אונס ונקמה בקולנוע – פרק 14: גרוטסקה עם "שיניים"

אלו עדיין ימים משונים, וכל עיסוק בעולם תוכן כבד שאיננו המלחמה בתוכה החיים שלנו מתנהלים מרגיש לפרקים תלוש, מנותק. זה לא תירוץ לכך שלא עלו כאן תכנים חדשים על תת הז'אנר אונס ונקמה בקולנוע תקופה ארוכה. אני מודה, גם בשגרה כשיש לך אפשרות להשלים עוד פער ב"חניבעל" המרהיבה, לתת צ'אנס לאימה בדיסני  פלוס על שעון ביולוגי מתקתק (טעות, אני לא אחזיר את השעון לאחור על הבזבוז הזה), לצלול אל כל סרטי "הסיוט ברחוב אלם" (חוויה חלומית, תמיד), או לצלוח עוד סרט שבו ברור שמישהי תיאנס בברוטליות, אולי תשרוד ואולי לא, ואז היא או מי שיישארו להתאבל עליה ינקמו בברוטליות משלהם – הבחירה נעשית קלה. אז סליחה.

בחרתי לחזור כי הצטברו כמה סרטים שכן ראיתי, וכאלו שבתכנון וחבל שלא יקבלו יחס, וגם כי יש אירוע בקרוב שהזכיר לי שההתמקדות בנושאים קשים, גם אם מרוחקים מהמצב, מאפשרת לדבר על משמעויות, על התנגדות, על הישרדות ועל החלמה. להתקרב לדברים בלי לגעת בהם ישירות. וגם – שחלק מהסרטים שעוסקים בתקיפה מינית ובהשלכותיה האלימות הם יצירות ששווה לצפות בהן, אפילו יותר מפעם אחת – ולא בקטע מזוכיסטי. ובמעבר חד, זה לא בדיוק המקרה עם שלושת הסרטים איתם הפרויקט שב לפעול.

בכל פעם אני בודקת מה הנרטיב של הסרט עושה חוץ מלהתאים או לשבור את התבנית הקבועה. האם הוא מתנהל בז'אנר האימה או במחוזות שכנים, ואומר משהו על יחסי כוח או על דינמיקה אחרת, ומה הוא מספר לנו על צדק, נקמה ואולי סיכוי או היעדרו להחלמה, על המצב האנושי, מכל צידי המגדר. בואו נסכים שקומדיה לא מתיישבת עם תקיפה מינית. אבל בסרט שבחרתי הפעם יש רגעים מעוררי צחוק. זו אכן קומדיה שחורה ונושכת, סליחה, וקצת מגוחכת – בגלל האופן המוגזם במתכוון שבו היא מתנהלת, וכנראה דלות ההפקה.

״שיניים״ (Teeth)
קומדיה עם נקמה עגומה

זו לא הפעם הראשונה שבה סרט אונס-נקמה מציג את כל הגברים כמעט כבעלי נטיות אכזריות ונצלניות, ולא נותן להם יותר מדי קרדיט כבני אדם. זו גם לא הפעם הראשונה שמאחורי הייצוג המאשים נמצא יוצר. מיטשל ליכנטנשטיין, הבן של אמן הפופ ארט רוי ליכטנשטיין, כתב, ביים והפיק את סרט הביכורים שלו, שבמרכזו דימוי של מיתוס עתיק ובוטה. ב"שיניים" (Teeth) מ-2007 הנקמה על כל ניצול, אונס ותקיפה מינית שעוברת הגיבורה דון (ג'ס וויקסלר) באה לידי ביטוי ישירות מהווגינה שלה. הוא נשען על המיתוס Vagina Dentata, רעיון שקיים במיתולוגיות שונות ונושנות ברחבי העולם, בכולן יש אישה עם וגינה מלאת שיניים חדות, או שבתוכה דג או שד שהם הגורם למצב. ובדרך כלל מגיע אל או גיבור כלשהו, ומנסה את מזלו. הוא או כושל ונפגע, או שהוא או האישה מצליחים להעיף את השיניים, אחת מהן עושה את זה עם פאלוס מתכת בכוחות עצמה, והאימה מפסיקה. בחלק מהמקרים משאירים שן אחת למזכרת, כי היא גם עוזרת להנאה אחר כך.

קל לפרש את המיתוס כפחד ממיניות נשית, ואת אופן ההתגברות השונה במגוון גרסאות – בחלק האישה מכירה את עצמה וכך מסירה את האיום, בחלק צריך גבר שיגאל אותנו, ובחלק אין לו סיכוי נגד השיניים של מטה, מה שמותיר את הכוח אצל הנשים, אבל גם את הפחד מהן ותפיסה שלהן כמשהו מפלצתי. הגרסה של "שיניים" מעודכנת ל-2007, ובסופו של דבר נותנת לגיבורה את הכוח והיכולת להשתמש במצב שלה כדי להעניש גברים אלימים, אבל היא גם משאירה אותה במצב שבו אין שום מוצא אחר. וכן, הרעיון ארוז במבנה של קומדיה שחורה, בעיקר בגלל התגובות של הדמויות, האופן שבו האיברים הכרותים מוצגים וכמה דם משפריץ, שכמו המשחק, נראה די מופרך.

