פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 1: שנת 1956

את הפרויקט הזה אני כנראה לא אסיים, לפחות לא בעתיד הנראה העין. האמת היא שאני לא לגמרי בטוח למה הכנסתי את עצמי, אבל מה אכפת לי לנסות.
אחרי פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר, פרויקט העיבודים לסטיבן קינג, פרויקט מפסידי האוסקר ופרויקט זוכי האופיר, החלטתי לחזור אל הפרס ההוליוודי הוותיק אבל דווקא מהשוליים שלו – פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, שלפני כמה שנים שונה שמו לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. הסיבה שאני סקפטי עד כמה רחוק אצליח להגיע היא שהפעם הפרקים לא יעסקו רק בסרט אחד, מפסיד או מנצח, אלא בכל החמישה שהייתה מועמדת באותה שנה. אל מול משהו כזה עומדים כמה מהמורות רציניות: הראשונה היא זמן פנוי, שהופך להיות משאב פחות ופחות זמין; השנייה היא היכולת באמת לראות את כל חמשת המועמדים השנתית מכל שנה, חלק משמעותי מהם סרטים שאני מניח שהתפוגגו בענני הזמן; וכמובן כל הקטע הזה בשנה האחרונה של איום קיומי וחרדה מהבוקר שיבוא.

זה מה שעומד לנגד עיני, ולכך אצטרך את כל האנרגיות החיוביות שיש לכם: הרעיון הוא לצפות בכל חמשת המועמדים החל מרגע הכרזתה של הקטגוריה רשמית ב-1956 (טקס האוסקר ה-29), להציג כל אחד מהם, ואז להעמיד אותם זה לצד זה ולבחון האם צדק נעשה או שמא ההיסטוריה אמרה אחרת. זה קצת עיבוד טקסטואלי לגלגול השני של אחד הפודקאסטים האהובים עלי, And the Runner Up is, בו קווין ג'ייקובסון עוקב אחרי קטגורית השחקנית הראשית הטובה ביותר מהפרס הראשון ועד האחרון.
כמו שאר הפרויקטים, אני מניח הוא יתעצב ככל שנתקדם, ובתקווה נתקדם לא מעט, עד שנמצא את הדרך הנכונה.

מכיוון שזה הפרק הראשון, נצטרך הפעם להשקיע רגע בקצת היסטוריה:
האוסקר הוא כידוע המצאה הוליוודית שנועדה להרים לתעשיית הסרטים והתחילה כמו מסיבה קטנה לפני שהפכה למפלצת שהיא כיום. הטקס הראשון התקיים לראשונה ב-1927, אז חולקו פרסים במספר קטגוריות אותם בחרו ראשיה של עיר הסרטים. קומץ אנשים בסך הכול. לאט לאט נפתחו שערי האקדמיה למצביעים נוספים ואופי האירוע השתנה. אתם כמובן יכולים להיזכר בכל צעד וצעד משם בפרקי פרויקט זוכי הסרט הטוב ביותר.
מכיוון שהאירוע הזה היה הוליוודי ואמריקאי לחלוטין, התקבלה החלטה מעניינת למדי בטקס העשרים במספר, זה שחגג את סרטי 1947 – להעניק לראשונה פרס מיוחד לסרט דובר שפה זרה, ללא מועמדים. זה נמשך כעשור קדימה, כשבכל שנה הוענק הפרס במתכונת מיוחדת, כמו פרס מפעל חיים, לצורך העניין.

