פסטיבל הקולנוע ירושלים 2024: המלצות (ואזהרות) רק על סרטים שכבר ראינו

בסוף השבוע נעלה כולנו לירושלים, לכבוד פתיחת פסטיבל הקולנוע ה-41 של עיר הבירה. למעשה, אחד מאיתנו כבר שם – אור סיגולי, שעבר לצד המנהל והשאיר את שלושתנו (עופר ליברגל, לירון סיני, אורון שמיר) לסקר לבדנו את הסרטים שהוא היה שותף לבחירתם. האם זה ימנע מאיתנו ליצור פוסטפלצת המלצות עצום בגודלו שלא תמצאו בשום מקום אחר טרום הפסטיבל? ודאי שלא, זה רק דירבן אותנו יותר. בין ששת-אלפים המילים הבאות תמצאו שמונה סרטים שכבר כתבנו עליהם כאן מכל מיני סיבות, בעיקר פסטיבלים בינלאומיים, ועוד שמונה-עשר סרטים שראינו אבל טרם כתבנו עליהם, חלקם נצפו במיוחד לטובת פוסט זה. כל שם עברי של סרט בחלק הארי של הפוסט יוביל לעוד מידע ותמונות והזמנת כרטיסים באתר פסטיבל הקולנוע ירושלים, שיתקיים בין ה-18 וה-27 ביולי, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות עד שנצבור שם עוד חוויות ונדווח עליהן.

בפוסט הנוכחי לא תמצאו קולנוע ישראלי, עליו נכתוב במהלך האירועים ולא תמיד בקצרה, אבל אפשר להתרשם מן ההיצע בפוסט מבט בתוכנייה שהכין אורון. למי שהפורמט שלנו חדש, הטקסטים חתומים רק בסופם ואמורים להעביר את חווית הצפייה או הסגנון של כל סרט, יותר מאשר לקבוע האם חובה לראותו או שממש אין צורך. אנחנו קצת פחות נחרצים, למעט מקרים נדירים, וכותרת הפוסט של ״המלצות ואזהרות״ נועדה להבהיר שכל פסקאותיים שנכתוב יכולות להיקרא בתור המלצה לאחת ואזהרה לאחר. בהרכבת תוכניה אישית הכי טוב לסמוך על עצמך, ואז להיכנע לאילוצי לו״ז או מצב התפוסה באולמות, אבל אנחנו מקווים בכל זמן לספק מגוון טעימות רחב ככל האפשר מתוך מה שכבר דגמנו. קחו אוויר ונתחיל.

סרטים שכתבנו עליהם בהזדמנויות קודמות

הסרט שהכי כיף להגיד את השם שלו בפסטיבל – דאאאאאאלי!

גבול ירוק (Green Border) – סרטה של הבמאית הוותיקה אניישקה הולנד, שעופר ראה בוונציה.
דאאאאאאלי! (Daaaaaali!) – שוב עופר ושוב ונציה, עם סרטו ההזוי של קוונטין דופייה אהובנו.
הסבר לכל דבר (Explanation for Everything) – פעם שלישית ונציה, הפעם עופר על סרט הונגרי מדובר.
טאטאמי (Tatami) – עופר עבד קשה בוונציה ותפס גם את דרמת הג׳ודו שביימו גיא נתיב וזאר אמיר.

יהלום פרוע (Wild Diamond) – לשם גיוון, דיווח של אורון מפסטיבל קאן אודות סרטה של אגאת רידינגר.
מחוץ לעונה (Out of Season) – בחזרה אל הרפתקאות עופר בוונציה עם סרטו של סטפן בריזה.
הממזר (The Promised Land / Bastarden) – עופר הרחיב על סרטו של ניקולאי ארסל לקראת האוסקר.
שנות השמונים המוזהבות (Golden Eighties) – נסיים עם קלאסיקה של שנטל אקרמן, בזכות עופר.
תוספת מאוחרת:
החיה (The Beast) – ברגע האחרון הצטרף לתוכניה סרטו של ברטרן בונלו, גם הוא מוונציה של עופר.

סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם עד כה

אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם

אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם
Do Not Expect Too Much from the End of the World

כותרת הסרט הזה גם עלולה לייצר בלבול עם סרט רומני אחר (ראו בהמשך הפוסט) וגם מכניסה אותי למלכוד: קשה לכתוב על הסרט בלי לגרום לאנשים לצפות ממנו ליותר מדי. בשנה שעברה בחרתי בו למקום השני בסרטי השנה שלי (אורון בחר בו במקום השביעי) ומאז ההערכה שלי כלפיו לא קטנה. בהחלט מדובר בסוג של אירוע עבור שוחרי הקולנוע האמנותי בכלל. זהו סרטו של ראדו ג'ודה, אחד מן הבמאים הרומניים הבולטים של העשור וחצי האחרונים, ויוצר שמסרט לסרט קשה יותר לשייך לאותו ל"גל" של הקולנוע הרומני החדש: הוא יוצא דופן בסגנון שלו, או בסגנונות. הוא נע בין קומדיות לסרטים ניסיוניים, בין מערבונים היסטוריים לבחינה של רומניה של ימינו, עם חוט מקשר של ביקורת על גזענות, קיפוח וניצול בחברה. הסרט הזה מגיע לא הרבה אחרי "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" שזיכה את הבמאי בהכרה הרחבה ביותר עד כה, אולם הסרט המדובר ההוא נראה כעת כמעט כמו סוג של טיוטה לחלקים מן הסרט הטרי יותר. ב"אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם" אין פורנו בפתיחה, או בכלל, והשבירות של המבנה הקולנועי הרגיל קלות יותר להבנה בסופו של דבר.

הסרט עוקב אחר עוזרת הפקה בסרט תדמית תעשייתי שנוצר עבור חברה אוסטרית. על פניו, הסרט נועד למניעת תאונות ואמור להיות הסברה לעובדים שעליהם להקפיד על כללי הבטיחות. לצורך כך, הגיבורה מראיינת קורבנות שונים של תאונות עבודה במטרה שאחד מהם יספר את סיפורו בסרט תמורת תשלום, ובעיקר נוהגת ממקום למקום ברחבי רומניה. אבל דרך הסיפור שלה נחשפים גם  דברים אחרים – לגבי כללי בטיחות בחברה שמעסיקה אותה, וגם בעבודה בתעשיית הקולנוע ובעיגול פינות המאפיין את החברה כולה. כמו כן, לגיבורה יש תחביב בו היא מוציאה לחצים דרך סרטונים בהם היא מופיעה בתפקיד של גבר שמרן ועצבני, המבטא עמדות עימן היא לא מסכימה. תנועה שלה במהלך הסרטה עצמית חושפת את הזיוף שבפילטר, ובתקווה גם את האירוניה שבטקסטים, אבל מישהו תמיד עלול לקחת את הדברים ברצינות. בנוסף, בסרט שזורות סצנות מסרט אחר על אישה שנוהגת – סרט עלילתי (שלא ג׳ודה ביים) על נהגת מונית בתקופת שלטון צ'אושסקו. בשלב כלשהו, הכל מתחבר וגם דברים נוספים מתחברים, כולל הופעות של אנשים המזוהים עם סוגים שונים מאוד של קולנוע.

