״מרשעת״, סקירה

המחזמר "מרשעת" (Wicked) בגרסה הבימתית שלו הוא אחד מן הטקסטים התרבותיים הכי מצליחים במאה ה-21. מאז עלה על במות ברודווי בשנת 2003 הוא הפך ללהיט המדובר לא רק בקרב חובבי מחזות זמר, מישהו שמי שמבקר בניו יורק על פניו צריך לנסות ולראותו אם יצליח להשיג כרטיסים. המחזה רץ בהצלחה עד היום, גם אם ייתכן ו"המילטון" גנב לו את התהילה בתור המחזה לתיירים. עיבוד קולנועי היה רק עניין של זמן, גם בגלל שהמחזמר עצמו הוא למעשה פריקוול של "הקוסם מארץ עוץ", אחד מן הסרטים הכי אהודים בתולדות הוליווד. כמובן שאני יודע שהסרט הקלאסי הוא עיבוד לספר של ל.פרנק באום, כפי שהמחזמר הוא עיבוד לספר מאת גרגורי מגוויר. העניין הוא שכפי שהסרט הפך להרבה יותר גדול מהספר במקרה הראשון, להערכתי, כך גם המחזה שכתבה ויני הולצמן, עם שירים מאת סטיבן שוורץ הפך לתופעה הרבה יותר גדולה מן הספר.

למעשה, מסתבר כי בטרם פנתה לברודווי, הולצמן ניסתה לעבד את הספר לקולנוע. המפגש עם שוורץ שלח אותה לכיוון מוזיקלי ולבמה. ההצלחה היא כזו ששמה את השירים במרכז, גם  בגרסה הקולנועית שהתעכבה במשך זמן רב, אבל אני מניח שהיוצרים רצו לעשות זאת נכון. הרי לא פעם גם מחזות מצליחים מאוד יכולים להפוך ל"קאטס" בדרכם לקולנוע. אם כי מי שנבחר לביים את הסרט הנוכחי הוא ג'ון מ. צ'ו, שגם "שכונה על הגובה" שביים על פי הלהיט הבימתי של לין-מנואל מירדנה לא הפך ללהיט בקולנוע. אם כי היו מבקרים שאהבו אותו והוא יצא בשנת 2020 שהייתה… מורכבת.

הפעם התחושה היא כי קהל מסוים כן יבוא, וגם ההערכה הביקורתית תהיה טובה יותר. כי את הדברים המרכזיים בהעברת חומר הגלם מן הבמה לקולנוע הסרט עושה היטב. בראש ובראשונה, ליהוק מוצלח. הקאסט המקורי של ההצגה לא שב, הוא לא קצת מבוגר מדי לתפקידים אלא מבוגר בהרבה. אידינה מנזל וקריסטין צ'נוות, שהפכו לכוכבות אחרי ההפקה המקורית, זכו לא רק להופעת אורח לא קצרצרה, אלא גם לשתי מחליפות שמתאימות היטב לתפקידים – סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה. בנוסף, עולם האפקטים הדיגיטליים מתאים לסיפור כמו כפכפה ליד ומאפשר לברוא עולמות עשירים יותר שלא ניתן לעשות על הבמה. אם כי לנצח את כוח המשיכה תמיד מרשים יותר בתיאטרון.

בכל זאת יש לשים תמרור אזהרה לפני הצפייה. בהתאם לאופנה בעייתית בהוליווד, הסרט אינו עיבוד לכל המחזה, אלא רק למערכה הראשונה. גם אם יש לקוות כי במקרה של הסרט הזה הקהל לא יופתע מכך שהקאסט פוצח בשירה, הוא עלול להתאכזב מן הכותרת "חלק ראשון", שלא מופיעה בפרסום אבל כן בסרט עצמו. יתרה מכך, למרות שהוא רק עיבוד לחלק הראשון של המופע, זמן הסרט הוא כזמן ההצגה – כלומר יותר משעתיים וחצי שבהחלט נמרחות. התסריט, אותו הולצמן עיבדה מן המחזה שלה ביחד עם דיינה פוקס, חוזר לקטעים מן הספר שלא נכללו בהצגה וגם לוקח את הזמן שלו ומרחיב הרבה דברים במערכה הראשונה.

