פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 3: שנת 1958
14 באוקטובר 2024 מאת אור סיגוליבטקס האוסקר בו סחף "ג'יג'י" את ההצבעה, באחת היציאות הביזאריות ביותר בתולדות האקדמיה, הוענק בפעם השלישית במסגרת תחרותית פרס הסרט הבינלאומי (אז עוד הסרט בשפה זרה). איטליה, הזוכה של השנתיים האחרונות, חזרה למרוץ בכוח כפול (על כך בהמשך), יחד עם צרפת ומערב גרמניה, אך הפעם, ולראשונה, היה מהפך בפסגה.
הדבר שלי בלט יותר מכל בחמשת המועמדים השנתית היא ששלושה מהם היו קומדיות מובהקות, ז'אנר שהאוסקר לא תמיד ממהר לאמץ. שני הנותרים היו גם הם כאלו שאפשר לאגד יחד: דרמות אירופאיות על האנשים בשולי החברה, כאלו שעובדים בעבודת כפיים ויכולים לעבור חודשים רבים לפני שימצאו פרנסה. שני הסרטים האלו גם נפתחים בהצהרה של היוצרים על המהות של הסרט, ועל השאיפה להציג את האנשים השקופים שהמאבק הוא חלק מהיומיום שלהם.
עשר מדינות הגישו את נציגיהן לתחרות השנתית, שתיים פחות מהשנה שעברה. ספרד ויוגוסלביה עליה השלום הרוויחו את מועמדותן הראשונה. בין אלו שנותרו בחוץ היו המועמדת של השנה הקודמת הודו, יחד עם יפן, דנמרק, ערב הסעודית ושוודיה, ששוב הגישה סרט של אינגמר ברגמן ("פני המכשף") אך לא תפסה את תשומת לב המצביעים.
המועמדים
איטליה – "אנו הגנבים" / "החשודים הרגילים" / "עסקים מלוכלכים ברחוב מדונה" (I Soliti Ignoti / Big Deal on Madonna Street / The Unusual Unidentified Thieves)
אחרי ניצחונותיו הרצופים של פדריקו פליני עם "לה סטרדה" ו"לילות כביריה", זו הייתה הפעם הראשונה בשלושת שנות הקטגוריה הצעירה בה איטליה הובסה. שלא באשמתו, יצא שהבמאי מריו מוניצ'לי ביים את המפסיד האיטלקי הראשון. וגם את השני, אבל לזה נגיע לזה בפרק הבא. אם זה מנחם, היה עוד במאי איטלקי שהפסיד ב-1958. שימו כוכבית על זה.
המועמד האיטלקי הראשון שאיננו מאת פליני ובכיכובה של ג'וליטה מסינה הוא קומדיית שוד עמוסת תהפוכות בה קבוצת גברים מנסה לפרוץ לכספת בחנות קטנה, אבל האמת היא שהם מאוד לא טובים בזה, וכמעט בכל רגע משהו משתבש להנאת הצופים. ותנו לי להקדים את המאוחר ולספר לכם, זו הנאה גדולה.
מריו מוניצ'לי, שזכה בפרס דוב הכסף שנה לפני כן על "אבות ובנים", נחשב לאחד מאבות הקומדיה האיטלקית בקולנוע כעשור לפני המועמדות הזו לאוסקר. הוא יצר כמה שיתופי פעולה עם השחקן/קומיקאי האיטלקי המוכר טוטו, שגם מופיע בסרט הנוכחי בתפקיד קטן ובלתי נשכח של מומחה כספות. בקאסט לצדו נמצאים גם לא אחר מאשר מרצ'לו מאסטרויאני וקלאודיה קרדינל בשנה הראשונה בה הופיעה בקולנוע. בכורת "אנו הגנבים" הייתה בפסטיבל סאן סבסטיאן, שם זכה בקונכיית הכסף.