בסופו של דבר, זהו סרט שמבקר באופן ספציפי ושנון את עולם הקולנוע ומאחורי הקלעים שלו, אבל גם מצדיע לכוח. עיקרו הוא החיבור לתעשיות אחרות ולמצב החברתי והפוליטי ברומניה בפרט ובעולם בכלל – כשלי הקפיטליזם שיש בהם הרבה מן המשותף עם כשלי הקומוניזם וחולשת השלטונות בין לבין. כמו סרטים רבים של ג'ודה, זהו סרט אינטלקטואלי המעודד חשיבה ורק בחלק מן המקרים מציע מסקנות, אבל לא פחות מכך זה סרט מצחיק מאוד, עמוס בסוגים שונים של הומור לכל אורכו (הלא קצר). הסרט ראוי להרחבה נוספת, אבל בינתיים הוא ראוי להמלצה – אל תצפו לאהוב את הסרט כמוני, צפו לחוויה מתגמלת ולא שגרתית.
(עופר ליברגל)

בצלמו ובדמותו
In His Own Image

בילדותה, אנטוניה מקבלת את המצלמה הראשונה שלה ומתחילה את השאיפה שלה להשתפר בתחום. היא מצליחה ליצור תמונות שהיא גאה בהן רק בנעוריה, בשנת 1979, אז היא גם מתאהבת בפסקל בן ה-21. בשלב זה הוא לא מספר על המעורבות שלו בחזית הלאומית לשחרור קורסיקה, מחתרת לעצמאות האי מצרפת. בשנה העוקבת הוא נעצר ואנטוניה מגלה את הצד המסוכן הזה בחייו, ונקשרת בסופו של דבר גם למטרה, מבלי לקחת חלק במחתרת. כעבור מספר שנים היא משיגה עבודה כצלמת בעיתון מקומי, אולם השאיפה שלה לצלם תמונות מאירועים פוליטיים בעלי חשיבות לא תמיד עולה בקנה אחד עם הדרישה של המעסיקים. מה גם שהקשר הרומנטי שלה עם דמות שהיא חלק מסיפור מאוד שנוי במחלוקת ידוע לרבים.

הסרט ממשיך מכאן לאורך תקופה של יותר משני עשורים וכולל גם אינטרס רומנטי נוסף לגיבורה, שגם יוצאת לסקר מלחמה אחרת ונמצאת באמצע בין השאיפות שלה כצלמת עיתונאית חוקרת, הדרישה לצילומים מסחריים ונוחים יותר, והיחס האמביוולנטי שלה למאבק לעצמאות קורסיקה. לא מעט דברים להעביר בסרט באורך פחות משעתיים, אך הבמאי תיירי דה־פרטי (הוא גם שחקן שמופיע בסרט בתפקיד משנה) עומד בכך בכבוד. הדגש הוא לא על האפי, אלא על רגעים קטנים של דילמה אמנותית או מוסרית, ובניית שפה קולנועית שמייצרת אינטימיות עם הגיבורה. לעתים נוצר גם דמיון לאמנות הצילום שלה, בין אם הסרט עובר לתמונות סטילס ובין אם הוא לוקח הפוגה מהתקדמות העלילה לתיאור הנסיבות בהן נוצרת תמונה.

כותרת הסרט מדברת גם על היחס הדואלי בין הצלמת ומושא הצילום והאהבה שלה. מצד אחד, הוא זה שגרר אותה במידה רבה למטרה הפוליטית. מאידך, היא מנציחה אותו בפריימים שלה ובוראת דמות מורכבת יותר מלוחם גרילה. דומה כי העיצוב ההדדי נמשך גם כאשר שני הגיבורים הללו מצויים בנפרד וגם כאשר גיבור שלישי נכנס לסרט, מתמקם יותר ויותר בתמונה, מביע עמדות אחרות, בעודו רדוף אחרי דמותה של אנטוניה. הסרט נעזר בעיצוב מושקע של המיזנסצנה כמעט בכל שוט, החל מן הפתיחה בה הגיבורה מצויה בחדר מלון וסוגרת את התריסים, כשם שהחשכה סוגרת עליה. יחד עם זאת, למרות שיש רגעים של השתהות התחושה היא הסרט עדיין מקיף טווח גדול מדי של שנים עבור סרט באורך רגיל. אף כי דמותה של אנטוניה אמינה, היא מותירה טעם של עוד ויתר הדמויות נותרת לא מפותחות באופן ממצה.
(עופר ליברגל)

דור רומנטי
Caught by the Tides

במשך משהו כמו 40 דקות מתחילת הקרנת הסרט הזה בבכורה העולמית בפסטיבל קאן, תהיתי אם אני פשוט עומד לחוות כשעתיים של וידאו-ארט/קליפ/מונטאז׳. יפהפה ומעורר רגשית, אבל לא בדיוק סרט עלילתי או נראטיבי, מעין שיבה של המאסטר ז'יה ז'אנג-קה (״מגע של חטא״, ״הרים יכולים לזוז״, ״אפר הוא הלבן הטהור ביותר״) אל תחילת הקריירה שלו. אבל זה היה רק החלק הראשון מתוך שלושה, והעלילה אכן מגיעה אחרי הפתיחה הממושכת. יחד עימה מגיע שינוי פורמט, חומרי גלם וטכניקות צילום. את העלילה סיכמו יפה בתקציר של הפסטיבל, שנפתח במשפט הממצה: ״סיפור אהבה שנפרש על פני שני עשורים בסין המודרנית״, אבל דווקא ככל שהיא מתפתחת מתגלה כי אינה העיקר בשום אופן. בכל פעם שהבמאי הסיני חוזר אל המונטאז׳ים, או מציג את השחקנית הקבועה שלו ז׳או טאו רוקדת במועדון לצלילי להיט פופ נשכח, הסרט שב וממריא מעבר לסיפור – תחילה אל האישי-סימבולי, בהמשך אל הפוליטי-מדיני ולבסוף אל הנשגב.

אפשר לדבר על כל הרבדים הללו, למשל על התמורות החברתיות בסין במאה הנוכחית דרך סיפור אהבה על אישה שננטשת ויוצאת אחרי אהובה עד שהם מחליפים תפקידים, אבל זה לגמרי סרט שעדיף פשוט לחוות. חוויה חמקמקה שלא תמיד קל להסביר במילים, ומאידך לנסות להרכיב מחדש את הנראטיב בשיחות עם אנשים שצפו בו הייתה הפעילות החביבה עליי בקאן, ואולי תהיה גם בירושלים. בכל זאת אני מציע להישטף בסרט ולהיתפס בתנועת גלי הגאות כפי שמציע השם הלועזי. מה שמזכיר לי – השם העברי הלא-קשור הוא תרגום של הכותרת הסינית, כך טוענים בפסטיבל. הסרט כן רומנטי, בדרכו המסוייגת, ובהחלט עוסק בדור שלם שמתחלף ומשתנה יחד עם המדינה שלו, אבל אני חושש מציפיות שווא עקב סרט שנקרא ״דור רומנטי״ אבל הוא כל-כך מופשט שההגדרות הנלוות לו חסרות משמעות. אסיים בכיול ציפיות משלי: זה כנראה הסרט הכי מאתגר ומתעתע שתראו בפסטיבל, צופן מופלא שמזמין פענוח, אבל דבר אחד מובטח – להיתקע למשך שבוע עם ״באטרפליי״ של להקת סמייל. זה אינו שיר עם סיני אלא יורוטראש מוחלט, ובהזדמנות זו סליחה בפני כל מי שזמזמתי לו את זה באוזן כל קאן. זה היה הפסקול הלא-רשמי של הפסטיבל, ואולי בשביל צופה כזה או אחרת, יהיה גם של ירושלים.
(אורון שמיר)