דון עוברת תקיפה כבר בגיל רך בשנים, כשאחיה החורג שולח ידיים בבריכה המתנפחת, ובוכה שהאצבע שלו מדממת מייד לאחר מכן. ככה הסרט מתחיל, ומכאן המהלך יחזור על עצמו, באופנים שונים. דון חברה בתנועת נוער נוצרי ששומר את עצמו עד לחתונה, והיא והחברים שלה אכן מנסים, אבל ההורמונים והמשיכה מתגברים על הערכים והאדיקות. היא והבחור החדש שבחבורה נכנעים לתשוקה הדדית ומתמזמזים. זה מתחיל בהסכמה וברצון רב, אבל כשהבחור מתחיל לדחוק לשלב הבא, דון נבהלת ומבקשת שיעצור – והוא אונס אותה. שווה לציין שעד כה הוא נראה בסך הכל כמו נער די ידידותי ולא מזיק, אבל כמו שהבית של דון לא מרגיש בטוח כי אחיה החורג מקיים יחסי מין בקולי קולות ברמה שמרגישה פולשנית, ובהמשך אכן מתברר שהוא מסוכן בעצמו, אף מקום בסרט שבו יש גבר שמתעניין בך, או נמצא איתך באיזו אינטראקציה, לא בטוח. לרוע מזלו של הנער האנס, השיניים בתוך הפות של דון מתעוררות לחיים וכורתות לו את האיבר. דון, מופתעת בעצמה מהיכולות שלה, מבועתת כמעט כמוהו – ובורחת.

הסרט לא מראה לנו את האיבר הנוקם של דון. ובאופן כללי לא זכור לי מבט נצלני מדי על הגוף שלה. היא אמנם מגלמת נערה, אבל השחקנית הייתה בת 25 ב-2007 כך שלא מדובר בטינאייג'רית שהייתה צריכה להתמודד עם התפקיד. מה שהסרט כן מראה, הוא את האיבר הכרות של החבר, כולל דם, תגובה צעקנית בהתאם, ומה קורה לו כמה ימים אחר כך כשדון המבוהלת חוזרת לבדוק את זירת האירוע. עד רגע הכריתה, אפשר לנסות ולחשוב שמדובר בסרט שמנסה להיות רציני, אולי דרמה מופקת בדלות עם תקציב צנוע של 2 מיליון דולרים, שאגב לפי ויקיפדיה הצליחה להחזיר את ההשקעה. אבל ברגע שמראים לנו את ההשלכות של התופעה שהיא איבר המין של דון באופן פרונטלי ופלסטי למדיי, הסרט מבהיר לנו לאן הגענו. הנזק לגברים רציני, המעטפת מבודחת.

המצלמה מתעכבת שנייה אחת יותר ממה שהיינו רוצות לראות על האיברים ועל תגובות הפנים של מי שהם שייכים להם. ולא מדובר רק על פינים. דון התמימה עד לפני רגע והמבוהלת מעצמה יותר מאשר מאובדן האמון בחבר שלה, הולכת כמו צעירה אחראית לרופא להבין מה קורה שם למטה. וכאן נהיה ברור עוד יותר שאי אפשר לסמוך על אף גבר שלא יטריד או יתקיף אותך. הרופא שולח אצבעות לתוכה באופן שלא תואם בדיקה רפואית. הגוף של דון עושה מה שהוא יודע לעשות – והופ, אין אצבעות. מה שמחזק את הטון המגוחך במתכוון של הסרט הוא גם האופן שבו דון מתרגלת למצב החדש. בהתחלה אין לה שום שליטה, או לפחות כך היא חושבת. אבל בהדרגה היא מבינה את גבולות הגזרה. כשהיא מתנחמת בזרועותיו של נער אחר, והוא מנסה לשכב איתה – בהסכמה וברצון, למרות שהיא מפחדת לפגוע בו, מתברר שכשהיא נהנית ולא מותקפת או מאוימת, לא נשקפת סכנה מיידית לאיבר של הבחור המדובר. אבל, ברגע שהוא בוגד באמון שלה – כי כאמור, אין כמעט אף גבר סביר שאיננו נצלן במקרה הטוב או אנס במקרה הרע בסרט – השיניים כבר יעשו את מה שהשיניים יודעות לעשות.