זוהי רשימת הזוכים של הפרס המיוחד לסרט בשפה זרה:
1947: איטליה – "מצחצחי הנעליים" של ויטוריו דה סיקה
1948: צרפת – "מונסייה וינסנט" של מוריס קלושה
1949: איטליה – "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה
1950: איטליה+צרפת (הפעם היחידה אי פעם ששתי מדינות חלקו זוכה) – "חומות מאלאפגה" של רנה קלמנט
1951: יפן – "רשומון" של אקירה קוראסווה
1952: צרפת – "משחקים אסורים" של רנה קלמנט
1953: לא ניתן פרס
1954: יפן – "שערי הגיהנום" של טיינוסוקה קינגאסה
1955: יפן – "סמוראי, האגדה של מוסאשי" של הירושי אינגאקי

בשלב הזה יש לנו חלוקה שווה: שלושה לאיטליה, צרפת ויפן. מה שמאוד מעניין בהקשר הזה בעיני הוא המחשבה שהכבוד הזה ניתן רק שנים בודדות מתום מלחמת העולם השנייה, על זוועות הנאצים והפצצה האטומית. ועם זאת, שוב ושוב נתנו האמריקאים את הפרס לשתי מדינות שלחמו נגד בעלות הברית. זה מצב תודעתי שמאוד קשה לראות כיום.
רנה קלמנט הצרפתי ודה סיקה האיטלקי צברו לעצמם שני פרסים (אם כי, טכנית, הבמאים לא רשומים כזוכי הפרס. רק המדינה השולחת). ספויילר להמשך: שניהם יהיו מועמדים בעתיד, אבל רק אחד מהם יזכה בשלישית.

בשנת 1956 יוסדה באופן רשמי קטגוריה לסרט הטוב ביותר בשפה זרה שמזמינה את המדינות  מרחבי הגלובוס להגיש סרט אחד מטעמה, ותתנהל כמו כל פרס אחר: הצבעה לחמישה מועמדים, ואז שוב סבב הצבעה לבחירת הזוכה שיוכרז בטקס עצמו. הקטגוריה הזו עברה אינספור שינויים ועדכונים במהלך השנים – חלקם טובים חלקם ביזאריים – אבל נותרה בעיניה כחלק מהטקס. וזו הנקודה בה אנחנו מתחילים.

דנמרק – "קיוויטוק"

אז בואו נתמקם. אנחנו באוסקר של סרטי 1956 (שהוענק, כמו תמיד, בתחילת השנה שלאחר מכן), ובו הזוכה הגדול היה "מסביב לעולם ב-80 יום", סרט די זניח בדיעבד שכנראה זכה בעיקר כחלק מהרצון של הוליווד לחגוג את הפאר של הקולנוע ולהביס את האיום הגדול ביותר עליו, הטלוויזיה שכבר חדרה לבתים בארה"ב והדביקה אליה את הצופים.
בלוח המועמדויות הכללי והיוקרתי צצו לא מעט סרטים שאינם דוברים אנגלית ונעשו הרחק מהוליווד: "הבלון האדום" מצרפת הביס בפרס התסריט המקורי את אחד המועמדים של פרס הסרט הבינלאומי "לה סטרדה"; בפרס הסיפור הטוב ביותר התמודדו "הגאים והיפים" מצרפת ו"אומברטו די." האיטלקי; ו"שבעת הסמוראים" נכח בפרס העיצוב האומנותי ובפרס התלבושות (בשחור-לבן).
אני לא יכול לומר בוודאות מדוע הסרטים האלו לא התחרו בפרס לסרט הבינלאומי, אולי כי לא הוגשו לתחרות על ידי המדינות שלהן.
אל הפרס הייעודי לקולנוע בינלאומי נרשמו שמונה מתמודדים מטעם מדינותיהם. השלוש שנותרו מחוץ לחמשת המועמדים היו הפיליפנים ("ילד הצער"), ספרד ("אחר הצהריים של השוורים") ושוודיה ("סיפורו של סטפאן סטולה"). רק כדי להסביר איזו דרך עשינו מאז, כיום הממוצע השנתי של ההגשות הבינלאומיות הוא מעל שמונים.