יהיה טוב
All Shall Be Well

ביציאה מההקרנה שמעתי מישהי אומרת "זה אפילו לא סרט על כמה זה קשה להיות לסבית במצב כזה, זה סרט על כמה גרוע זה משפחה". והיא לא טועה, או לפחות, היא צודקת חלקית. הסרט של ריי יונג מציג לנו בעדינות אבל בלי לייפות, תמונת מצב של אלמנה, אנג'י, כאשר המשפחה של זוגתה שנפטרה במפתיע, לא מבזבזת זמן אבלות כדי להבהיר לה, בהדרגה מזדחלת ורגישה לכאורה, עד כמה יש או אין חשיבות מבחינתם לשנים שהעבירו יחד כזוג לכל דבר ועניין – לבית שבנו יחד, זה שבו אירחו את אותה משפחה בדיוק, שנה אחרי שנה. קרבות ירושה יכולים להוציא את הכיעור שבאדם בלי קשה למתחים סביב נטייה מינית. אלא שכאשר יש אוכלוסיה שצריכה להכין את עצמה מבעוד מועד לכל תרחיש עם ניירת מסודרת כדי להוכיח זוגיות, משפחתיות, הורות, זכאויות שעבור סטרייטים מתקבלים כמובנות מאליהן, יש בה פגיעות מובנית, שהיא כר פורה לנבזיות ולנצלנות אנושית.

מה שמרשים ב"יהיה טוב", הוא לא עצם העלאת הנושא, של משפחה שמבקשת לנשל את בת הזוג הלסבית ממה שאמור היה להגיע לה, להוציא אותה מהדירה אותה חלקו ועליה שילמו יחד. עצם הנושא וחשיבותו הופכים ליצירה ייחודית בגלל הרוגע המסוים שבו הדברים מוצגים. כמעט כמו כוח טבע או יד גורל, מתרחשים עוד מגוון מקרים קטנים כגדולים שהולכים ודוחקים את הזוגיות של אנג'י עם פאט אהובתה, את מי שהיו, כאילו הדברים לא קרו, כאילו אין להם חשיבות.

האופן שבו אנג'י מגיבה, מתמודדת ומתנהלת אל מול האובדן המתמשך, החוזר ומכה בה עם כל צעד של נישול, של אי הכרה, הוא מה שמוביל את הקצב והטון של הסרט. הדמות שלה שחוזה במה שעושים לה, בתירוצים, בהצדקות, בהיעדר הבושה, מאפשרת לנו להישיר מבט ולהתבייש במקומם. מנקודת מבטה ובנעליה, אנחנו מתפתות לקוות שמישהו מבני המשפחה, כל אחד ואחת מהם זוכרים לה ולפאט חסד שעשו עבורם, ייקחו אחריות ויעצרו את ההתנהלות המבישה. ומעבר לנקודת המבט שלה, אנחנו מבינים שהסיפור הזה הוא דוגמה אחת להתנהלות שוברת לב, מעוררת הזדהות, וגם מבהירה שלמרות אי צדק, כשם שיש זדון אנושי, יש גם רוח אנושית שקשה לשבור.
(לירון סיני)

כל מה שאנחנו מדמיינים כאור

כל מה שאנחנו מדמיינים כאור
All We Imagine as Light

מבין כל סרטי התחרות הרשמית של פסטיבל קאן השנה, וראיתי 17 מתוכם, זהו היפה והמפעים מכולם. בסוף השהות בריביירה הצרפתית מיהרתי להכריז שלא ראיתי יצירות מופת השנה, אבל אולי צפייה נוספת בפסטיבל הקולנוע של ירושלים תשנה את דעתי. כלומר, אם יהיו לי כרטיסים, שהולכים ואוזלים עד כדי מצב של סולד אאוט. למקרה שתרצו ללחוץ על הלינק ולבדוק האם נותר מקום באולמות – מדובר בסרט פיוטי מאין כמוהו אבל עדיין מתקשר, אמנם הודי אבל עדין ולא בומבסטי כמו הקולנוע המסחרי של תת-היבשת, ואחד מאותם סרטים שהרגשתי בסופם כאילו קיבלתי חיבוק מאשש-חיים ומזכך נפש. עד כדי כך.

זהו סרטה השני של הבמאית פאיאל קפדיה (אפשר להוריד ולהוסיף אל״פים על פי דרישה), אחרי ״לילה של אי ודאות״, שכל מי שראו אותו בדוקאביב ויצא לי לשמוע מוכנים להישבע בשמו. זו הזדמנות לגלות יוצרת בעלת קול ייחודי, שליטה מוחלטת אבל בלתי חונקת באמצעי המבע הקולנועי, שאצלה הרגשות הכמוסים ביותר באים לידי ביטוי על המסך. מסוג הסרטים שבהם התגובה שלי לאירוע בסדר גודל של עלה נושר היא קפיצה במושב כמו בסרט אימה, בזכות כיוונון מעודן שמתבצע בצופה. אבל זה לא סתם סרט ארטהאוס קר ומנוכר שמנסה להרדים ואז להלום, אלא יצירה גדושה בעלילה ומלאת חום ונחמה. שתי הדמויות הראשיות עובדות כאחיות בבית חולים במומבאי, וגם חולקות דירה כשותפות. האחת מתגעגעת עד כאב לבעלה שנסע לחו״ל לפרנס אותם, ומחוזרת בעדינות על ידי רופא ביישן. השנייה צעירה יותר ואין לה בעיה לדבר על ענייני פוריות או אפילו אמצעי מניעה, גם לא לצאת עם בחור מוסלמי. המשפחה שלה הרבה פחות בעניין ולכן היא צריכה להיפגש איתו בהיחבא.

הרצונות של הנשים הללו כל-כך לגיטימיים אבל כה מסובכים להגשמה במציאות המוצגת, עד כי אין אלא להיות בעדן ולהריע להן על כל ניצחון פעוט. הן עטופות בכרך הסואן, דמות משנה בסרט (כמאמר הקלישאה) בעיקר בעיצוב עולם שלם דרך הסאונד, אבל בשלב מסוים הן נוטשות את העיר לטובת החלק היפה עוד יותר של הסרט. בשלב זה מצטרפת אליהן דמות משנה אמיתית, המוסיפה עוד דור למסע הסינמטי הזה, בנדבך שמתרחש על חוף ים הסמוך למערה רבת קסם. לא שהיה חסר פאר מכשף גם בסביבות הכי עלובות למראה בסרט, שמתמקד בגיבורות הזוהרות כגחליליות באפלה. כל הרוך הזה המיס אותי כמו חמאה בשמש והתגבשתי חזרה רק בטקס הסיום של קאן, כדי למחוא כפיים נרגשות כאשר הסרט זכה בפרס הגדול (השני בחשיבותו). כיוון שלא ראיתי עדיין את זוכה דקל הזהב, מבחינתי הוא נשדד עד שיוכח אחרת.
(אורון שמיר)

לובו
Lubo

הקולנוע עדיין יכול להיות אמצעי יעיל להפניית תשומת לב לזוועות היסטורית שנשכחו לגמרי, או מעולם לא יהיו בתודעה. למשל, חטיפת הילדים של הינישים בידי הממשל השוויצרי, שהתרחשה במשך עשורים. ינישים – קבוצה אתנית קטנה יחסית במרכז אירופה, רבים מהם באזור שוויץ, חיו חיי נדודים במשך מאות שנים. זהו גם המצב המשפחתי של לובו, גיבור האפוס הקולנועי הזה. בסמוך לפתיחת מלחמת העולם השנייה, הוא עובד כבדרן רחוב נודד. עד שהוא מגויס לצבא השוויצרי כהכנה לכניסה אפשרית של הצבא למלחמה (עוד משהו שלא ידעתי שקרה). בינתיים, המשפחה שלו שנותרת מאחור, עובדת טרגדיה בחסות השלטון והיחס הגזעני שלו כלפי הינישים. זוהי רק ההתחלה, כפי שאורך של שלוש שעות סרט יכול ללמד. מן הנקודה הזו, הסרט ילווה את לובו במשך שנים ארוכות, עם קפיצות בזמנים, כאשר לפעמים הגיבור ישנה את הזהות שלו או הארץ בה הוא פועל.

