פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 20: "עג'מי" (2009)

כמובן שאין לי את הנתונים לגבות את העניין, אבל אם הייתי צריך לשער באופן פרוע, הייתי אומר שהמרוץ של הטקס העשרים היה הצמוד ביותר אי פעם, לפחות מאז שונתה שיטת ההצבעה לפרסי אופיר ב-2007. טוב, נו, אולי מקום שני למה שקרה ב-2014.
בכנות, אני מדי פעם מוצא את עצמי נדהם מתוצאות הטקס של 2009, כי מרגיש שבקלות מדהימה זה היה יכול להיות אחרת. וכן, אני פה ושם בלי קשר לכלום חושב על זוכי האופיר. היה יכול להיות יותר גרוע. אני מניח.

אם ב-2008 כתבתי על כך שכל הטקס סבב סביב סרט אחד שכנראה לא הותיר יותר מדי מקום לאחרים ("ואלס עם באשיר"), בשנה הרודפת נהנתה האקדמיה משני סרטים בעצימות גבוהה שסחפו את פסטיבלי העולם, קיבלו ביקורות נלהבות, וכל אחד מהם היה עם פוטנציאל מרשים להיכנס לתחרות האוסקר, זו שכבר התקבעה כאובססיה אופירית בשלב הזה. אלו בהחלט היו ימים של חגיגות.
כשחושבים על זה, האמת היא שאפשר להשוות את הטקס העשרים די בקלות לטקס ה-18. בשניהם צמד סרטים הובילו את התחרות באופן כנראה בלעדי: אחד שמתרחש בלבנון וזכה בפרס בינלאומי עצום ("בופור", זוכה פרס דב הכסף), ומולו סרט מקאן שעוסק בהתנגשות בין יהודים וערבים באזור ישראלי נחשל ("ביקור התזמורת"). איכשהו, בשני המקרים דווקא הסרט על הצבא הוא זה שהפסיד, אבל אפילו חלוקת הזכיות הייתה די זהה: הסרט על חיילי צה"ל בשטח אויב זכה בפרסי הצילום והפסקול (גם מעצב הפסקול אלכס קלוד היה קו מחבר בין שני הסרטים), וזה שבמרכזו דמויות ערביות ניצח בפרסי הסרט, הבימוי, התסריט והמוזיקה.

הפעם אנחנו מדברים על המרוץ בין "לבנון", סרט הביכורים של שמוליק מעוז (אחרי קריירה כמעצב אומנותי לקולנוע), ו"עג'מי", גם הוא סרט ביכורים, אבל שיתוף פעולה בין במאי יהודי (ירון שני) וערבי (סכנדר קובטי). הראשון הגיע לאופיר אחרי הזכייה היוקרתית ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי עד לאותה תקופה – פרס אריה הזהב של פסטיבל ונציה; והשני עם צל"ש בתחרות מצלמת הזהב של פסטיבל קאן. שניהם גם התמודדו זה מול זה בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים, שם התוצאות היו זהות לאלו של האופיר.

המשעשע הוא שאף אחד משני הסרטים האלו לא צבר את מירב המועמדויות של הטקס העשרים. זה היה "סיפור גדול", הנוכח השנתי בכל 13 הקטגוריות. במקום השני ניצב "הבודדים" עם 11 מועמדויות, ואז בסדר יורד "לבנון" עם עשרה, "עג'מי" עם תשעה ו"היו לילות" עם שמונה. אלו גם היו חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, לבימוי, צילום, ועיצוב אומנותי (זה האחרון עם תוספת של "פובידיליה"). ברמת הטריוויה, זאת הפעם הראשונה מאז 2003 שלא היה אף סרט של במאית במועמדי הפרס הגדול.
סרטים נוספים שקיבלו כמה אזכורים מהאקדמיה בלוח המועמדויות של 2009 היו "חמש שעות מפריז", "שבע דקות בגן עדן", "אמא של ולנטינה", "בדרך אל החתולים", "כלת הים", "איליי ובן", "עיניים פקוחות", "הכל מתחיל בים", "מוקי בוערה" וכאמור "פובידיליה".