המועמדים

גרמניה (מערב) – "ההאופטמן מקפניק" / "הקפטן מקפניק" (The Captain of Köpenick / Der Hauptmann von Köpenick)

בחלק הזה של הפוסט המועמדים יהיה מסודר לפי אלפ"בית המדינה, כך שהפעם אנחנו צריכים להתחיל עם גרמניה, בכניסתה הראשונה מתוך עשרות לאוסקר. זה יהיה יותר קריטי להמשך, אבל בטח שמתם לב לסוגריים ליד שמה, להזכיר לנו שהיא עדיין מחולקת והצד המזרחי שלה כנראה לא היה בקטע של להסתחבק עם תרבות המערב בשלב הזה.

זהו סרטו של הלמוט קאוטנר, שמאחוריו כבר קריירה ענפה למדי שכללה נוכחות בפסטיבלי קאן של השנים הקודמות עם "החטא הקדמון", "הגשר האחרון" ו"לודוויג השני". את התסריט לסרט כתב על פי המחזה של קארל צוקמאייר (שגם חתום על העיבוד), שבכלל היה מבוסס על סיפור אמיתי. לצופי הקולנוע שמו של צוקמאייר כנראה מוכר בעיקר בזכות התסריט שכתב לסרטו של פון שטרנברג, "המלאך הכחול".
"ההאופטמן מקפניק" הוא סוג-של-פארסה שיכולה להזכיר לנו הישראלים את המורשת של אפרים קישון, במרכזה איש בשם וילהלם ווגט (היינזר והמן), שממש בשנותיה הראשונות של המאה העשרים משתחרר לאחר חמש עשרה שנים מהכלא באשמת זיוף וגניבה. אבל, ממש כמו פרנץ ביברקופ של "ברלין אלכנסדרפלץ" שיצא לאור שנתיים לפני כן, ווגט מגלה שהחברה לא ממהרת לקבל לזרועותיה אסיר משוחרר, בטח כזה שלא שירת בצבא. לבדו בעולם וקורס תחת הבירוקרטיה הגרמנית, ווגט מחליט לזייף לעצמו מסמכים כדי לברוח מהמדינה, אך נתפס ונכלא שוב. עשור לאחר מכן הוא משתחרר (אנחנו באמצע הסרט בשלב הזה) ומחליט להפסיק להיות לוזר שנרמס תחת המערכת, ובמקרה משיג לעצמו מדי צבא רמי דרג. במהרה הוא נכנס לתפקיד ובמרמה מסדר לעצמו חיים של נוחות מבלי שאיש ידע שהוא מתחזה. אבל זה כמובן יחזיק זמן מאוד מסוים.
הסרט הזה צולם בצבע, אחד מתוך שניים בחמישייה של 1956, והוא גם הקצר ביותר מכולם, שעה וחצי בסך הכול. אני חש שמאוד אתגעגע לאורך כזה עם המשך הפרויקט.
בכורת הסרט הייתה בפסטיבל ונציה, משם יצא עם שני פרסים מיוחדים לשחקן הראשי היינץ רוהמן.

דנמרק – "קיוויטוק" (Qivitoq)

מועמדותה הראשונה של דנמרק, גם היא תהפוך להיות אחת השחקניות החזקות ביותר בהיסטוריה של הקטגוריה, בכלל מתרחשת בגרינלנד על נופיה המרהיבים, שמופיעים בסרט הזה בצבע. הקיוויטוק שנתן לסרט את שמו הוא משהו בין יצור מיתי לסיפור אגדה אצל ילידי גרינלנד, מין רוח רעה שמאיימת על התושבים בעתות משבר, וכאשר נראה שהמצב מייאש, הקיוויטק נמלט אל ערבות הקרח שם לא ימצאו אותו. בשיא הכנות, לא הבנתי איך זה הופך אותו למשהו מאיים, אבל זאת לא הנקודה אלא שהוא בעצם דימוי למצבן של כמה מהדמויות המרכזיות בסרט.