"אנו הגנבים", שלפי מוניצ'לי נוצר כריאקציה לניאו ריאליזם כמו גם לאחד מסרטי השוד המפורסמים ביותר "ריפיפי", הפך להיות סוג של אבן דרך בפני עצמו. הוא זכה לשני רימייקים אמריקאים, אחד בבימויו של לואי מאל, והשני בשם "Welcome to Collinwood" שהיה אחד מתפקידיו הקולנועיים הראשונים של ג'ורג' קלוני אחרי תהילת "אי.אר". את הסרט הזה ביימו שניים שאיש לא הכיר אז, צמד אחים בשם אנתוני וג'ו רוסו. ההמשך ידוע.
באירוניה לא קטנה, אותו קלוני השתתף בסרט נוסף שללא ספק שאב השראה רבה, שלא נאמר גנב (ראיתם מה עשיתי פה?), מהסרט של מוניצ'לי – "אושן 11". אמנם הסרט הנפלא של סודרברג מ-2001 הוא רשמית רימייק לסרט עם אותו השם מ-1960, אבל יש יותר מדי מכנים משותפים ביניהם. כמו למשל דמות שלא מפסיקה לאכול בכל רגע נתון.
איטליה – החשודים הרגילים
גרמניה (מערב) – "גיבורים" / נשק והאדם" (Helden / Heroes / Arms and the Man)
מועמדותה השלישית ברציפות של מערב גרמניה הגיעה על כנפי תהילת מחזהו המפורסם הראשון של זוכה פרס נובל ג'ורג' ברנד שו, שעלה לבמות ב-1894. זוהי בגדול קומדיה של טעויות המתרחשת בשלהי ולאחר מלחמת סרביה-בולגריה של סוף המאה ה-18, באחוזת משפחת פטקוף. האבא הוא מצביא מהולל שנמצא בשדה הקרב, כאשר בבית נמצאות אשתו, בתו היחידה ריינה, המשרתת ואב הבית. לילה אחד במהלך הקרבות מסתנן אל האחוזה חייל מצבא האויב, אבל הוא לא באמת איום אלא שכיר חרב שוויצרי שבעיקר מעוניין לא למות למען אף אחד. ריינה מסתירה אותו בחדרה, ועל הדרך מפתחת עליו קראש קטן, למרות שהיא מאורסת לגנרל צעיר, סרגיוס. כמה שנים לאחר מכן, כשהמלחמה מסתיימת, חוזרים הגברים הביתה, כשלבו של סרגיוס (עם עוד כמה איברים) בכלל נוהה אחרי המשרתת הסקסית. כאשר אותו שכיר חרב שוויצרי מופיע בהפתעה על מנת לסחוף אחריו את ריינה, מתברר שהוא בכלל חבר ותיק של אביה. עכשיו השאלה האם ישיגו כל האוהבים את מבוקשם אל מול התכניעים החברתיים המקובלים.
את הסרט ביים פרנץ פיטר ווירת' אחרי לא מעט פרויקטים לטלוויזיה, ואת התסריט כתב יחד עם יוהאנה סיבליוס. "גיבורים" הוקרן בפסטיבל קאן.
מערב גרמניה – "גיבורים"
יוגוסלביה – "הדרך שאורכה שנה" (La Strada Llunga un Anno / The Year Long Road / The Road a Year Long)
בשנת כתיבת הפרק הזה, 2024, המרוץ לסרט הבינלאומי הטוב ביותר נראה שמתרכז בשניים: צרפת ששלחה סרט בספרדית שמתרחש במקסיקו ("אמיליה פרז") וגרמניה ששלחה סרט בפרסית שמתרחש באירן ("זרע התאנה הקדושה"). זה משהו שכבר התרגלנו אליו אחרי המון בעיות שצצו בהיסטוריה של האוסקר, כמו למשל פסילת "מחבואים" או "שלושת הצבעים: אדום" כי הם לא היו הפקות מקומיות דיין של המדינה ששלחה אותן, לפי כללי האקדמיה. מאז החוקים השתנו כמה וכמה פעמים.
אבל מסתבר שהסלט הבינלאומי הזה ממש לא המצאה מודרנית, אלא היה חלק מהדי.אן.איי של הקטגוריה משנותיה הראשונות. למעשה "פרס הסלט הבינלאומי הטוב ביותר" תתאים אפילו יותר מהשם הנכון, אם תורשה לי בדיחת אבא ראשונה ואחרונה בפרק הזה. והעדות המשמעותית הראשונה לכך התרחשה עם יגוסולביה כבר ב-1958.