החלק הראשון של הסרט נותר החזק ביותר. זה לא שהסרט מתקשה לשמר את רמת העניין לכל אורכו הרב מאוד ועמוס הפרטים – הוא דווקא מצליח בכך. אולם סגנון הבימוי של ג'ורג'ו דיריטי האיטלקי מעט מיושן, ומזכיר סרטים אפיים נוספים שנוצרו בארצו, מבלי שהוא ממש מגיע לראווה של ממש בחלקים בהם עלילת הסרט מסתעפת. עם זאת, הסרט כן כולל בתפקיד הראשי את פרנץ רוגובסקי, שהולך ומתבסס כאחד מן השחקנים הכי מגוונים וטובים בקולנוע האירופאי. כאן הוא מצד אחד מפגין את היכולת הפיזיות שלו ומצד שני מראה איפוק בחלקים אחרים של הסרט, נמצא במשהו שהוא לפרקים בין מותחן למלודרמה. זה דורש די הרבה, וגם דיריטי וגם רוגובסקי כן שומרים על מידה מסוימת של לכידות בדמות וביצירה. גם אם זה לא בדיוק ברמה של כמה סצנות נהדרות בחלק הראשון מבין הרבה חלקים של סרט אחד.
(עופר ליברגל)

מייקינג אוף
Making Of

הגענו לאות מ׳ שמסמלת לרוב את אמצע התוכניה, או אמצע הפוסט שלנו, אבל במקרה שלי היא גם סוג של משבר. גם בסרט הזה וגם בזה שאחריו, אבל פרה פרה (גם זה שם של סרט, בהמשך). ברמת העיקרון בלבד, אני מבין מה ״מייקינג אוף״ עושה בתוכניה של פסטיבל קולנוע – סרט קלאסי לקהל רחב, שמצד אחד נרתע מאתגרים ומצד אחר רוצה להרגיש קצת יותר אנין, כי בכל זאת פסטיבל. זה לא נאמר בשיפוטיות חלילה, כל פסטיבל זקוק לסרטים כאלה ואין שום נזק בקהל נהנה ממשהו פסבדו-מתוחכם, כפי שגם הוא מבין עד הסיום. כי הרי הכל כאן מאוד ברור וצפוי, בקטע טוב: מהעלילה עצמה ועד לאלגוריה המטא-קולנועית על המציאות שמחקה את האמנות בסרט על עשיית סרט. יצירה מתקשרת שיש לה נגיעה לאמנות, אבל אינה אמנות בעצמה. בכל זאת מצאתי את עצמי עם שתי בעיות ענקיות מול הסרט הזה, אז אמנה אותן ונעבור הלאה.

האחת היא שאני אלרגי באופן חמור לפטפטת צרפתית, במיוחד הסוג שמגיע מהר מאוד לצעקות לשם יצירת אפקט שמזכיר בטעות דרמה או קומדיה. הראש שלי גדל פי שבע מתחילת הצפייה עד סופה, רק מלהקשיב לסרט. השנייה שאם במאי בעל שם כמו סדריק קאהן ("תיק גולדמן" שלו הוקרן בפסטיבל דאשתקד), הבטחה שלא מומשה מעולם מבחינתי, בחר לצלם סרט רפלקסיבי – איך זה שאין לו שום דבר מעניין או מחדש להגיד על יצירת קולנוע? העלילה על במאי נודע שמנסה לתאר מאבק של עובדי מפעל, תוך שימוש בעובדים מפוטרים אמיתיים (כך בסרט), הולכת כאמור רק למקומות הכי צפויים גם בכל האמירות על אמנים צדקנים שמנצלים את הנחותים מהם בהיררכיה החברתית. אבל בעולם שבו קיים כבר סרט כמו ״הכי גרועים״ מלפני שנתיים, סרט כמו זה שמצליח לדשדש גם בעלילה וגם במטא-עלילה, קצת מיותר בעיניי.
(אורון שמיר)

הממלכה
The Kingdom

על סרטי ביכורים נהוג לחוס יותר, במיוחד אם הם באמת לא עשו שום דבר רע או ״בטעות״ (כאילו שיש טעויות באמנות). זו כנראה הקובלנה האמיתית היחידה שלי לסרטו של ג'וליאן קולונה, שראיתי במסגרת "מבט מסוים" של קאן – הוא פוסע באופן בטוח מדי בתוך עקבות של ענקים או בנתיבים שכבר נסללו ואף נחרשו. אמנם לא ראיתי המוני סרטים על המאפייה הקורסיקנית, אבל סרטי מאפייה בכלל הוא ז׳אנר כה שחוק וקשה עד מאוד לחדש בו (לחברת ההפצה של הסרט קוראים Goodfellas אם השם של הסרט עצמו לא הזכיר מספיק יצירות אחרות ודומות). הפתרון של הבמאי הוא לספר את הסיפור מנקודת המבט של בתו של מאפיונר, ולמקם את העלילה הרחק באמצע שנות התשעים. גם ההחלטה הזו הביאה עימה כמה וכמה מהמורות שאני אישית לא התגברתי עליהן.

את הסרט מובילה ג'וּן ג'ובאנה בנדטי, שחקנית צעירה עם פרצוף מהסוג המהמם במובן המקורי של המילה – כשהיא מזעיפה פנים, עפתי אחורה אל מעמקי המושב. היא מובילה סיפור התבגרות צרפתי כמעט קלאסי בעשייה שלו. בפתיחה עושה רושם שהיא בת למשפחת ציידים, עם כל מיני דודים מוזרים, עד שמתבהר די מהר מה הם באמת עושים למחייתם ומדוע היא לא מרבה להתראות עם אבא שלה המסתתר. מרבית הדרמה נובעת מכך שהם לא רק נפגשים אלא מוכרחים לבלות זמן ביחד בזמן שהוא במנוסה, מנסה להגן עליה מן העולם האלים שהוא חלק ממנו, אבל היא מבינה היטב מה מתרחש. זה פחות מלהיב ממה שזה נשמע לצערי, בעיקר כדרמת מתח על ארגון פשע, בסרט שכמו הגיבורה שלו כנראה לא החליט מה הוא רוצ להיות כשיהיה גדול. יחד עם בעיות קצב והסתמכות חוזרת על אמצעים כמו מהדורות חדשות ועיתונים כדי לבאר את מה שהבמאי כנראה חשב שהוא מעורפל או מפתיע, מצאתי את עצמי דועך לאורך כל הדרך ובעיקר מתגעגע לסרטי מאפייה אחרים.
(אורון שמיר)

