטב השני אפשר למקם רגעים של הסטת המצלמה והתמקדות דווקא בחיים החולפים סביב. כאילו בתהייה איך זה ייתכן שהעולם ממשיך להסתובב על צירו בזמן שטרגדיות אישיות עמוקות מתחוללות בתוך הראשים של הדמויות, הרגשה שנוגעת ללב במיוחד בישראל של ימינו אבל רלוונטית תמיד. הרגעים הכי יפים בסרט הם שילוב בין הגישות הללו, למשל שוט ארוך ויפה בתוך ומחוץ לבניין בעל חלונות צבעוניים בו מחכות הדמויות לבשורות איוב. לא לחינם המילה ״אור״ מופיעה בכותרת הסרט, בין אם זה אור בוהק ומסמא או מנצנץ בחשכה גדולה, באחת המטפורות הכי יפות אך שחוקות שיש לאמנות השביעית להציע. העניין הוא שכל זה מאוד חמקמק ומינורי להפליא, מתאים לפסטיבלי קולנוע אבל רחוק מלהיות הפנינג או מופע מהפנט עבור חסרות וחסרי הסבלנות. עליי זה פעל ובעוצמה ושמחתי שזו הייתה הפרידה שלי מהפסטיבל. אבל יש עוד סרט שראיתי ואין ברירה אלא להזכיר, בחשש.

אנורה
Anora

אפשר למלא סקירה שלמה של הסרט הזה רק בהסתייגויות שלי מעצמי, אבל אשתדל לתמצת במקום לוותר לגמרי, כי חשוב לי למסגר. קודם כל, אני ממש לא האדם הנכון לכתוב על סרט של שון בייקר. אני לא אוהב להתחייב על דברים מעל דפי סריטה אבל אני מוכן להבטיח שאעשה כל שביכולתי כדי שזה לא יהיה הטקסט היחיד שלנו על הסרט שנחגג כבר חצי שנה בתור אחד משיאיה. לא שאני מבין למה. זה הסרט הרביעי של בייקר שראיתי, ואני לא מבין אף אחד מהם. לא את הנעשה על המסך ולא את ההייפ סביב הסרטים. אילולא זו הייתה העבודה שלי, לא הייתי צופה בהם משום סיבה. קורה שבמאי וצופה לא מדברים את אותה השפה, וחבל לכפות קשר כזה.

לכן זה היה אחד הסרטים שדילגתי עליהם בכוונת מכוון בפסטיבל קאן האחרון. גם הפצרות חוזרות של חבריי, שעל טעמם אני סומך, לא הועילו ופספסתי מרצון את כל הקרנותיו. השאר היסטוריה – דקל הזהב וחוסר ידיעה מוחלט שלי ביום האחרון של הפסטיבל האם לכעוס על השופטים או על עצמי שהחמצתי את הזוכה (מסורת פרטית שלי, אגב). יחד עם הזכייה נחתה גם ההבנה שאצטרך להשלים אותו עד סוף השנה, עם או בלי רצון. ומה יותר נכון מאשר לצפות בו בפסטיבל קולנוע שלא מקרין שום דבר אחר במקביל, בשעה נטולת פעילויות אחרות? התשובה היא ״לא לצפות בו בכלל״, אבל לפעמים נעשות טעויות.

מי שמאוד אוהבת לעשות טעויות היא גיבורת הסיפור, שמעדיפה שיקראו לה אנני (מייקי מדיסון). קיצור של אנאקין סקייווקר, וכולנו יודעים מה קורא לדמויות חמדמדות כשדוחקים אותן לקצה – הן עוברות לצד האפל. אנני, שהיא אנורה כמובן ואני בספק אם ראתה ״מלחמת הכוכבים״, היא עובדת תעשיית המין כמו הרבה דמויות בסרטים של בייקר. לכאורה הסרט שלה הוא ההתפתחות הטבעית מ״סינדרלה״ אל ״אישה יפה״ וכעת ״אנורה״, כך בתחילת הסיפור. הנסיך שלה, אם תאמינו שמתפתח ביניהם משהו שאינו קשור לכסף תמורת מין, הוא חיקוי רוסי של טימותי שאלאמה (מארק איידלשטיין). בתחילה הוא לקוח במועדון החשפנות בו עובדת אנורה, במנהטן, בהמשך לקוח פרטי המזמין אותה אל ביתו (לא הבנתי היכן) ואף מציע לה להיות שלו בבלעדיות, בכל מיני דרכים.