העלילה בסרטו של אריק באלינג (ששבע שנים לפני כן ביים סרט תיעודי בשם "ישראל"), על פי תסריט של לק פישר, נפתחת כאשר לכפר בגרינלנד מגיעה אישה צעירה מדנמרק, אווה, על מנת להפתיע את הארוס שלה שהוצב שם כרופא המקומי. כמה דקות לאחר שהניחה את מזוודותיה היא מגלה שההפתעה הזו הייתה רעיון רע, ולא רק שבחיר ליבה מצא לעצמו אישה אחרת (אחות בבית החולים, ועל הדרך אישה באמת בלתי נסבלת), אלא שכל תושבי המקום הקטן יודעים זאת לפניה. מרוסקת ואומללה, באופן די מובן, אווה מנסה למצוא את הדרך חזרה הביתה אבל סירות שיוצאות לדנמרק אין הרבה בנמצא והיא נאלצת לבלות שבוע בכפר. כדי לקצר תהליכים עד שתוכל להימלט, היא עוברת לבקתתו של ינס, גבר עקשן שחי בגפו ומנהל כמה עסקים בכפר. ינס מתייחס אל אווה האומללה בערך כמו החיה אל בל בסרט של דיסני, כועס עליה כשהיא לא יוצאת מהחדר, או כשהיא יוצאת בלי השגחה, ובאופן כללי נראה כאילו היא באה לו לא מאוד טוב, עם מעט מאוד חמלה למצבה הרעוע. לזכותו יאמר שגם היא לא בדיוק משתגעת עליו. אבל ככל שעוברים הימים במקום הקטן ולצד המקומיים (אני מתאר לעצמי שרובם לא שחקנים מקצועיים), אווה וינס מתקרבים זה לזה, אבל האם הם יוכלו להודות בתחושותיהם לפני שתגיע הספינה שתיקח אותה בחזרה למולדתה? דימוי של חממת פרחים מוזנחת בתחילת הסרט יעניק לנו את התשובה די מהר.
כן, יש הרבה דימויים בסרט הזה, שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. הנציג היחיד של הריביירה בקטגוריה השנה.

מערב גרמניה – "ההאופטמן מקפניק"

יפן – "הנבל הבורמזי" (Harp of Burma / The Burmese Harp)

כנראה השם מוכר ביותר מבין ארבעת המועמדים הוא של זוכת העבר יפן, בסרטו של קון איצ'יקאווה, אחד הבמאים היפנים הכי עסוקים של התקופה. הוא מבוסס – וזה די הדהים אותי ביחס לתכנים של הסרט וכמות הגופות העצומה שבו – על ספר ילדים של מישיו טאקיימה. היפנים האלה משוגעים.

האפוס האנטי-מלחמתי של איצ'יקאווה מתרחש על אדמת בורמה ממש בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פלוגת חיילים יפנית מנסה להגיע למקום מבטחים אך מכותרת על ידי הבריטים והם הופכים לשבויי מלחמה. עם השמועות על מפלתה של יפן, נשלח אחד החיילים, מיזושימה המפליא לנגן על הנבל הבורמזי, למפקדה של הצבא הבריטי בתוך ההרים על מנת להיכנע, אבל שם נתקל בפלוגה יפנית שמעדיפה למות בקרב. כאשר מיזושימה לא חוזר, ממשיכה פלוגתו בלעדיו באמונה שהוא מת, אך לא יודעים שהוא שרד, והחליט להשיל מעצמו את המדים ולהיות נזיר בודהיסטי שמקדיש את חייו לקבירת המתים ולשמור על זכרם. כאשר מפקד הפלוגה אינוייה מתחיל לחשוד שמיזושימה עדיין חי, הוא מנסה למצוא אותו להביא אותו עמו חזרה ליפן.
שלושים שנה לאחר הבכורה בפסטיבל ונציה והמועמדות שלו לאוסקר, יעשה איצ'יקאווה רימייק לעצמו שיהפוך להצלחה גדולה.