מפלת בית אשר
The Fall of the House of Usher

השנה נפרדנו ממפיק-העל והבמאי רוג'ר קורמן, וכמחווה הפסטיבל מקרין את הראשון בסדרת הסרטים שהפיק וביים בשנות ה-60 שמבוססים על יצירות של אדגר אלן פו. הסרט הזה מ-1960 צולם בצבע רווי ומלודרמטי, והוא כולל סטים מרהיבים, חלקם חזרו והיו בשימוש בסרטיו הבאים. הם לבדם, והתלבושות והאווירה הגותית-אך-צבעונית הכללית, מספיקים כדי להצדיק צפייה ביצירה על מסך גדול. לכך אפשר להוסיף את העובדה שרק בשנה שעברה יצאה בנטפליקס סדרה של אשף האימה הנוכחי, מארק פלנגן, שמבוססת באופן חופשי על אותו סיפור על נפילת בית אשר, וכוללת מחוות לחלק גדול מהסיפורים שזכו לעיבודים של קורמן. אלו שני עיבודים בסגנונות שונים, וההשוואה ביניהם מוסיפה להנאה. בזמן שהסדרה של פלנגן מרחיבה – את היריעה, את העץ המשפחתי ואת ההיסטוריה של הדמויות שגם מתעדכנות לתקופתנו – הסרט של קורמן מבצע שינוי מרכזי בולט אחד כדי להוסיף לנראטיב עניין רומנטי ברור, אבל בגדול נשאר נאמן יחסית למקור.

במקום אדם שמגיע לבקר חבר מדוכדך וחולה, המבקר מגיע לפגוש את ארוסתו, אחותו של אותו אדם מדוכדך. כל ההתנהלות סביבו, סביב האירוסין וסביב היחסים בין האח לאחות, עוטים דוק של מסתורין, גזירת גורל וסכנה מתקרבת. האח מסתובב בבית האחוזה המפואר והמתפורר בעודו מעורער, מנגן, מברבר, מבהיל ואף מאיים. בהדרגה מתברר שכשם שהוא לא ממש מרוצה מהאירוסין של אחותו, הוא יעשה מה שביכולתו כדי למנוע מהזוג לעזוב את המקום, מאמין בעצמו קצת יותר מדי בקללה שהוא חושב שקיללו בה את משפחתו, נחוש לחרוץ את גורלם. הוא מגולם על ידי וינסנט פרייס בכל תפארתו, שנוכחותו משלימה את החוויה לכדי מופע מרהיב של ריקבון דקדנטי תקופתי של עושר מדורדר.
(לירון סיני)

הסיפור של סולימאן

הסיפור של סולימאן
The Story of Souleymane

זה יישמע לכם ולכן כמו מיליון סרטים אחרים – מבקש מקלט אפריקאי מנסה לשרוד כמה ימים ברחובות פריז הקשוחים, בעוד המצלמה מלווה את עורפו מניסיון להשיג כסף אל מציאת מקום לינה. גם אני חשבתי שראיתי כבר את הסרט הזה, בבואי לפרימיירה שלו בקאן במסגרת ״מבט מסוים״, ממנה יצא לבסוף עם שני פרסים כולל לשחקן הטוב ביותר. והשחקן, אבו סנגארה שזוהי לו בכורה קולנועית, הוא נוכחות מסך בלתי תיאמן בעוצמה שלה כאשר מפסיקים לעקוב אחר עורפו ועוברים אל פניו. כמוהו, וכמו כל מי שנכח בהקרנת הבכורה ההיא (כולל מנהל התוכנייה הירושלמית שהביא אותו לפסטיבל), סיימתי את ההקרנה רועד מהתרגשות ודומע קלות. מעולם לא חוויתי סרט מהסוג הזה בעוצמה כל-כך חזקה. מכאן ועד סוף קאן, לא ראיתי סרט טוב ביותר במסגרות המשנה ולהוציא אחד או שניים גם לא בתחרות הראשית.

מפתה לומר שזה כמו סרט של האחים דארדן רק טוב, אילו הצמד הבלגי לא היה כל-כך פופולרי בכל מקום שאינו בתוך הראש שלי. אז בואו נגיד שמי שכן מחבב את הקולנוע של היוצרים הללו ודאי חייב לסור ולראות משהו שקרוב לסגנונם. ומי שלא קונה לשנייה את ההומניזם שלהם מוזמן לבוא לראות כיצד עושים זאת נכון. זהו סרט הביכורים של בוריס לוז'קין ורק אלוהי אפריקה ואירופה יודעים כיצד הוא מצא את האיזונים הנכונים – לקרב את הצופה לדמות מבלי לפלוש למרחב האישי שלה, להתלוות אליה בתור אורח לא קרוא לדרך חתחתים ואז לסיים את הצפייה דואג עד כדי התקף חרדה לאדם בדיוני משל היה קרוב משפחה אבוד שהתגלה על המסך. זה בהחלט נבון מצד היוצר למקם את סולימאן בתחתית שרשרת הפליטים, בהיותו בן למדינה זעירה שסופגת לעג מחבריו הפליטים ה״וותיקים״, אבל בשום שלב לא נפגעת גאוותו או נעלמת אנושיותו של הגיבור.

ההברקה האמיתית מגיעה כאשר מתבהרת משמעות שם הסרט, יחד עם הסיפורים שסולימאן חוזר עליהם בזמן שהוא מדווש מדלת לדלת כשליח מזון על אופניים חבוטים, מזכיר לקהל הפריבלגי מי משנע עבורו את ארוחת הערב או הצהריים. לא בהטפה או בביקורת גלויה, אלא באופן שגרם לי להרגיש בר מזל ולבסוף גם להרהר באלו שגורלם אחר, בכל פעם שאני פוגש בהם מאז. זה אולי לא מודגש מאוד בתקציר אבל ההברקה העלילתית הנ״ל גם מוסיפה לסרט אלמנט של מותחן, ולכן בסצנת השיא כבר לא יכולתי לנשום. כמו כל דקה בחיים של סולימאן והאנשים שהוא מייצג. שלא תעזו לוותר על הסרט הזה רק כי הוא נראה כמו ״סתם עוד סרט על פליטים״, הוא הרבה יותר מזה.
(אורון שמיר)

סנטוש
Santosh

סרט הביכורים של הבמאית ההודית סנדיה סורי משנה את הטון והקצב מספר פעמים. בתחילה, אנו חוזים בגיבורה ששמה כשם הסרט באבל על המוות הפתאומי של בעלה השוטר וחוסר ההקשבה מצד משפחתו, לצד האופציות המצומצמות שלה להמשך החיים בעודה עדיין אבלה. משם, הסרט עוקב אחר תחילת הדרך שלה במשרה שהמדינה הציע לה: במשטרה בה עבד בעלה המנוח, סוג של משרה מתוך רחמים אבל עם אופציה להתקדם.

האמונה של סנטוש כי המשטרה פועלת לטובת הציבור מתבדה מהר מאוד בעודה נתקלת בסוגים שונים של שחיתות החושפת גם את הגזענות המושרשת בחברה ההודית. אלא שאז, חקירה של מקרה רצח של נערה מביאה לסנטוש מפקדת חדשה, שבין היתר נותנת מקום לרדיפה שלה אחר חקירת המקרה. הדבר הופך את הסרט למותחן שלפרקים מגביר מאוד את הקצב, בטרם יפנה שוב לכיוון אחר ולדרך אחרת בה המשטרה יכולה להיות בעייתית. מבלי לחשוף יותר מדי, אציין כי סיום הסרט יפה מאוד אבל הוא שוב נראה כמתאים בכלל לז'אנר אחר, או אפילו ז'אנרים אחרים.

