צרפת מול ארה"ב, בקולנוע: לקראת מסגרת הקרנות בסינמטק תל אביב

סינמטק תל אביב יציג החודש תכנית מיוחדת שאצר בנימין טוביאס, מבקר הקולנוע של ״ידיעות אחרונות״, על הקשר בין צרפת לארה"ב כפי שהוא משתקף בקולנוע. קשר שיש בו אהבה, תחרות וקנאה, סוג של מאבק בין ניגודים שהם למעשה משלימים, וייתכן שבסופו של דבר קרובים תרבותית הרבה יותר ממה שנדמה. ייתכן ומה שמתסיס את היריבות והקנאה הוא דווקא הדמיון – הן מבחינת המורשת הפוליטית ההיסטורית של המדינות והן מבחינת הקולנוע ששתי המדינות יצרו. או כפי שזה מנוסח בשם שנבחר למסגרת ההקרנות: ״מה-4 עד ה-14 ביולי: קולנוע צרפתי מול אמריקאי – מקנאים, סיפור אהבה״.

מיקום המסגרת בין יום העצמאות האמריקאי לזה הצרפתי, מרמז כי הנושא הוא תמיד גם פוליטי וקשור גם לגאווה. הרי שני המועדים הללו מציינים שתי מהפכות וכל אומה רואה בזו שלה כמבשרת הדמוקרטיה המודרנית. שתיהן התרחשו בתקופה בה בהחלט הייתה השפעה הדדית גם בחשיבה הפוליטית. צבלי להיכנס לתרחישים היסטוריים, ייתכן ואותם תהליכים אפשרו לשתי המדינות להביא, לכאורה, את בשורת הדמוקרטיה בסוף המאה ה-19. אולם, אין לי פנאי וגם לא די ידע על מנת לנמק טיעונים בנושא הגדול הזה, לכן אעסוק מעט בקשר הקולנועי בין שתי המדינות, כפי שהוא משתקף גם בעיניי וגם בתכנית הסרטים.

לשתי המדינות השפעה רבה על המצאת הקולנוע, יותר מכל מדינה אחרת. למרות שתחקיר אודות ההקרנה הראשונה על גבי מסך גדול (למשל), יחשוף שמדינות אחרות עשו זאת במקביל, לעתים אפילו קודם. בלי להיכנס לדיוק היסטורי, אציין כי שני היוצרים הדומיננטיים בפיתוח הקולנוע המוקדם הציגו מגמות אחרות בעבודה על הסרטים הראשונים. החברה האמריקאית של תומאס אדיסון תיעדה על גבי סרטים מופיעי בידור פופולריים בניו-יורק באותה תקופה, סוג של אטרקציות של תיאטרון זול בעיקר. לעומת זאת, האחים לומייר הצרפתים הציגו בעיקר תיעוד של המציאות דרך יציאה לאתרי צילום. בשלב הראשון של הקולנוע, הגישה שלהם הפכה למצליחה יותר. הסיבות להצלחה אז היו שונות, אבל באופן סמלי זה מה שמייצר את הניגודים דרך המיתוסים של שתי המדינות: ארה"ב יוצרת בידור פופולרי עם עדיפות למה שכבר עבד במדיומים אחרים, צרפת יוצאת לאתרי צילום ומנסה ללכוד את המציאות.

האשליה הגדולה

בעיני רבים, זה עדיין הניגוד בין המדינות: ארה"ב מייצרת קולנוע מסחרי, צרפת מייצרת קולנוע איכותי. לפחות למראית עין. לדעתי, אין דבר יותר מסחרי, מלא קיטש מתקתק וסינתטי מהקולנוע הצרפתי העכשווי, שסרטים רבים מתוכו מוקרנים באופן מסחרי באותו סינמטק תל אביב. שיטת הסיפור ההוליוודית – מדרך העריכה, סוגי השוטים ובניית הזדהות עם הדמויות – מאוד נוכחת בקולנוע הצרפתי של ימינו. המקורות שלה, אגב, בכלל מצרפת – הקולנוע הצרפתי המוקדם כלל לא רק את ג'ורג' מלייס המוכר ואת אליס גי שזוכה להכרה מחודשת בימינו (שניהם עבדו מאוחר יותר גם בארה"ב), אלא גם בנייה הדרגתית של קולנוע נראטיבי שבסופו של דבר הפך דומה למה שנתפס כהוליוודי. כולל פיתוח של שיטת האולפנים, בהם אולפני פאתה ואולפני גאמון שפעילים עד היום. להערכתי הם יותר ותיקים מכל אולפן אמריקאי מייסד שעדיין פעיל. כוכבי קולנוע התפחתו בשתי המדינות במקביל וצ'ארלי צ'פלין, הבריטי שסייע להפוך את הקולנוע האמריקאי למצליח ביותר בעולם ובלי תחרות, הגיע אחרי מקס לינדר הצרפתי. דמותו הקולנועית המוקדמת של צ'פלין קרובה יותר ללינדר מן הגרסה שלה שבסופו של דבר התקבעה בתודעה.