זו סצנה משמעותית לדמות של דון ולהבנת מנגנון הנקמה שלה, כי היא מלמדת אותה ואותנו את הדברים הבאים: דון מתאכזבת אבל כבר לא מופתעת כשגבר פוגע בה או מנצל אותה. היא מעבירה לנו מסר מדכא שמשקף תחושות של נשים במרחבים, בעיקר סגורים כמו חדרי שינה, חדרי בדיקות, והאונס הראשון מתרחש במערה לצד מקור מים פסטורלי. אין לאן לברוח, התקיפה המינית הבאה היא רק עניין של זמן, השאלה היא איך תתמודדי איתה. כי הווגינה של דון פועלת רק תוך כדי מעשה, היא לא יכולה לעזור לה למנוע חדירה, רק לעצור אותה ולהבטיח שמי שאונס לא יוכל לעשות זאת שוב. והיא מחדדת שניצול הוא גם כאשר את מקיימת יחסים דרך מניפולציה. הבחור הנוכחי לא אונס אותה, הם מתנהלים באופן הדרגתי, קודם כל עם ויברטור כדי לוודא שהיא יכולה ליהנות בלי לחשוש, אבל בהמשך הוא נמצא בתוכה ובמקביל מתרברב בטלפון וחושף שהוא התערב עם חברים שיצליח לשכב איתה, כך שכל דרכי הנועם שלו מתגלות כשקר. התגובה הפיזית של דון לא מאחרת להגיע.

הסרט ממשיך את הקו הזה, משאיר רק את אביה החורג כגבר סביר ולא מאיים בחייה, אם כי הבן שלו פחות או יותר גורם למוות ברשלנות של אמא שלה, כי הוא מתעלם מזעקותיה לעזרה כשזו מתמוטטת במטבח, וגם תוקף את אבא שלו לאחר מכן. כל זה, כשהוא משתמש בחברה שלו כבובת מין נטולת אישיות או רצון משלה. מה שמשאיר אותנו בסרט עם בערך שלושה סוגי נשים: אמא מתה וחסרת השפעה, אובייקט מיני נטול יכולת לפעול בשביל עצמה, ודון – שמתבגרת תוך כדי הסרט לכדי מישהי שמבינה את היכולות שלה ואיך להשתמש בהן כדי להעניש גברים, אבל גם מקבלת על עצמה את המצב כגורל. אין כאן אפשרות לסוף שמח. או שאת מנוצלת, או שאת מנצלת את המנצלים כדי לנקום ולמנוע מהם לפגוע באחרות. דון מבינה שיש לה כוח, והיא משתמשת בו כדי לפתות את אחיה החורג. היא יודעת שהוא מאוהב בה, וכך נוקמת בו על המוות של אמא שלה ובכלל על כך שהוא יצור דוחה. יש גם עניין עם מה קורה לאיבר שלו אחר כך, שמערב את הרוטוויילר שלו, תבינו לבד.

ובסיום הסרט, הכוח של דון משאיר אותה פונקציונלית בלבד, לפחות לשלב זה של חייה. היא בורחת, לוקחת טרמפ בלית ברירה עם גבר מבוגר ממנה בכמה עשורים. כשהם עוצרים והיא מנסה לצאת מהמכונית הוא משאיר את הדלת שלה נעולה, ומלקק את שפתיו. אין בסצנה הזו שום מגע פיזי והיא מצליחה להעביר צמרמורת ובחילה באופן יעיל ביותר, וגם ממוטטת כל סיכוי שעוד חשבנו שיש כאן לאיזושהי סגירה יותר אופטימית בשביל דון. היא מצידה, פונה אל הזקן הדוחה, חיוך מודע לעצמו על פניה. היא הפנימה את המצב ואת מאזן הכוחות, וברור לה מה היא הולכת לעשות. היא מקבלת על עצמה תפקיד של נוקמת מסרסת, כבר לא נראית מופתעת או אפילו מאוכזבת בשלב הזה, פשוט מקבלת את המצב כמו שהוא. אבל לשם הביצוע של התפקיד שלה מעכשיו היא בעצם הולכת להיאנס, שוב.

למרות הטון המופרך והמגוחך, ואי אלו אנסים שנענשים בפנטזיית נקמה אלימה וגרגרנית, כשחושבים על הסרט ועל הקיבוע שלו את דון במצב של נקמה כי אין דרך של מניעה, מגלים סרט הרבה יותר עצוב מאשר מצחיק. יש כאן עולם שבו גברים תמיד יבקשו לפגוע כשתהיי איתם לבד, ולא בטוח שהיכולת שלה וספקטקל הפאלוסים הכרותים והלעוסים מנחמים מספיק. זו אמירה בוטה שמגיעה מיוצר. בשורה התחתונה שלה הוא אומר לנו שנשים יכולות רק להגיב, ולקטוע את הפגיעה. אבל מי שיכולים לא לגרום לה מלכתחילה הם, ובכן, גברים. האחריות על המניעה של התקיפות המיניות נמצאת אצלם, באופן אבסולוטי. זו אמירה נכונה על אחריות, אבל האופן שבו היא מוצגת לא מעורר יותר מדי תקווה שהדברים ישתנו. אולי בגלל שהמסגרת כל כך מגוחכת במתכוון, אפשר לקרוא אותה כהגזמה שהיא ספק לקיחת אחריות, ספק אזהרה.