אמנם היצירה לוקה בתחום הלכידות, אולם סורי מפצה על כך רוב הזמן בעזרת בימוי מדויק ועבודה יפה עם השחקנית הראשית שהאנה גוסוואמי. הסרט מכיל מחאה כנגד מספר צדדים בעייתיים במשטרה ההודית ובחברה בכלל, וגם אם יש לו מספר מרכזים שונים וייתכן כי הולך פה ושם לאיבוד, בסופו של דבר קיימת תחושה של כנות ברגעים החזקים שלו. זה נכון גם לדמות הראשית שהופכת לאיתנה יותר ככל שהסרט מתקדם.
(עופר ליברגל)

הסרט הנאצי של היצ'קוק
Hitchcock's Pro-Nazi Film

כותרת סרטה של דפנה באיוויר מעט יותר פרובוקטיבית מאשר הסרט עצמו: כל מי שיצפה בסרט "סירת הצלה" כיום, יחוש כי מדובר בסרט תעמולה אנטי-נאצי, אחד מני רבים שהופקו במהלך מלחמת העולם הראשונה. כפי שהסרט התיעודי מציג, זהו חלק מקבוצה של ארבעה סרטי עלילה שהיצ'קוק ביים בהוליווד בהם הנאצים הם האויב (הבמאית מתעלמת מכך שכבר בחלק מן הסרטים הבריטים שלו, היצ'קוק השתמש באויב הזה). היצ'קוק, שגם ביים בעצמו סרט תיעודי על שחרור מחנות העבודה, לא תמך בנאצים ולא ביים סרט נאצי. אבל בשנת 1944, חלק מן הביקורות על סרטו חשבו כי הוא מציג תמונה בעייתית עבור בעלות הברית, דרך סירה בה קבוצה של ניצולי ספינה אמריקאית מופצצת לא ממש יודעים מה לעשות, ולאויב הגרמני שהם מצילים דווקא יש תכנית. בסופו של דבר, הסרט התיעודי לא ממש מביא את הטענות הללו נגד הסרט של היצ׳קוק באופן משכנע, ודומני כי זה גם לא ממש מה שהבמאית בחרה לעשות.

באיוויר הרבה יותר התעניינה במפגש בין שני אמנים גדולים שונים מאוד: היצ'קוק והסופר המוערך ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם"), שהתבקש לכתוב את התסריט לסרט על פי הצעה של הבמאי (הסרט מתייחס גם לגרסאות אחרות) וכתב נובלה. היא נבדלת מן הסרט בכמה היבטים שגרמו לסופר לבקש ששמו יוסר מן הקרדיטים, גם בעידוד הקריאה לפיה הסרט מחזק את הנאצים. בפועל, דומה כי הסיבה הערכית והפוליטית שהטרידה את סטיינבק היא בעיקרה אחרת וקשורה לדמות של אפריקאי-אמריקאי, שאכן עברה רידוד סטריאוטיפי בסרט לעומת החזון המקורי.

הבמאית מספרת מספר סיפורים הקשורים לסרט ולאנשים שעמלו עליו, אבל היא מעריצה את סטיינבק יותר מאשר את האחרים. הדבר ניכר בסרט עצמו גם לפני שהיא פשוט אומרת זאת ישירות. התוצאה הסופית היא סרט די קולח שיעניין את המעריצים של היצ'קוק ושל סטיינבק, אבל בסופו של דבר אין בו ערך מוסף יוצא דופן פרט לכך שייתכן ואנו בעידן בו כל סרט של היצ'קוק זוכה לסרט תיעודי מקיף אודותיו. יש לכך קהל וזה גם די מעניין, השאלה אם זה לא בא על חשבון אפשרות לחשוף מורכבות אצל יוצרי קולנוע קלאסי נוספים, שסביר מאוד כי השמות שלהם ימשכו פחות קהל.
(עופר ליברגל)

פרה פרה
Holy Cow

הרבה סרטים צרפתיים נפלו בחלקי בפוסט הזה, ככה זה כשמבקרים בפסטיבל קאן, אבל זה הצרפתי מכולם. או שאני פשוט מעריך את זה שיוצרים צרפתים לא מתחבאים מאחורי השיק הפריזאי והתחכום המזויף שדבק באומה שלהם, ומציגים את צרפת האמיתית – תורנויות חליבה וריח של רפת שעולה מן המסך, יחד עם טקסי חביצת גבינה והתגלגלות בעירום בין ערימות חציר. אתם מכירות ואתן מכירות גם את סוג הסרטים הזה, שמוקרן מסחרית בישראל ללא הרף, אבל סרט הביכורים של לואיז קורוואסר אינו סתם שגרתי אלא גם חמוד. איזה סוג של חמידות? לגיבור קוראים טוטון, ובתחילת הסרט הוא לא מהסס להתפשט אל מול קהל רב שנאסף לתחרות גבינות כפריות ואז קורא בשמו בחדווה כדי שיפשיל את מכנסיו. כזה סוג של חמידות. אבל זה לא כל מה שיש בפלטת הגבינות הזו (אין בה נקניקים, רק מדברים עליהם).

טוטון הוא בן ליצרן גבינה המבלה/מכלה את זמנו עם חבריו בשתייה ודייטים כושלים. הוא ייאלץ להתבגר במהרה כאשר האווירה העולצת תתחלף לעצובה ומחליט לנצח בתחרות גבינות, לאחר שהוא לומד כי זכייה פירושה פרס כספי נאה. זה לא שיש לו מושג איך מכינים גבינה מאלף ועד תו, אבל טוטון הוא לא בחור שפרטים אקוטיים כאלה מפריעים לו לחלום. קוראים לו טוטון, בכל זאת. את עלילת הגיבון מפרה עלילה רומנטית מוצלחת למחצה שמוסיפה לסרט גם אלמנט של מיניות בגיל הנעורים, כי באמת שזה לא היה מספיק צרפתי עד עכשיו. זה קורה כאשר חוואית קשוחה, שהיא במקרה אחותו של נער שהגיבור מסובך איתו, נדלקת עליו באופן שמערב יחסי עבודה עם אהבה. קשה לכעוס על סרט כה חמוד, שמבחינתי נמצא בפסטיבל כדי לספק הפוגה בין סרט כבד אחד למשנהו, לא בשביל לתכנן יום שלם של הקרנות סביבו.
(אורון שמיר)

הצרפתייה
A Traveller’s Needs

השילוב של הכותרת העברית של הסרט והנוכחות של איזבל הופר (שמופיעה גם בסרטים אחרים בפסטיבל) עשוי לגרום לכך כי פרט לקבועים של הבמאי הונג סאנג סו, שבדרך כלל ממלאים את רוב האולם בירושלים, יגיע גם קהל שלא ידע למה לצפות וימצא את עצמו צופה בסרט של הבמאי הקוריאני בעל הסגנון הייחודי והלא-תמיד קל להבנה/הסבר, למרות שעל פניו הוא פשוט. כמו בסרטים קודמים, יש כאן דיאלוגים על נושאים בנאליים, שתייה של משקאות אלכוהוליים, חזרה על אירועים דומים בכמה וריאציות, או שימוש פתאומי בזום לפריטים שלא קשורים בהכרח למה שנאמר. והרבה דברים נאמרים, לפעמים בטון דיבור שלא משתנה. זה לא עבור כל אחד, אבל הקסם עובד.