ייתכן וזה תורם לעיסוק של הסרט בפסיכולוגיה של הדמות הראשית וגם לגבי האופן שבו פוליטיקה יכולה להוביל לפסילת האחר, אבל זה גם הופך את החלק הראשון של הסרט לאיטי מדי, ביצירה שתפקידה בעיקר לספק הנאה. בכוונה כתבתי ״החלק הראשון״, והכוונה היא להרבה פחות מחצי. כי לאורך רוב הזמן, ובטח לקראת הסוף, הסרט אכן מספק הנאה. ואת ההחלטה לקטיעה ניתן להסביר, גם אם לא להצדיק, בכך שלפחות שתי הדמויות הראשיות כן חוות קו עלילה שלם שמגיע להתפחות כלשהי בדיוק לפני נקודת הקטיעה. מה שלא ניתן לומר, למשל, על הרגע בו הוחלט לקטוע את "חולית".

"מרשעת" נפתח איפשהו בסביבות הסיום של "הקוסם מארץ עוץ". המכשפה הרעה מן המערב חוסלה וגלינדה, המכשפה הטובה, מבשרת את הבשורה למנצ'קינים, הצוהלים על מותה. על פניו די מוזר לצהול לגבי מוות, אבל "אף אחד לא מתאבל על הרשעים" כפי שאומר שיר הפתיחה ומאשר הזיכרון הציבורי הישראלי של חלוקת קינוחים בסופרמרקטים אחרי חיסול. בתוך החגיגות, גלינדה נשאלת לגבי השמועה על כך שפעם היא הייתה חברה של המכשפה הרעה מן המערב. התשובה הקצרה היא "כולנו עשינו קצת דברים מוזרים בקולג'", התשובה הארוכה היא הסרט בן אנו צופים. או למעשה שני הסרטים, הנוכחי והעתידי, המסבירים כיצד מי שנולדה בשם אלפבה הפכה להיות המכשפה הרעה, וארץ עוץ הפכה להיות מה שאנו מכירים מהספר/סרט הישנים, כלומר גרסת המבט האחר על היסטוריה של עולם הפנטזיה. בסרט הזה, מרשעת הוא תואר שמתנגדיה של אלפבה הצמידו לה. בשלב הראשון היא די בצד של הטובים, בדרכה אולי לאמץ את התואר בהמשך לתחושת זרות אותה היא חשה כל חייה.

בדומה לקרמיט הצפרדע, אלפבה יודעת שלא קל להיות בצבע ירוק, אבל המקרה שלה חמור יותר. היא בת אדם שנולדה במצב הזה עקב דברים לא טובים שאמא שלה צרכה במהלך ההריון. פרט לצבע העור הירוק, אלפבה גם קיבלה כוחות קסם מגיל צעיר, אבל לא את היכולת לשלוט בהם. זה הפך אותה למנודה חברתית, עד לשלב בו היא מגיעה לאוניברסיטה. היא לא התקבלה לשם בעצמה, אבל מלווה את אחותה הקטנה, המרותקת לכיסא גלגלים. תקרית במוסד הלימודים מגלה לאחת המורות, מאדאם מוריבל (מישל יאו), את כוחות הכישוף של אלפבה. היא זו שהופכה אותה לסטודנטית ואף לתלמידה פרטית שלה בקורס לכישוף. זה מעצבן את מי שהגיע למקום בתור מלכת הקמפוס הבלתי מעורערת עוד בטרם תחילת הלימודים, אותה גלינדה, אם כי בשלב זה מבטאים את שמה גאלינדה. היא תמיד הייתה פופולרית ותמיד חלמה לעשות קסמים וזה קצת מפריע לה שמישהי אחרת זוכה לתשומת לב בעניין הזה, גם אם היא מנודה. גרוע מכך: בטעות, גאלינדה מתנדבת להיות שותפה לחדר של אלפבה. זה מוביל ליריבות ובסופו של דבר לחברות.