זה כבר לא ספוילר אבל בכל זאת אדלג על ההתפתחות העלילתית הבאה, משום שיש איזה שלושת-רבעי שעה בה הייתי תקוע בנבכי הסרט שמבטיח להיות ״אישה יפה״ של המאה הנוכחית. אחרי זה מתחיל משהו שמתיימר להיות ״שיגעון של לילה״ או סרט של האחים ספדי מינוס הכישרון, מבחינתי. בפועל זה אומר שעתיים ורבע בהן ייחלתי שהסרט ייגמר, לפני שאני אגמר קודם. לא היה עוד סרט השנה בו סבלתי כל-כך מהפער בין מה שקורה על המסך לבין חוסר היכולת שלי להבין מה אני אמור להרגיש לגבי זה.

לדוגמה, אני ממש לא בקיא במבטאים של חשפניות בניו-יורק, אבל זה שיש לגיבורה מבטא של לונג איילנד, ספציפית של קשישה יהודיה מלונג איילנד, לא ממש ״צילצל אמת באוזניי״ כמו שאומרים בארצות הברית. יש כמה סצנות בסרט בהן היא מוותרת על המבטא וכאילו נחשפת באמת, במערומיה הנפשיים ולא הפיזיים, אבל לא הצלחתי לקלוט האם זה בכוונה. יש דיונים שלמים לגבי המבטא שלה בשפה הרוסית, שם היה קל לקלוט שהוא גרוע גם לאוזן הבלתי מיומנת שלי וגם כי זה נאמר במפורש, מה שרק בלבל ותסכל עוד יותר.

הצרות חמורות יותר מאשר דיוק כזה או אחר ביצירת העולם של הסרט. כל הדמויות בלתי נסבלות, כאילו מצויות בתחרות נטולת קו סיום שתקבע מי הכי שטחי וצעקני. אבל צעקות וקללות אינן דרמה ובטח שלא קומדיה, על אף שהסרט מוגדר כך. גיחכתי פעמיים, מודה. והצלחתי לרחם חלקית על חלק מהאנשים שנראים בהתחלה כנבלים בסיפור, אבל נופלים קורבן לגיבורה הנוראה (שם חלופי לסרט, אגב). במיוחד זה שמגלם יורי בוריסוב, שחקן-על הזכור לטוב מ״תא מספר 6״ או ״קפטן וולקנגוב ברח״. בשאר הזמן חשתי ניכור, מיאוס ותיעוב כלפי המתרחש, במידה משתנה.
לפחות אין כאן את הילדים המרגיזים וההורות המרתיחה של ״פרויקט פלורידה״, או את חדל האישים הפדופיל אך האהוד משום מה של ״טיל אדום״. מצעד של אנוכיות והעמדת פנים כאיזו מן ביקורת רפה על אמריקה/רוסיה היו תחליף גרוע לא פחות עבורי, אבל העיקר שכל הדמויות הם ״מבוגרים בעלי זכות הסכמה״, כפי שמנסחת זאת הגיבורה הכי פחות מעוררת אמפתיה שראיתי השנה בקולנוע. פלא שניסיתי להיות בעד החבר׳ה הרעים?

בייקר נחשב לבמאי-רחוב, אבל מצלם את הגלגל הענק של קוני איילנד במקום את השכונות של ברייטון ביץ׳. אפס תחושה של זמן ומקום, ומינוס פרצופים מעניינים או התנהגויות אמינות. הקולנוע שלו נחשב אותנטי, אבל כל כולו זיוף בעיניי. התסריט גחמתי במקרה הטוב ומעודד מבוכה יד שנייה במקרים רבים יותר, וההתעקשות שלו לא רק לכתוב אלא גם ללהק ואפילו לערוך בעצמו מחריבה את האופציה של חילוץ בידי אחרים מתוך ביצת הבינוניות שהוא מדשדש בה כל הקריירה. הוא גם אמור להיות גיבור מעמד פועלי המין, אבל אין מוסרני ממנו לעניות דעתי המאוד-בורה בתחום. הקולנוע שלו מהולל בתור הומניסטי, אבל אני תמיד יוצא ממנו מיזנתרופ גדול משנכנסתי אליו. אין ספק שהבעיה אצלי, אבל בשביל הסיכוי שיש אחד או אחת ממאה שיביטו בהשתאות בהילולה הבלתי-פוסקת סביב היוצר הזה – אנחנו מעטים ואנחנו טועים, אבל זו זכותנו. אולי בפעם הבאה.