יכול להיות שלאנשי תעשיית הקולנוע ואלו שהיו מעורבים במרוץ של אותה השנה היה ברור ש"עג'מי" יהיה הזוכה, אבל בהתבוננות מהצד, המהפך הזה שמנע מזוכה אריה הזהב לייצג את ישראל באוסקר היה די מפתיע. וגם אם אני לא באמת מאמין שזה מה שעמד לנגד עיניה של האקדמיה, הבחירה ב"עג'מי" הייתה די אסטרטגית. מבחינת סיקור האוסקר מחוץ לגבולותנו, ההימור המרכזי היה שישראל תשלח את "לבנון", אבל כשזו בחרה בסרט אחר, תשומת הלב התמקדה בו והסקרנות עבדה לטובתו. גם פרובוקציה די בלתי נמנעת בה קובטי הבמאי, כיוצר בעל זהות פלסטינית, לא היה הכי בנוח לייצג את מדינת ישראל עזרה להרים כותרות. וזה, אם להיות רגע ציניים, תמיד חיובי. באופן די מדהים, אפילו הדברים האלו לא מנעו מ"עג'מי" להיות הצלחה גדולה אצל הקהל.
איזה עולם שכבר לא קיים, למרבה הצער.

בסופו של דבר, לשמחת הכלל (אולי מלבד כמה טוקבקיסטים ימנים), "עג'מי" אכן הצליח להשתחל לחמשת המועמדים הסופיים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, השנה השלישית ברציפות בה ישראל הצליחה לעשות את זה. ושלא תחשבו שזה היה קל.
זאת הייתה שנה די מרשימה בתחום הנציגויות השונות לאוסקר. בין אלו שלא הצליחו להגיע לחמישייה הסופית היו "אמא" של בונג ג'ון-הו, "הרגתי את אמא שלי" של זאוויה דולן, "באריה" של זוכה העבר ג'וזפה טורנטורה, ו"שם תואר משטרה" של קורנליו פורומבו. "עג'מי" עקף את כולם וניצב לצד שמות עצומים כמו זוכה דב הזהב "חלב של צער" (פרו), זוכה דקל הזהב של מיכאל האנקה "הסרט הלבן" (גרמניה), ו"נביא" מאת ז'אק אודיאר (צרפת). למרבה האכזבה שתהדהד שנים קדימה, כל הרביעייה המרשימה הזו הפסידה ל"הסוד שבעיניים" מארגנטינה.

"עג'מי" היה הזוכה השני בתולדות האופיר של צמד במאים (אחרי "קלרה הקדושה". הבא, והאחרון לרגע זה, יהיה "גט: המשפט של ויויאן אמסלם"). ירון שני וסכנדר קובטי הכירו במהלך פרויקט עבודה משותף בפסטיבל סרטי הסטודנטים של 2002 אותו ניהל שני, ויחד יצאו לביים פרויקט די יוצא דופן בנוף הקולנוע הישראלי.
התסריט המקורי היה סיפור פשע מפותל ורב דמויות בסמטאות יפו, כזה שהמשיך טרנד שהתחיל עשור לפני כן עם סרטים כמו "ספרות זולה", "גו" ו"שני ימים באל.איי" בין היתר, ומשם התגלגל לדרמות אנסמבל עירוניות שהגיעו לשיא עם זכיית "התרסקות" בפרס האוסקר של 2003.
עם זאת, שני וקובטי החליטו שלא להסתמך על תסריט מגביל ובחרו בשיטת עבודה אחרת, כזו שלא מתבוננת על אוכלוסייה, אלא בוקעת מתוכה. השחקנים היו כולם (או לפחות כמעט באופן מוחלט) נון-אקטורים שלוהקו מהשכונות ולא ממאגרי סוכנויות ליהוק, והמעבר למצלמות דיגיטליות אפשר להם חופש פעולה לצלם שוטים ארוכים בכמה מצלמות שונות – עליהם היו אמונים בועז יהונתן יעקב ורן אביעד – ולתת לשחקנים/דמויות להגיב באופן ספונטני למתרחש.
כך שבזמן שהיה מאוד קל להשוות את "עג'מי" לסרטי ניאו-ריאליזם איטלקי או הצלחות עכשוויות כמו "עיר האלוהים" ו"גומורה", בכל זאת הייתה תחושה של משהו אחר וייחודי. או, לפחות, זאת הייתה התחושה שלי. אני צפיתי לראשונה בסרט במהלך הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ירושלים (אין לי מושג איך הצלחתי להשיג כרטיס כסטודנט שנה רביעית בסם-שפיגל), ויצאנו ממנו עם אוזניים מצלצלות וכוכבים בעיניים. אפילו אחרי המהפכה הצורנית של "ואלס עם באשיר", הסרט של שני וקובטי הרגיש כמו משהו שעוד לא היה בקולנוע הישראלי (גם אם זה לא בהחלט נכון. למרבה הצער לפחות אז שימור מורשת הקולנוע המקומי הייתה די לוקה בחסר, וסרטים נעלמו ללא זכר כך שאי אפשר היה באמת להתחקות אחרי ההיסטוריה).