הופר מגישה הופעה צנועה מהרגיל עבור הבמאי (עמו עבדה כבר ב"המצלמה של קלייר"), בתור הצרפתייה מן הכותרת: היא חיה בקוריאה ומעבירה שיעורי צרפתית בטכניקה ייחודית שהמציאה ולא בטוח שהיא עובדת. או שהיא לא עובדת ללימוד צרפתית אבל כן ללימוד פנימי. רואים אותה עם תלמידה, עם תלמידה אחרת, עם הגבר עמו היא חולקת את הדירה, מטיילת בפארקים ציבוריים ומבקשת תרגום לשירים קוריאניים במרחב הציבורי. כחלק משיטת ההוראה שלה, היא שואלת תלמידים שאלות לגבי ההרגשת שלהם בזמן שהם ניגנו קטע מוזיקלי. שואלת מספר פעמים והתשובה של האחרים משתנה עם כל שאלה וחושפת רבדים נוספים, מה שעובר משמחה לעצבות ומגיע למקום בו דמותה נותנת את הפרשנות שלה, ששולחת את הסיטואציה למקום אחר, בו אולי יש למידה מן העצב והמשבר ואולי לא ניתן ללמוד.

זוהי מטאפורה לכל הקולנוע של הונג סאנג סו, בכלל ובסרט הזה בפרט. כמו שקטעי הנגינה עצמם כוללים טעויות ואין בהם שלמות טכנית, אבל עדיין יש תקווה שמישהו ימצא בהם משהו פשוט וכנה. מה שהופך את הסרט לסוג של יצירה ארס פואטית. יצירה שתיראה אולי תמוהה או מינורית לחלק מן הקהל, אבל תיגע עמוקות באחרים. אפשר גם לחוות אותה כמשהו קליל ומרענן בתוך רצף צפיות בסרטים כבדים יותר, שזו הייתה גם החוויה שלי במפגש הנוכחי עם הקולנוע של הבמאי.
(עופר ליברגל)

רוחות רפאים

רוחות רפאים
Ghost Trail

אל תתנו לשם הסרט להטעות – לא מדובר בסרט אימה על רוחות רפאים. כלומר, יש בסרט הביכורים של ג'ונתן מילה נושאים מעוררי אימה, ויש בו נוכחות שרודפת את הגיבור כמו רוח רפאים, אבל אין כאן פנטזיה. יש חשש שהחיבור של אותו גיבור למציאות קצת מתערער, אבל מדובר בסרט ריאליסטי, שמלווה תהליך של מעקב, לצד התמודדות אישית מאתגרת של פליט סורי ששרד עינויים שיטתיים בכלא, איבד את אשתו ובתו בהפצצות, וכעת משתייך לקבוצה חשאית שמנסה לאתר פושעי מלחמה. כיצירה מרשימה, גם בכלל ובפרט לסרט ראשון באורך מלא, הסרט מכניס אותנו להלך הרוח של הגיבור כשהוא חושב שיש סיכוי שמצא את מי שעינה אותו ורבים נוספים. הוא חייב להמשיך ולהתחקות אחריו בחשאיות, להיטמע בסביבה הזרה לו של צרפת, להתנהל כמו פליט שמבקש להיקלט ולא למשוך תשומת לב מיותרת, בזמן שהוא מתלבט, אוסף ראיות, ומוצף חושית מהקול, המראה ואפילו הריח של האדם שאולי הוא זה שהפך את חייו לגיהינום, שצילק אותו פיזית ונפשית בטראומה שהוא עדיין מתמודד איתה.

בזמן שהסרט יכול היה להתנהל במבנה של סרט מתח סטנדרטי, הוא הולך לכיוון יותר מופנם, מציג את היום יום של שגרת המעקב, את ההתפתחות בחקירה מתוך ההתקרבות אל המטרה. מה שהופך אותו למרתק לא פחות, רק בדרך אחרת. הוא מעביר תחושה של סכנה כל הזמן, המתח שבו מפעפע ותלוי רוב הזמן בהתמודדות ובבחירות שהדמות עושה, ולא במרדפים או מהלכים חיצוניים. יש בו כמה בחירות מבריקות – כמו הדרך שבה חברי הקבוצה שמאתרים את פושעי המלחמה מתקשרים אלו עם אלו, הניואנסים בדיאלוגים ומונולוגים מסוימים, שמעבירים מסר בלי להלום בנו איתו, וכן הדרך שבה הסרט חושף אותנו יחד עם הגיבור לעדויות של אחרים שעברו את מה שהוא עבר, דרך שימוש בקולות ולא בפלאשבקים.

גם החיבור לתחושות שלו נעשה באמצעות עיצוב סאונד וקלוז אפים, שומר אותנו ואותו קרובים, כאילו אנחנו נמצאים בתוך הראש שלו, שם אי אפשר לברוח ממה שקרה, והטראומה מאיימת לערפל את המציאות. מדובר בנושא קשה, אבל הוא מוצג באופן שמאפשר לצפות בו, ויותר מכך, מקפיד לעגן את עצמו במציאות ובהווה. במידה רבה זה סרט על הדרך לשיקום, על המאבק בין הישארות מאחור בעבר ללא יכולת ריפוי, לבין הבחירה, הקשה לפעמים לא פחות, להמשיך. ובהקשר המקומי שלנו, זה אולי לא פשוט, אבל זה בהחלט הזמן לצפות בסרט שמציג אנשים בסוריה ובלבנון כבני אדם מורכבים, ובכלל כבני אדם – בטח כאשר מדובר במישהו שעוסק בפרקטיקה של לכידת פושע מלחמה, ומציג באותה נשימה מורכבות, ודוגמה להידרדרות מוסרית לצד אפשרות של תקווה.
(לירון סיני)

שובם של המתים
Handling the Undead

אל תתנו גם לשם הסרט הזה להטעות, לא מדובר בסרט זומבים. כלומר, זה בהחלט סרט עם זומבים, אבל לא בסגנון שעולה לראש כשחושבים על סרטים כאלו – הוא לא קומדיה שחורה משחור, וגם לא סרט אימה שמתרחש בלב אפוקליפסה בה מתים-חיים מזנקים, או מזדחלים להם בכמויות, וקומץ גיבורים מנסה לשרוד אותם. אז במה כן מדובר? הדרמה האיטית והעגומה של תאה ויסטנדול מתרחשת באוסלו, שם לפתע פתאום מתים, כנראה כאלו שמתו לאחרונה, חוזרים לחיים, בערך. הם ערים, זזים, מגיבים מעט אפילו, אבל הם לא מתנהגים ממש כמו עצמם. בתוך המצב הלימינלי, הבין לבין, של אהובים שנפטרו וכעת הם לא ממש חיים אבל גם לא טמונים באדמה, הסרט עוקב אחרי שלוש יחידות משפחתיות וזוגיות: אמא וסבא ששכלו ילד צעיר, אישה מבוגרת ששכלה את זוגתה שנפטרה בשיבה סבירה, ומשפחה שאיבדה אמא במפתיע. כל יחידה כזו מגיבה אחרת לכך ששלבי האבל נקטעים, ואלו שנותרו מאחור להמשיך ולחיות מוצאים את עצמם תקועים, עם עצם בגרון האבלות.