כאמור, אנו מבלים די הרבה זמן באוניברסיטה וגם לומדים להכיר עוד כמה דמויות שיהיו חשובות לעלילה: הנסיך פיירו (ג'ונתן ביילי), שמגיע במהלך הסמסטר הופך להיות אופציה רומנטית עבור שני הגיבורות; בוק (איתן סלייטר) שרוצה להיות אופציה רומנטית עבורן אבל לפחות על המסך נאלץ להסתפק באופציה אחרת; ובצד של סגל ההוראה, אנו פוגשים את דוקטור דילמונד (בקולו של פיטר דינקלדג׳), עז מדבר ונציג כמעט אחרון לימים בהם חיות מדברות היו לב המוסד. אולם השנאה כלפי חיות מאיימת על מעמדו ואלפבה, שכל חייה לא בנוח להיות חריגה, מתייצבת להגן עליו במה שמתחיל את ניצני העימות בינה לבין הממסד. ממסד שמתחיל לפלרטט עם האופציה של כלובי חיות. שחקן המשנה שהכי גונב את ההצגה הוא מי שנמצא ברקע בתור הקוסם, ג'ף גולדבלום – שחקן שתמיד כיף לראות אבל בשלב זה של הקריירה כבר לא מסוגל להיבלע לגמרי בתוך התפקיד. זה קצת מתאים למה שאנו יודעים על דמותו של הקוסם בכל הגלגולים של המיתולוגיה של ארץ עוץ, להוציא את ספר איוב.

כבמאי, צ'ו בהחלט עושה שימוש בכלים שרק הקולנוע מאפשר כגון מגוון זוויות צילום בנאמברים מוזיקליים דמויי וידאו-קליפ, ושילוב בין אפקטים פרקטיים לעושר הדיגיטלי. לפרקים הוא מקדיש זמן לדמויות שאמנם מעוצבות בקווים גסים, אבל יש להן מספיק רגעים על מנת להדהד את המסר העיקרי של היצירה: המציאות אינה כל כך גסה ואנשים לא נולדים מרושעים, כפי שאינם יכולים להיות טובים כל הזמן. מסר אפקטיבי יותר ומרגש יותר נוגע למצב הנפשי של חריגות, אשר גם מוביל לאמפתיה כלפי חריגים אחרים, אבל מייצר מצב של בדידות תמידית נוגעת ללב. גם אם אנו יודעים כי היא עלולה להוביל לבסוף גם לאכזריות כתשובה לאכזריות, אבל בסרט הזה יש עוד תקווה כי הבנה, שיתוף פעולה וקבלת האחר ינצחו הטפה לשנאת השונה. זה בהחלט מכוון להיות מסר פוליטי ישיר, מה שמן הסתם יעורר מחלוקת בימינו, אבל מנוסח בדרך שדומה שלא תרגיז רבים במהלך הצפייה. סביר להניח שהזעם יופנה בעיקר נגד ביקורות המצביעות על קריאה פוליטית של הסרט, אולי כמו הטקסט הזה.

בסופו של דבר, זה לא העיקר. העיקר הוא השואו וכפי שכבר כתבתי, השואו מוצלח בעיקר סביב שתי הכוכבות. גרנדה טובה בתור גלינדה גם בשל הזיהוי שלה ככוכבת פופ, שמתכתבת עם התפקיד בכמה אופנים, אבל היא מצטיינת כאן גם בהבעות פנים ובתזמון קומי. אריבו, שפרצה לתודעה על הבמות בווסט אנד ובברודווי לפני עשור, וכמה שנים מאוחר יותר החלה לבלוט גם בקולנוע, מקבלת כאת את התפקיד שהכי מתאים לה על המסך. תפקיד המנצל היטב הן את יכולת השירה שלה ואת היכולות הדרמטיות שלה, והזהות האתנית שלה כמי שגדלה בבריטניה להורים ניגרים מוסיפה רובד המתכתב עם הדמות. שתי השחקניות הראשיות הן גם זמרות נהדרות, עבורי בייחוד אריבו שיש לה כישרון שירה מגוון ונדיר, לצד יכולת משחק פיזית שתעבוד גם בדיבוב העברי. שם שירי מימון ואלונה אלכסנדר מפגינות את כישורי השירה שלהן, ואף כי לא שמעתי את הביצועים שלהן, על הנייר זה נשמע סביר. לגבי מה שזכיתי לראות ולשמוע, בגרסה האנגלית המקורית – "מרשעת" הוא עיבוד מוצלח למדי של מחזמר בימתי לקולנוע, טוב בהרבה מרוב הניסיונות לעשות זאת בעשורים האחרונים.