"עג'מי" נפתח בטרגדיה, אחת מיני רבות שעוד מחכות לנו על פני שעתיים מרסקות. בשכונה היפואית שעל שמה נקרא הסרט, נרצח ילד ערבי על ידי מתנקשים בדואים, תוצאה של נקמת דם וטעות בזיהוי. משם נפרש לנו הסרט על פני כמות דמויות רחבה למדי מהצד היהודי והצד הערבי, לכולם חלק ישיר או עקיף לאותו מוות מיותר, ואף אחד לא יוצא טוב מדי מכל הסיפור.
הסרט מחולק לחמישה חלקים, רובם מתרכזים בדמויות הערביות, כאשר זו היהודית מתמקדת בדנדי (ערן נעים), שוטר ואבא לשני ילדים קטנים, שאחיו החייל נעדר מזה זמן מה ואיש לא יודע לאן נעלם. במקביל, הסרט עוקב אחרי עומר (שאהיר כבהא), נער מוסלמי שמאוהב בנערה נוצרייה (רנין קארים), בתו של מנהל מסעדה שהוא גם אחד מראשי הפשע של האיזור (יוסף סהוואני). עומר מוצא את עצמו במרכז סכסוך שיוצא משליטה בין המשפחה שלו וראשי החברה הבדואית, וכדי להשיג כסף על מנת להפסיק את מעגל הדמים מחליט לנסות ולסחור בסמים. הבחירה הזו שלו מתנגשת עם חייהם של בינז (קובטי הבמאי-תסריטאי-עורך) ומאלק הצעיר (איברהים פירג', שנראה כמו התמימות בהתגלמותה) שבעצמו מנסה להשיג כסף כדי לממן טיפול יקר לאימו החולה.

הצפייה ב"עג'מי" איננה פשוטה להכלה באף תקופה, אבל כעת, ב-2024, זו הופכת להיות מעמסה נפשית שכמעט בלתי אפשרי לעבור בשלום. אפשר לומר שבאיזשהו מקום שני וקובטי הקדימו את זמנם, או לפחות ראו באופן ברור משהו שרובנו סרבנו.
איכשהו, ב-2009 הם יצרו סרט שרק יהפוך להיות יותר ויותר רלוונטי עם כל שנה שחולפת. לא רק נושא האלימות בחברה הערבית שיצאה משליטה בחסות ממשלות שפשוט לא התייחסו לכאב והמאבק של הערבים בישראל, אלא גם שקו העלילה של המשפחה היהודית המחפשת אחרי חייל שנעלם צורבת בגוף אחרי השבעה באוקטובר. בהקשר הזה, "עג'מי" לא רק שנמנע מלהתיישן, אלא מרגיש עוצמתי ופוגע אפילו יותר. האמת היא שיש דבר אחד שקצת מרגיש ארכאי, או לפחות כזה שמנכיח את השנים שחלפו, והוא הצילום הדיגיטלי. הצפייה הנוכחית שלי בסרט הייתה דרך נטפליקס, אז יכול להיות שעותקים אחרים נראים טוב יותר, אבל למרות שהקומפוזיציות והתאורה נפלאות, משהו באיכות החלקה מדי קצת מוציא מריכוז לעיתים.
זה, יחד עם העובדה שבאמת מדובר בסרט אכזרי ללא שביב תקווה, הם ההסתייגויות היחידות שלי מ"עג'מי", אחד מהסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם בקולנוע הישראלי.