הפער בין המדינות מתבטא גם ביחס לשני מוסדות מוכרים המזוהים עימן: האוסקר מול פסטיבל קאן. פרסי האקדמיה של כל התעשייה בנוסח ארה"ב, או פסטיבל מצומצם שסרטיו נבחרים על ידי לקטורים והפרסים בו מוענקים על ידי צוות שיפוט מצומצם. בפועל, גם לצרפת יש טקס פנימי המקביל לאוסקר, הסזאר כמובן, ואת פסטיבלי הקולנוע לא היא המציאה, רק תפסה בעלות והפכה את שלה ליוקרתי ביותר. פסטיבל שאין מהדורה שלו שלא כוללת ייצוג נרחב לסרטים אמריקאים בתחרות הרשמית, דוגמת השנה הנוכחית, בה באופן לא נדיר סרט אמריקאי זכה בפרס דקל הזהב, שהוענק לו בידי יו"ר חבר שופטים אמריקאית. באוסקר, עוד מן השנים הראשונות, הייתה גם נוכחות צרפתית: "לנו החירות" של רנה קלייר היה לסרט הבינלאומי הראשון שקיבל מועמדות כלשהי ו"האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר כמה שנים אחריו, וזכה בכמה פרסי ביקורת בארה"ב, כל זה עוד בשנות השלושים ולפני שסרטים ממדינות דומות זכו לכבוד דומה.

דומה כי האמריקאים תמיד תופסים את הצרפתיים בתור תו תקן לאיכות, באופן שהוא מוצדק ולא מוצדק. הצרפתים לעומת זאת נהנים לזלזל ברדידות האמריקאית, אבל גם להחמיא למקצועיות ולראות בבדרנים שלהם כאמנים. לפעמים באופן בו מה שנתפס בארה"ב כרדוד וילדותי נתפס בצרפת כאמנותי ומרוכב, באופן הבולט ביותר הסרטים של ג'רי לואיס. בתקופות מסוימות גם הסרטים של וודי אלן, שסרט האחרון, "שאלה של מזל", מוצג בתכנית הנוכחית כדוגמא לסרט של במאי אמריקאי שעשה סרט דובר צרפתית בצרפת. אולם, אלן הוא דוגמא למי שתמיד זכה להצלחה מסחרית והערכה ביקורתית גדולה יותר בצרפת מאשר במולדתו והוא אף התבדח על כך בחלק מסרטיו.

דוגמא לאופן בו האמריקאים רואים בצרפת ארץ של אמנות שתוצג בתכנית היא "מולן רוז'" של ג'ון יוסטון משנת 1952. לא לבלבל עם הסרט המוזיקלי של באז לורמן, סרטו של יוסטון אמנם מתרחש סביב מועדון הלילה המפורסם בריקודים החושפים רגליים, אבל הוא בעיקר מציג ביוגרפיה של הצייר טולוז לוטרק. הוא מראה בדרכו איך גם הבידור הזול והרדוד לכאורה מוליד צייר הנחשב כאיכותי ופורץ דרך ועושה זאת בסגנון הקולנועי המנסה לתת גוון פיוטי לכל ההתרחשות בצרפת. הסגנון הטיפוסי של ג'ון יוסטון והדרך בה הוא בוחן גבריות קשוחה, פגומה ומיוסרת, נמצא יחסית ברקע אבל מעניק תבלין נוסף ליצירה.