צרפת – "ג'רווייז" (Gervaise)

אחרי שתי זכיותיו בפרס המיוחד לסרט הזר, חזר רנה קלמנט לאוסקר, הפעם רק כמועמד. זה קרה בזכות העיבוד שכתבו ז'אן אורנש ופייר בוסט לספרו של אמיל זולא, "המלכודת". סיפור חייה הטראגיים וחסרי המנוחה של ג'רווייז (בגילום מריה של האוסטרית שזכתה על הופעתה בפרס השחקנית של פסטיבל ונציה), אישה צעירה שנופלת קורבן לגברים איומים ונשים רעות, כמו באופן כללי לזמני חייה בפריז של המאה ה-19. היא ננטשת על ידי בעלה הבוגדני ונותרת לבדה עם שני ילדיה, פותחת חזית עם וירג'יני הנקמנית (אחרי הקאט-פייט הכי טוב שראיתי בסרט אי פעם. שווה הכול רק בשביל זה). היא מתפשרת על נישואי נוחות עם מתקן גגות וזפת חביב, אך רגע לפני שהיא מצליחה להגשים את חלומה לפתוח מכבסה משלה, בעלה עובר תאונה שמונעת ממנו הכנסה ושולחת אותו לטיפה המרה. דווקא הגבר השלישי בחייה, גוג'ה הנפח, שנראה כמו האיש הכי מקסים בצד הזה של הסן, מסתבך בעקבות האקטיביזם שלו ונשלח למאסר, מותיר את ג'רווייז בידיהם של אנשים שרוצים רק את רעתה, וכל מהלך שתנסה לעשות כדי להוציא את עצמה מהמלכודת רק יפיל אותה עמוק יותר.

רגע לצאת מהעלילה ולדבר בקונטקסט רחב יותר, מה שבעיקר תפס את תשומת לבי במועמדות הזו (בטח יהיו עוד כמה בשנים שיבואו) הוא ש"ג'רווייז" קיבל מקום בחמישייה מטעם האקדמיה האמריקאית בזמן שהוא מראה על המסך דברים שהוליווד לא הייתה חולמת עליהם תחת צנזורת קוד הייז. זו שחנקה את התעשייה משנות השלושים ועד סוף הסיקסטיז. לא רק ישבן חשוף מבהיר כמה הייתה רחוקה ושמרנית הייתה הוליווד מהקולנוע הבינלאומי, אלא גם ענייני ניאוף וניצול מיני הם חלק משמעותי מהעלילה. ככזה, אני מניח שכשהאקדמיה פתחה את זרועותיה לסרטים הבינלאומיים ונתנה להם את תשומת הלב הזו, זה גם גרם ליוצרים האמריקאים להבין שאפשר קצת אחרת והדרך משם למהפך של שנות השישים עם "מי מפחד מווירג'יניה וולף" היה ממש עניין של זמן. עשר שנים ככה, פחות או יותר.
עוד דבר שאני חייב להגיד הוא שמדהים שקלמנט עשה את הסרט הזה רק ארבע שנים לפני "לעין השמש", כי למרות הזמן הקצר ביניהם הם נראים מעידנים אחרים לחלוטין. העיבוד לספר של הייסמית' נראה מודרני ואפילו מקדים את זמנו, כשהעיבוד לזולא – למרות שגם בו קולנוע מרשים ומשוכלל – מרגיש כמו נעשה עשר שנים לפני כן. אבל נרחיב על איכות הסרטים עוד רגע.

צרפת – "ג'רווייז"

הזוכה

איטליה – "לה סטרדה" (La Strada)