אם תהיתם איך מדינה קטנה עם תעשיית קולנוע זעירה הצליחה להיכנס לחמישייה הגדולה על פני דנמרק, יפן, שוודיה והודו, הסיבה מאוד ברורה – הם שלחו לאוסקר סרט איטלקי, וזה, כמו שכבר ראינו, מתכון מנצח.
אמנם יוגוסלביה ז"ל חתומה כאחת המדינות המפיקות של הסרט, ואין ספק שהושקע בו כסף מקומי, אבל "הדרך שאורכה שנה" הוא כולו איטליה. הוא נכתב ובוים על ידי איטלקי (ג'וזפה דה סנטיס, שאולי חשוב לציין שהיה נשוי לשחקנית יוגוסלבית), מתרחש באיטליה, ומספר על איטלקים. יותר מזה, הוא כל כך סרט ניאו-ריאליסטי, שמזוהה כידוע עם ארץ המגף יותר מכל אחת אחרת, שיהיה מאוד קשה ומשונה לקרוא לו יגוסלבי.
באותה שנה כנראה שלאקדמיה זה לא שינה יותר מדי והנציגות הצליחה, גורמת לכך ששני סרטים דוברי איטלקית נוכחים בקטגוריה. אולי זה אפילו יצר פיצול קולות שגרם לאיטליה להפסיד לראשונה. מי יודע?
"הדרך שאורכה שנה" הוא סיפור רב דמויות המתרחש באיזור נחשל של איטליה, שם האבטלה היא שיגרה כואבת. יום אחד מחליט אחד התושבים לעשות "תעלת בלאומיך" רק הפוך. יחד עם משפחתו הוא מתחיל לחצוב דרך מתחת לעיירה, טוען שהעבודה הזו הוזמנה על ידי העירייה ושכר נאה בצדה. התושבים הרעבים מצטרפים אליו בסלילת הדרך, אף אחד לא יודע שזה בעצם עבודה לשווא. אבל מסתם בזבוז זמן, העבודה הופכת לכזו שנותנת תחושת שליחות וסולידריות לאנשים, אך גם לאט לאט מתחילה להיווצר היררכיה ואינטריגות בין התושבים והעובדים, הגברים והנשים.
זה היה סרטו השלישי לפני האחרון של ג'וזפה דה סנטיס, אחד מעמודי התווך של הניאו-ריאליזם. האיטלקי, כן? לא היוגוסלבי, למקרה שנוצר בלבול.
ספרד – "נקמה" (La Venganza / Vengeance)
כמו המועמדות היגוסלבית, גם זו של ספרד נפתחת בהצהרת כוונות של היוצרים על הרצון לספר את סיפורם של העמלים ועובדי הכפיים שחייהם הם מאבק תמידי. וכמו המועמדות היוגוסלבית, גם זו הראשונה של ספרד עוסקת במחפשי עבודה בשולי המדינה, אם כי הפעם הסיפור ממוקד הרבה יותר.
זהו סרטו של היוצר והאקטיביסט האנטי-פאשיסטי חואן אנטוני בארדם (כן, הוא הדוד של חאוויר. באמת), שכבר זכה לתהודה עולמית עם "מותו של רוכב אופנוע" כמה שנים לפני כן, וללא ספק הושפע גם הוא מהסנטימנט והקולנוע של הניאו-ריאליזם. הסרט נפתח בשובו של חואן (חורחה מיסטרל) אל כפרו לאחר שישב עשור בכלא על רצח, שבכלל לא בטוח שהוא ביצע. בכפר הוא מגלה שלא נותר שם דבר מחייו הקודמים זולת אחייניתו אנדריאה (כרמן סווילה), שגדלה לעלמה יפה ועצמאית. היא דורשת ממנו לנקום את מי שהפליל אותו, מפנה את אצבעה אל לואיס (ראף וואלונה), בחור שעומד בראש המשפחה המוכרת ביותר באזור. חואן לא הכי בקטע, אבל אנדריאה ממש דוחפת לזה, והם מחליטים להצטרף אל לואיס וחבריו למסע למציאת עבודה בקציר ואיסוף שיבולים, כך גם ירוויחו כסף שיעזור להם לשרוד, וגם יתקרבו מספיק אל לואיס כדי לרצוח אותו. אבל ככל שהמסע ממשיך, הדברים מתגלים קצת שונה ממה שחואן ואנדריאה חשבו, ולא רק שאולי לואיס לא עשה דבר מעולם לחואן, אלא שהוא גם מתגלה לאנדריאה כמישהו להתאהב בו.