מולן רוז׳

השלב הבולט ביותר בקשר בין המדינות הוא הגל החדש הצרפתי, קבוצה של יוצרים שעל פניו הביאו גישה חדשה לקולנוע. אם כי קשה למצוא בהם גישה אחידה מבחינה סגנונית או תחומי עניין, פרט לכך שלצד בחינה מחדש של כללי הקולנוע בחלק מן היצירות, דומה כי כל יוצרי הקולנוע העריצו קולנוע אמריקאי, או לפחות את חלקו. למעשה, ייתכן והם קבעו את סוג היחס האוהב של צרפת לקולנוע אמריקאי: לשאול אלמנטים מתוכו ולהקצין אותם. הדבר בולט בעיקר אצל שני היוצרים המזוהים עם הדור, שסרטים שלהם יוצגו בתכנית: ז'אק דמי שלקח את המיוזקל האמריקאי והפך אותו למלאכותי אף יותר, אבל לא פחות מכך הקצין את היכולת שלו לגעת בנושאים מורכבים ועצובים דרך המוזיקה והסגנון, דרך שבולט גם ב"העלמות מראשפור" המקסים שיוקרן. זה בולט אף יותר בקולנוע המוקדם של ז'אן לוק גודאר.

גודאר תמיד סלד מארה"ב מבחינה פוליטית, אבל בתור איש צעיר הוקסם מן הקולנוע שלו. בתור מבקר הוא דיבר על המרחק בין הסלידה שלו מהפוליטיקה של ג'ון ויין לכך שהוא מתרגש מן ההופעה שלו בקולנוע. כפי שמצוין בהקדמה לתכנית, סרטו הראשון של גודאר, "עד כלות הנשימה", עוסק ברומן בין אמריקאית שעובדת בעיתון אמריקאי בפריז לבין גבר צרפתי. ברימייק האמריקאי, דרך אגב, המוצאים הפוכים והעלילה שמרה על אלמנט דומה: משיכה וסכנת בגידה בין נציגי שתי האומות.

הסרט של גודאר שיוצג במחווה הוא דווקא "חבורה נפרדת" – סרט קצת פחות מוכר אבל לפחות עבורי יותר מהנה. סוג של מחווה (אחת מני רבות) של גודאר לסרט הפשע האמריקאי, אבל אצלו הפושעים הם חבורת צעירים שרוצה לבלות ביחד יותר מלהפגין קשיחות. סוג של סרט פשע בשהייה. ההשפעה שלו חזרה לארה"ב כאשר קוונטין טרנטינו קרא לחברת ההפקה שלו על שם הסרט, דומני כסוג של ניסיון להעניק הילה של יוקרה לסרטים שלו (מאוחר יותר טען שהוא כבר לא אוהב את הקולנוע של גודאר). השפעה דומיננטית יותר לדעתי היא הקולנוע של ריצ'ארד לינקלייטר בכל הקשור להעדפה של בילוי עם הדמויות גם כאשר יש עלילה סבוכה ויחס לזמן הקולנועי. סרטו של גודאר כולל סיקוונס המדגים היטב מהו זמן בקולנוע דרך דקה אחת של שקט. דרך אגב, היא נמשכת פחות מדקה אם תנסו למדוד אותה.

אין זה פלא ש"לפני השקיעה" הנהדר של לינקלייטר, עוד סרט שיש בו רומן בין דמויות משתי הארצות אבל גם ובעיקר רומן בין גישות החיים, מוצג גם הוא בתכנית. בפעול, מדובר בתרבויות שנהנות מהפרייה הדדית גם בשל מראית העין של היריבות ביניהם, כאשר בפועל ייתכן ואמריקאים מכירים תרבות צרפתית יותר מכל תרבות אחרת שדוברת שפה זרה עבורם, ובצד השני המצב אפילו מובהק יותר. בלי קשר להרהורים, זוהי הזדמנות לצפייה או צפייה מחודשת בקבוצה של סרטים מסקרנים הנוגעים בנושא סביבו אוגדו בצורות שונות, פי בחירה של מבקר עם טעם אישי מוקפד. כמחצית מהרשימה לא הוזכרה בפוסט זה, אז מוטב לבדוק אותה במלואה באתר הסינמטק. ולמי שרוצה עוד קצת טעם צרפתי איכותי ופורץ דרך: בהמשך החודש תוקרן מחווה למחזאי והבמאי מרסל פניול, דמות מפתח בקולנוע הצרפתי בעיקר בשנות השלושים, דרך עיבוד מחזות עתירי מלל לקולנוע מדבר מבלי לוותר על ההיבטים הייחודים שהקולנוע מאפשר.