שנייה לפני שהספקנו להבין מי נגד מי בקטגוריה החדשה, והנה כבר על ההתחלה הופיע לא רק מי שיהיה שיאן פרס הסרט הבינלאומי ואהוב האקדמיה מכאן ועד עשורים קדימה, אלא גם אחד הקולנוענים המחובקים, המפורסמים והמשפיעים ביותר בתולדות האומנות השביעית. איזו כניסה מרהיבה למגרש.
זהו כמובן פדריקו פליני, איש שבאמת אין צורך להציג, שבגיל 34 התרחק מהניאו-ריאליזם עמו היה מזוהה והתחיל לפתח את הסגנון הכל כך אישי וייחודי שלו. מי מכם שמכיר את הפילמוגרפיה של פליני, יכול להיות שמעט מתבלבל כי הרי ידוע וברור ש"לה סטרדה" עשה את בכורתו בפסטיבל ונציה של 1954, שם זכה בפרס דב הכסף. הסיבה שהוא מועמד ב-1956 הייתה מכיוון שהגעתו לארה"ב התעכבה בשנתיים ולכן היה כשיר ישר עם ייסוד הקטגוריה.

"לה סטרדה", "הדרך" מאיטלקית, הוא אחד מהמפורסמים בסרטיו הרבים של פליני, וקשה למצוא רשימת "הסרטים הטובים ביותר אי פעם" בלי נוכחותו שם. הוא מספר על ג'לסומינה הנאיבית ופעור העיניים (ג'ולייטה מסינה, כבר נשואה לבמאי מזה עשור), שנמכרת על ידי אמה לשרירן זאמפאנו (אנתוני קווין האחד והיחיד) המתפרנס ממופעי רחוב. השניים יוצאים למסע הופעות בשולי איטליה, שם ג'לסומינה היא לא יותר משולייה אומללה, אבל מזגה הטוב מאפשר לה למצוא את הכוחות להמשיך. כאשר היא לאט לאט מגלה כישרונות שסוחפים את הצופים, זאמפאנו מפתח כלפיה טינה ויחסו אליה רק מתדרדר. רק מאוחר מדי מבין כמה נוכחותה הייתה טובה בשבילו, ואיזו נפש עדינה ויפה הוא רמס והפסיד… חכו לזה… בדרך.
הייתי חייב.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

בשנות החמישים, וכמובן עשורים רבים לאחר מכן, המרוץ לאוסקר היה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים היום. לא היו מסקרי פרסים נלהבים שמפרסמים טקסטים כבר מהקיץ, ולא היו כל כך הרבה פרסים מקדימים שינבאו מה עומד לקרות בקו הסיום. עם זאת, נדמה שבמקרה הספציפי הזה לא הייתה תחרות מותחת במיוחד. היה ברור ש"לה סטרדה" יהיה הזוכה לא רק בגלל החיבה המופגנת של האקדמיה ליבול האיטלקי כפי שראינו בתקופת הפרס המיוחד, כמו גם במועמדויות השונות שקיבלו האיטלקים בקטגוריות הכלליות, אלא בעיקר מכיוון ש"לה סטרדה" הוא זה שהוסיף לעצמו מועמדות מחוץ לקטגוריה הספציפית הזו, בפרס התסריט המקורי.
עם זאת, אין ספק ש"ג'רווייז" היה אחד הסרטים שהכי אומצו על ידי הקהילה הבינלאומית באותה שנה, עם שלוש מועמדויות לבאפט"א ושתי זכיות, תואר הסרט הזר של השנה מתא המבקרים של ניו יורק, ומקום ברשימת הסרטים הזרים של הנשיונל בורד אוף רוויו.
את שני התארים האחרונים הרוויח "לה סטרדה" בדיוק שנה לפני כן.

אם היינו בוחנים את הסיכויים לפי מה שקרה בקטגוריות הכלליות, אולי היה כדאי להמר דווקא על "קיוויטוק". כמו הזוכה הגדול "מסביב לעולם ב-80 יום", הנציגות הדנית היא זו שמייצגת את הקולנוע עוצר הנשימה שעמו הטלוויזיה לא יכולה להתחרות. אבל נדמה שדווקא מבין המועמדים הוא היה זה עם הכי פחות תמיכה.
האקדמיה כבר הוכיחה את חיבתה לקולנוע של יפן, איטליה וצרפת, אז כנראה שהמשקל עבר בעיקר אליהן. ואולי גורלה של יפן נחרץ מכיוון שכבר זכתה שנתיים ברציפות לפני כן, אבל אני לא בטוח אם זה היה שיקול אז.