הסרט צולם בצבע מרהיב על ידי מריו פאצ'קו והוקרן לראשונה בפסטיבל קאן.
יוגוסלביה – "הדרך שאורכה שנה"
הזוכה
צרפת – "הדוד שלי" (Mon Oncle)
אחרי שצברה שלושה אוסקרים לסרט הבינלאומי במסגרת הפרס המיוחד, אך הפסידה פעמיים במסגרת התחרותית, יצאה צרפת עם ידה על העליונה בזכות אחד המאסטרים הגדולים שלה – ז'אק טאטי.
ב-1958 החזיר טאטי את דמותו של מר הולו לקולנוע, אחרי "חופשתו של מר הולו" שהביאה אותו למועמדות בקטגורית התסריט המקורי הטוב ביותר ב-1955 (שנה לפני ייסוד הקטגוריה הבינלאומית, לשם כנראה היה נשלח כנציג צרפת. יפן קיבלה פרס מיוחד באותה השנה). השינוי המשמעותי הפעם הוא שהולו הופיע בצבע.
ב"הדוד שלי" הולו, בגילומו של טאטי בעצמו כמובן, מנסה להתמודד עם החיים המודרניים בזמן שאחותו וגיסו השתעבדו לטכנולוגיה החדשה, ומנסים להכניסו לתלם. הולו, לעומת זאת, מעדיף להשתובב עם אחיינו הקטן. אבל כמובן שהעלילה, אם ישנה כזו, לא באמת משנה דבר. העולם הקולנועי המופלא של טאטי, שכנראה בלעדיו לא היה לנו ווס אנדרסון, הוא רצף של הברקות צילום, עיצוב וסאונד שכל כך מצחיקים עד הרגע האחרון שבו אני לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
"הדוד שלי" העניק לטאטי פרס מיוחד בפסטיבל קאן והיה הצלחה עצומה לא רק בצרפת. בארה"ב זכה לתארי הצטיינות מהנשיונל בורד אוף רוויו ותא המבקרים של ניו יורק.
המרוץ ומי היה צריך לזכות
צריך לפתוח בשתי אמירות שאני מחשיב כעובדות, אבל כמובן שהן עניין של טעם אישי. הראשונה היא ש"גיבורים" הגרמני לא היה צריך להיות מועמד. אמנם לא ראיתי את שאר המתמודדים שנותרו מחוץ לחמישייה, אבל אני בספק אם לא היה לפחות אחד שאיכויותיו עומדות מעל אלו המפוקפקות של הנציגות הגרמנית. אולי זה היה שמו של ג'ורג' ברנרד שו שהביא לפרויקט הזה הילה של חשיבות, אבל באמת שאין שם כלום. שורשיו הבימתיים של הטקסט מאוד בולטים, ופרנץ פיטר ווירת' הביא מינימום של חשיבה קולנועית לסרט, כמעט כולו במדיום שוט רחב עם אפס עניין ויזואלי. גם הקומדיה לא עובדות בכלל, לטעמי, ואי אפשר אפילו להאשים את השנים שחלפו בהתחשב שממש מולו התמודדו שתי קומדיות שמצחיקות אפילו כיום.