נותר רק להצטער שב-2009 לא הוכרזה עדיין קטגורית הליהוק הטוב ביותר (זה יקרה רק שלוש שנים לאחר מכן), כי אז "עג'מי" היה יכול להוסיף עוד פסלון לרשימה שלו די בקלות.
לא הצלחתי למצוא קרדיט לליהוק, אז לצרכינו אזקוף זאת לטובת הבמאים שני וקובטי, וכמה שהייתי רוצה סרט תיעודי על תהליך בחירת השחקנים, רובם המוחלט כאמור תושבי עג'מי ולא שחקנים מקצועיים. בזכות שיטת העבודה של הבמאים מדובר בנוק-אאוט של כל המשתתפים, היהודים והערבים, ללא יוצא מן הכלל. לא תמצאו פה תו מזויף אחד מתחילת הסרט הזה ועד סופו, מה שכמובן הופך אותו לעוצמתי הרבה יותר. אין לרגע הרגשה שאנחנו רואים שחקנים, אלא עוקבים אחרי ההתרחשות בזמן אמת.
אפס מועמדויות המשחק שנתנה האקדמיה לסרט הזה אולי קשורה לבחירת השמות שההפקה רשמה לתחרות, או שהמצביעים קצת התבלבלו ולא ידעו לגמרי למי להצביע. בין ערן נעים (שיחזור לאופיר עשור לאחר מכן בזכות שיתוף הפעולה הבא שלו עם ירון שני, "עיניים שלי", ויזכה בפרס השחקן הראשי) שמציג דמות מרובת ניגודים של שוטר חמום מוח לאבא אוהב; איברהים פריג' כמאלק שבמהרה הופך להיות המצפון של הסרט, וכל חיוך על הפנים שלו מאיר את המסך אבל גם לוחץ על הנשמה כי ברור איזה עתיד מחכה לו; תמר ומשה ירושלמי בתור ההורים המבוגרים שהיעלמות בנם מוחקת אותם לאט לאט, ובמשהו כמו שתיים וחצי סצנות בסך הכול מגלמים כאב עצום שלמרבה האימה יותר מדי אנשים חווים פה כיום; וגם סכנדר קובטי, שאהיר כבהא, פואד הבאש והילאל קאבוש, הם אלו שמצליחים להכניס חמלה ותקווה לתוך העולם הכל כך אכזרי ואפל של "עג'מי".

בהתחשב בכמות חומר הגלם שכנראה הונחה בתוכנת העריכה, באמת שאי אפשר להלל מספיק את עבודת בניית הנראטיב של "עג'מי". על פני שעתיים, קובטי ושני הצליחו להשאיר את הכדור באוויר באופן כמעט מוחלט, וגם כאשר התוצאות ידועות מראש, המתח והדאגה לא מרפים לרגע. ועם זאת, לא מדובר בסרט סחטני רגשית, ויש בו מספיק רגעים של אנושיות מפעימה כדי שלרגע לא נחשוב שאנחנו בסרט "על מצב", סרט של אג'נדה, אלא באמת סיפור של אנשים בסיטואציה לא פשוטה שנכפתה עליהם או שנלכדו בה. אין פה אצבע מאשימה או ניסיון ללמד לקח או להטיף מוסר. אני מניח שאולי חלק מהצופים ימצאו בזה דווקא חיסרון ולא יתרון, ויקוו לאיזושהי שורה תחתונה. "עג'מי" לא בעניין של הדברים האלה. הוא מציג מצב שבו באמת לאף אחד אין סיכוי, בין אם הוא נבל או קורבן, ולעיתים אפילו קשה לתת את התארים המוחלטים האלה, כי בסופו של דבר כולם רוצים לשרוד ופועלים על פי הדרך היחידה שהם יודעים.