הניצחון של "לה סטרדה" ללא ספק התיישן היטב. מדובר באחד הסרטים הנחגגים ביותר של המאה העשרים די בקלות, אבל האמת היא שאני חושב שדווקא "הנבל הבורמזי" הוא הטוב מבין חמשת מועמדי 1956. לא בפער עצום אל מול "לה סטרדה", אבל זו באמת יצירת מופת אמיתית שגם אם קשה להגיד שהיא מרגישה רעננה וטרייה, מחזיקה מעמד בלי בעיות.
הקולנוע של איצ'יקאווה מופלא, בין אם השימוש בנופי בורמה או בקלוז אפים על השחקנים. גם הנראטיב המעניין, שמתפצל לשני סיפורים באמצע ואז משתלב שוב בהמשך, אפקטיבי וסוחף. יש בסרט הזה כל כך הרבה סצנות מדהימות שהוא באמת לא נופל מסרטי מלחמה אחרים מהתקופה כמו "הגשר על נהר קוואי", למשל. איצ'יקאווה מקרב אותנו אל הדמויות והמסע שלהן, מה שמתגבש לכדי סיום שאי אפשר לא להתרגש ממנו. זה באמת סרט שראוי שיקבל את מקומו בדברי הימים.

מהצד השני של הסקאלה, המועמד החלש ביותר בעיני הוא "ההאופטמן מקפניק", אבל אני חייב להגיד שהוא לא סרט גרוע. למעשה, וזה די מדהים ואני בטוח שמאוד יוצא דופן, אין באמת סרטים רעים בחמישייה הזו. הכניסה הגרמנית פשוט מסורבלת הרבה יותר מהאחרים, נעה באופן לא מאוד מיומן בין פארסה למלודרמה, ועל אף שהיא הקצרה מבין כולם, עברה לי כארוכה יותר.
שתי המלודרמות האחרות, "ג'רווייז" הצרפתי ו"קיוויטוק" הדני, הם כאלה שעל פניו קל להציגן זו מול זו בגלל הנראטיב, אבל הם סרטים מאוד שונים זה מזה. בגלל צילומי הפנים בשחור-לבן, "ג'רווייז" מרגיש קצת יותר ארכאי, בטח אל מול הלוקיישנים הצבעוניים של "קיוויטוק", אבל יש בו מהלכי מצלמה הרבה יותר מרשימים ומשוכללים. על אף הראוותנות של הסרט הדני, אני כנראה אזכור הרבה יותר רגעים מהצרפתי. למעשה, ייתכן והדבר היחיד שלא יעזוב את זיכרוני מנציג דנמרק הוא סצנה שבה חבורת כלבים תוקפת ילד קטן ודי אוכלת אותו. אותי זה הפתיע בהתחשב בטון של כל מה שהיה לפני.
בין צרפת ודנמרק הייתי אומר שאף אחד מהם הוא לא סרט שחייבים לחזור אליו, אבל הן בכל זאת צפיות מהנות ברובן, בין אם בזכות הקולנוע של קלמנט או התיעוד של גרינלנד בשנות החמישים אצל באלינג.

בהתחשב במועמדים והזוכה, ניתן לקבוע די בקלות שהשקת הקטגוריה החדשה הלכה לא רע בכלל. אמנם כבר עכשיו נקבעה הנטייה המאוד אירופאצנטרית של האקדמיה, אבל מקו הזינוק יצאנו עם חמישה סרטים שלפחות ארבעה מהם כדאי להכיר, ומנציחים משהו מאוד מעניין מתקופתם. וגם אם הייתי בוחר בזוכה אחר מזה שקבעה האקדמיה, אין כמובן דופי ב"לה סטרדה". את התלונות המרכזיות שלי אשמור לזכייה הבאה של פליני, ממש עוד רגע.

איטליה – "לה סטרדה"