האמירה השנייה, שעליה אני לא חושב שאמצא עוררין, היא ש"הדוד שלי" הוא אחד הסרטים הנפלאים ביותר שנעשו, בתחום הקומדיה בוודאי אבל גם במנותק משיוך ז'אנרי. הוא אמנם קצת ארוך לסרט הוא כולו גאגים, אבל באמת שאין דבר אחד בסרט הזה שאני לא מאוהב בו. אני לא אשווה בינו לבין "חופשתו של מר הולו" או "פלייטיים", שיש הטוענים כי הם טובים ממנו ואולי "פלייטיים" היה צריך לזכות באוסקר הבינלאומי (הוא לא נשלח כנציג צרפת), בעיקר כי הוא פשוט יצירה נפלאה שבעיני עומדת בפני עצמה.
כנראה שכמו בשנתיים הראשונות של הקטגוריה, גם הפעם לא היו הפתעות גדולות. היוצר המוכר ביותר מבין החמישה, כזה שאפילו הייתה לו מועמדות לאוסקר אישית לא מזמן, לקח את הפרס עם סרט שהגיע מפסטיבל גדול וזכה לתמיכה ולחיבוק של התעשייה והמבקרים. קשה לי להאמין שלמישהו אחר מהארבעה הנותרים היה איזשהו סיכוי. הפעם זה גם מסתדר, כי באמת שאי אפשר לבוא בטענות אל מעניקי פרס לפלא הזה.
אבל גם אם "הדוד שלי" הוא האהוב עלי מבין המועמדים – ולמעשה הוא האהוב עלי מבין כל 15 הסרטים שהופיעו בפרויקט הזה עד כה – ניצחון של איטליה, ספרד או יוגוסלביה גם היה מתקבל בברכה. אלו שלושתם סרטים שלא ראיתי לפני העבודה על הפרק, האמת היא שרק "אנו הגנבים" הוא שם שבכלל הכרתי, ושלושתם התגלו כהפתעות נהדרות וסרטים מומלצים במיוחד.
על החשיבות של "אנו הגנבים" בדברי הימים של ז'אנר סרטי הפשע כתבתי בפסקה שהוקדשה לו, אבל גם בלי קשר למורשת שהוא חלק אינטגרלי ממנה, זה באמת סרט כיפי שההומור בו עדיין מחזיק. "הדרך שאורכה שנה" שייצג את יוגוסלביה הוא מבחינתי אחד הניאו-ריאליזם המרשימים ביותר שראיתי, ואני ממש מופתע שהוא לא חלק מהקאנון. אין ספק שהוא אולי בצלם של ענקים כמו "רומא עיר פרזות", "גונבי האופניים" ו"אומברטו די", אבל בחיי שהוא לא רחוק מהם. פריסת הסיפור המרשימה, הליהוק המצוין והאנושיות שבו הופכים אותו בעיני לכזה שחייב להישמר בזיכרון הקולנועי, וצריך להחזיר אותו אל המודעות.
וכמובן, גם "נקמה" הספרדי, גם אם קצת מאבד כוח לקראת סופו והולך למקומות שגובלים בקיטש ופאתוס מוגזם פה ושם, הוא מהסרטים הטובים ביותר שהתמודדו על הפרס הזה בשנותיו הראשונות. הוא גם מאוד מרשים מבחינה ויזואלית בזכות הצילום בצבע בלוקיישנים אמיתיים. עוד סרט שמגיע לו להיות חלק מהשיח של הניאו-ריאליזם והקולנוע של שנות החמישים, גם אם איננו תוצרת איטליה.
אילולא "גיבורים", לקטגורית הסרט הבינלאומי של 1958 היה סיכוי טוב להתברג כאחת הטובות ביותר בכל הזמנים, אבל נחכה עם התארים האלה בינתיים ונמשיך במסע לבדוק האם אי פעם הייתה שנה של חמישה מעולים מתוך חמישה. אני סקפטי שזה יקרה, אבל מקווה להתבדות.
צרפת – "הדוד שלי"
מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1958:
איטליה – 3 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 3
צרפת – 3 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
דנמרק – 1
הודו – 1
יוגוסלביה – 1
יפן – 1 (+ 3 פרסים מיוחדים)
נורבגיה – 1
ספרד – 1
תגובות אחרונות