הסרט שומר בהקפדה יתרה על אווירה עכורה, גם בגוונים הקרירים ברובם, גם במקומות שכוללים, לצד העיר, מקורות מים, צמחייה ואדמה. כולם נראים אפורים, עמומים, דהויים. כאילו כל הסביבה נצבעה באותו גוון שאפשר לתאר כמו משהו שהצבעים ניטלו ממנו, דוק שמכסה את עיני המתים ששבו. אותו דוק משליך על ההתנהגות של כל הדמויות, שלא בטוחות מה לעשות. רגעים מתוחים ומשמעותיים נאספים, סביב הזנה, טקסים של שגרה, תקשורת ומגע. כל אלו מתרחשים כמו סדרת מבחנים: האם אלו שהתאבלו עד לפני רגע יוכיחו לעצמם ולאלו ששבו שהם מסוגלים לאכול, ליהנות ממוזיקה או צעצוע, להחזיק יד, ללטף. בהקשר הזה כדאי להזהיר, שיש סצנה אחת קשה במיוחד לצפייה שקשורה לבעלי חיים.

בכלל, לא מדובר בצפייה קלילה, אבל יותר בגלל האומללות הכוללת ששוהה על פני כל הסרט מבחינה רעיונית, לא רק בגלל המתרחש בו. הציפייה למשהו מאיים שיתרחש בגלל מוסכמות הז'אנר נוכחת והגיונית, אבל המיקוד שלו אחר. אפשר לתאר אותו כמשל שמדשדש בביצה של צער, שמנסה להראות לנו מקרוב מה קורה כשהאובדן משתק, כשאי אפשר להניח למתים – או לזיכרון מתוק של מציאות שהייתה פעם וכעת הופכת למשהו אחר, או לשינויים בכלל, ולא ניתן להמשיך בלי להיאחז בהם כפי שהיו עדיין, אך גם לא איתם כי הם כבר לא הדבר עצמו עכשיו. מה שהיה חלף, ואחיזה עיקשת בו יכולה להיות איומה, אומללה, מאיימת. בגלל שאנחנו אומה שמתאבלת כרגע יותר מבדרך כלל, קחו גם את זה בחשבון כשתשקלו לצפות בו.
(לירון סיני)

שלושה קילומטרים מסוף העולם
Three Kilometers to the End of the World

יש כמה וכמה סרטים שהייתי שמח אילו אור היה כותב עליהם, מבין ארבעתנו בסריטה (האמת היא שזה קורה בפייסבוק הפרטי שלו, אם תרצו). אבל הוא כאמור בחר להחליף צד ועכשיו אני זה שצריך להסביר (להסגביר?) כמה קשה להיות גיי, בפרט ברומניה. אלו דברים שאין לי ניסיון חיים שלהם, אם כי הייתי ברומניה אבל ממש לא באיזור עד כדי כפרי על גדות הדנובה, כמו זה בו מתרחשת עלילת סרטו של עמנואל פארבו. עלילה שנפתחת עם נאהבים שנוגעים זה בזה בחסות החשכה, אבל מרגע זה ועד תום 105 הדקות, האפלה סביבם רק תתעצם גם בסצנות הכי שטופות שמש. אפלה שתאיים לבלוע לא רק אותם, אלא להשחיר נפשות שנראו זכות או לפחות מורכבות עד שמתבהרים פרטי הסיפור. כי אותו בחור צעיר ומתלטף מן הפתיחה שב אל בית הוריו חבול ופצוע, מה שמוציא המון תגובות ומותיר את הכאב שלו, השטחי או העמוק, ללא אפשרות ביטוי אמיתית.

הוריו של הבחור, נער בן 17 יש לציין, קודם כל רוצים לדעת מי עשה לו את זה – לא מדוע. הוא מסרב לספר וכאשר נחשפת הסיבה למכות הרצח שהפליאו בו, כל היחס של הסביבה הקרובה והרחוקה משתנה. הומופוביה מוצגת בסרט כמו מחלה ממארת, מגיפה שמשתלטת על כל מי שבא איתה במגע. מי שנראה אוהב ודואג מפגין צדדים מכוערים, מי שעשה רושם של שמרן, כמו נציג החוק, אולי סתם מנסה לבצע את העבודה שלו ואין לו באמת דעה. הסרט מתגלה כחכם מכפי שהוא נראה במבט ראשון, מה שאולי עובד הפוך ביחס לדמויות, ובאופן נבון במיוחד מעניק משקל לעוד אוכלוסיה שלא זוכה לכבוד בעולם של הסרט – אימו של הנער המוכה וגם נציגת שירותי הרווחה שבאה לעשות סדר. מה הבמאי חושב על המדינה, בדגש על נציגי ממסד ובעיקר של הדת, אני יכול לנחש ובטוח שגם אתם ואתן תצליחו. אבל זה לא מגיע לרמות של דידקטיות, רק מצליח לקומם ולערב רגשית בסיפור שהיה יכול להיות כל-כך פשוט אילו רק בני האדם לא היו מתעקשים למשטר אהבה של אנשים אחרים.
(אורון שמיר)

תלמה
Thelma

לקראת סיום הפוסט, סרט הפתיחה! אולי זה ראוי. יחסית לסרט שיוקרן בפני אלפים אחרי נאומים, הוא נגיש למדי והוא בגדול סרט שקשה שלא לחבב. נקודת המוצא של קשישה שיוצאת לנקום אחרי שהפסידה כסף בתרמית טלפונית גרם לי לחשוב שאולי זו גרסה הוליוודית מהירה ל"בלאגה לומדת לקח" הבולגרי שהוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה, אולם שני הסרטים פונים לכיוון שונה מאוד. והכיוון המופרך למדי של הסרט הזה מבוסס על משהו שקרה במציאות עם סבתו של במאי הסרט, ג'וש מרגולין.

בגרסת הסרט, תלמה פוסט בת ה-90 פלוס מגולמת בידי ג'ון סקוויב הנהדרת, שחקנית אופי משובחת שמקבלת לראשונה תפקיד ראשי. היא חיה לבדה בבית אותו חלקה עם בעלה המנוח והנכד שלה (פרד הצ'ינגר) עוזר לה עם דברים כמו תפעול מחשב, בעודו מחפש את עצמו במהלך שנות העשרים לחייו, בלי מקצוע של ממש. אחרי שיחת טלפון בה נמסר לה כי אותו נכד הסתבך, היא מעבירה כסף במוזמן לכתובת מסתורית. התרמית מתגלה די מהר, אך הכסף כבר אבוד ולמשטרה יש דברים חשובים יותר לעשות. כפי שזה נראה, תלמה מסוגלת לשרוד גם בלי הסכום שאיבדה. אבל היא יוצאת להשיב אותו והיא תפנה לכל חבריה על מנת להשיג עזרה, גם אם זה כרוך בהבנה שלה כי חבריה לרוב אינם בין החיים או ברמת תפקוד. בכל זאת, היא מצליחה ללוות קלנועית מבן (ריצ'ארד ראונדטרי, הוא "שאפט" האגדי בתפקידו האחרון) וסוג של לצאת לדרך.

מרגולין מביים את הסרט תוך שימוש בשוטים השמורים לסרטי פעולה, דבר המייצר קצב מהנה וגם ריחוק קומי, שכן הפעולה היא לפעמים מרדף מותח ואולי אלים, ולפעמים הליכה במסדרון בית אבות. יש עוד כמה הפתעות בסרט, אבל בליבו הוא סיפור על אישה עם תושייה שיש בה פשטות ויושרה גם כאשר היא יוצאת למה שנראה כמו מאבק כנגד כל הסיכויים – וההיגיון.
(עופר ליברגל)