אני מניח שהמילים האלו, מחמיאות ככל שיהיו, לא כאלו שיגרמו לאנשים לצפות בסרט או לחזור אליו לסיבוב נוסף. באופן אישי אני יכול לומר שאני מאמין שיעברו עוד כמה שנים טובות שאחזור לצפות בו, גם בגלל העוצמות הגלומות בו, אבל גם בגלל שהוא מעמת עם מציאות שבשלב זה של הקיום שלנו פה ניבטת מילולית מכל לוח מודעות או סטוריז ופוסטים.
"עג'מי" הוא יותר מסרט. הוא הוכחה אומנותית לכך שכחברה לא השכלנו ללמוד ולשפר, ואולי יותר גרוע, הלכנו אחורה. וזה נשמע אירוני, אבל זה רק מעיד כמה הוא יצירה מעולה. לא רק על החזון הבלתי מתפשר בו, שתפס בבקבוק מציאות עגומה שפעם לא הסכמנו להישיר אליה מבט וכעת אנחנו חייבים, אלא כי הוא סיפור מרתק ועשוי לעילא עם אומץ ו-conviction (לא הצלחתי למצוא את המילה המתאימה בעברית) שהופכים להיות יותר ויותר נדירים בקולנוע הישראלי.
וכן, בהחלט יש לנו מקום ראשון חדש במצעד המתעדכן של זוכי האופיר שמופיע בסוף כל פרק. כזכור, הפרק הבא הוא האחרון שלנו בפרויקט הזה, אבל אולי אחשוב על זה איזה בונוס, אם הזמן יאפשר לי. תישארו בסביבה.

רשימת הזוכים המלאה של פרסי האופיר 2009:
סרט: מוש דנון – "עג'מי"
בימוי: ירון שני וסכנדר קובטי – "עג'מי"
שחקן ראשי: סשה אגרונוב – "הבודדים"
שחקנית ראשית: עירית קפלן – "סיפור גדול"
שחקן משנה: זהר שטראוס – "לבנון"
שחקנית משנה: לבנה פינקלשטיין – "סיפור גדול"
תסריט: ירון שני וסכנדר קובטי – "עג'מי"
צילום: גיורא ביח – "לבנון"
עריכה: ירון שני וסכנדר קובטי – "עג'מי"
מוזיקה: רביע בוכארי – "עג'מי"
עיצוב פסקול: דוד ליס, אלכסנדר קלוד – "לבנון"
עיצוב אומנותי: אריאל הרשקו – "לבנון"
עיצוב תלבושות: ענבל שוקי – "סיפור גדול"
סרט תיעודי:  אילן עבודי, מיקי רוזנטל, שרון קרני – "שיטת השקשוקה"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "עג'מי"
2. "חתונה מאוחרת"
3. "ואלס עם באשיר"
4. "קלרה הקדושה"
5. "ביקור התזמורת"
6. "ההסדר"
7. "אביבה אהובתי"
8. "שחור"
9. "החיים עפ'י אגפא"
10. "מדורת השבט"
11. "אדמה משוגעת"
12. "כנפיים שבורות"
13. "חולה אהבה בשיכון ג'"
14. "שורו"
15. "איזה מקום נפלא"
16. "החברים של יאנה"
17. "האסונות של נינה"
18. "קרקס פלשתינה"
19. "מעבר לים"
20. "עפולה אקספרס"
21. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"