״תוכנית א'״, סקירה

נהוג לכתוב על סרטים, או יצירות אמנות בכלל, שהן מייצגות את הצייטגייסט או איזה תת-מודע תרבותי וקולקטיבי שמתאים ליום ההקרנה לא פחות מאשר לרגע בו נהגו בידי יוצריהם. מקובל גם לטעון שאותה רוח הזמן, בדגש על אירועים אקטואליים גדולים ומכוננים, היא מעין פילטר דרכו אנחנו חווים מחדש צפייה ביצירות שנוצרו בכל מיני תקופות. לראייה, הנטייה העכשווית והמובנת מאוד לחוות טריגרים שונים בסרטי קולנוע בלתי קשורים בעליל לאירועי השבעה באוקטובר. לכן המקרה של ״תוכנית א׳״ הוא מרתק בעיניי. מצד אחד, הסרט נוצר הרבה לפני המלחמה הנוכחית והמטלטלת, ומאידך תמיד יש מבצע צבאי או שגרת לחימה בישראל. מחד, כל הזמן נוצרים סרטים הקשורים לנושאים המשיקים של שואה ונאציזם, ומן העבר השני נדיר לראות על המסך סיפור כל-כך רלוונטי-מחדש על הצורך היהודי בנקמה מיד לאחר אסון משנה גורלות. הסרט אמנם לא נוצר בתגובה לחודשים האחרונים בישראל אבל ללא ספק יוצא לאקרנים בתזמון בעל קשר הדוק למצב.

סרטם של האחים יואב ודורון פז הינו ההפקה הכי בינלאומית שלהם עד כה, שיתוף פעולה ישראלי-גרמני, ואני יכול רק להניח שגם המתוקצב ביותר שלהם (קראתי דיווחים על השקעה שבין ארבעה לחמישה מיליון אירו). הסרט ערך את בכורתו כבר ב-2021, בין פסטיבל הקולנוע של חיפה להפצה אמריקאית, וכמובן בפרסי אופיר שם היה מועמד בזכות הצילום של משה משעלי (״מסווג חריג״, ״סבוי״). בשנה-שנתיים האחרונות הסרט שב וצץ במגוון אירועים, מיום הזיכרון לשואה ולגבורה ועד יום הקולנוע הישראלי (להבדיל), אבל הפצתו בבתי הקולנוע התעכבה כמו שקורה להרבה סרטים ישראליים. או שהגיעה שעתו באופן טבעי או שמאה ימים של גיהנום עלי אדמות שכנעו את מי שצריך שזה הסרט הנכון לזמן הלא-נכון אך הולם. בנימה אישית, בתור מישהו שמעבד את המציאות בעיקר דרך קולנוע, זה הסרט שהכי עזר לי להבין את הלך הרוח בישראל מהצד הצמא לנקמה כשם שהוא חושש להיטבח שוב ואז מכריז לעולם לא עוד.

אחרי פרולוג שמלווה גם הטריילר, בו נשאלת שאלה שהייתה פעם היפותטית (״מה היית עושה אם היו פתאום רוצחים את המשפחה שלך בלי שום סיבה״), נכיר את השואל וגיבור הסיפור. מקס (אוגוסט דיהל) שב אל ביתו לאחר תום המלחמה ושחרור אושוויץ, ומוצא בתוכו את מי שהיו שכניו, המגרשים אותו משם בכוח. כמו המון יהודים ששוחררו מאימת ההשמדה של המכונה הנאצית, גם מקס נפלט אל תוך מולדת עדיין-עוינת, חסר כל ונטול ידע על גורל יקיריו. בעודו תר אחריהם ואחר קורת גג זמנית ברחוב או ביערות, הוא נתקל בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. המפקד, מיכאל (מיכאל אלוני), מוביל את מקס יחד עם ניצול נוסף אל מחנה פליטים מאולתר ומוכר להם חלומות על יישוב פלשתינה.
מקס נחשף גם לפעילות אחרת של מיכאל וכמה מחייליו (ביניהם עוז זהבי ויואל רוזקיאר), המחלצים בכוח מידע ממשתף פעולה עם השלטון הנאצי המובס. מקש מצטרף אליהם ולומד על פעולות התגמול הסודיות ובמהרה מגלה קבוצה מתחרה וקיצונית יותר – ״נקם״, בהנהגת אבא קובנר (ישי גולן). בתיווך הבריגדה היהודית, מקס משתחל אל קבוצת נקם ולומד על התוכנית על שמה קרוי הסרט: להרעיל את מקורות המים של נירנברג וערים סמוכות, ולהרוג שישה מיליון גרמנים. כולל אוכלוסייה אזרחית, נשים וילדים, בטענה שאין בגרמניה חפים מפשע. הסוכן הכפול מקס ממשיך להימצא בקשר עם מיכאל, אבל נמשך יותר ויותר לאג׳נדה האפלה של קבוצת נקם. או רק לעמיתה החדשה שלו, אנה (סילביה הוקס).

קצת היסטוריה מתועדת לפני שנחזור לגרסת האחים פז. בפתיחה נזכרתי בפרק דומה בסיפור חייו של סבא שלי, אמנם בהונגריה ולא בגרמניה, אבל חייבים לזכור כי להמון שורדי שואה לא היה לאן ללכת ולא היה מה להפסיד. הנוקמים של הבריגדה היהודית, או ״הנוקמים היהודים״ ולחילופין ״חוליית המוציאים לפועל״, היו תא מחתרתי אמיתי בתוך הצבא הבריטי, בהנהגת קצינים יהודים ולוחמי ארגון ההגנה, וגם האג׳נדה בסרט (להצליב מקורות מידע ולצוד בחשאי רק בנאצים-לשעבר) דומה להיסטוריה הידועה. הקבוצה הקיצונית יותר, שנקראה במציאות ״הנקם״ או ״דין״ (ראשי תיבות של דם יהודי נוטר), בהחלט זממה לפעול כמתואר בסרט. לעומת זאת, היה שיתוף פעולה מסוים בין הקבוצות ולא בהכרח יריבות, כאשר ההגנה סייעה לקובנר להגיע ארצה למטרת השגת הרעל שנועד לגרמנים. קובנר עצמו, עד כמה שידוע לי, נחשב לדמות אהודה בישראל הן כשורד שואה גיבור ומורד גטו וילנה והן כמשורר מוערך. הפיכתו לנבל היסטורי היא גרסת הסרט, אם כי הגישה שלו לא תמיד תאמה לזו של הציונות. עוד אגב, במציאות הייתה גם תוכנית ב׳ ואפילו ג׳, אז החומרים קיימים לטובת המשכון או טרילוגיה.

הסגנון של הבמאים-תסריטאים לבית פז, דור שני לקולנוענים, מתאים מאוד להפקה כמו זו – סרט שמתרחש אמנם בגרמניה אבל דובר אנגלית. קראתי כל מיני השוואות ל״ממזרים חסרי כבוד״, יש אפילו את דיהל ששיחק בשניהם בתור חוט מקשר, אבל זה פספוס אלמנט מהותי והוא אופן העברת הסיפור. אצל טרנטינו כל הדמויות מדברות בלשונות הנכונים וענייני שפה או הבדלי תרבות הם מקור למתח וקונפליקט בצרפת הכבושה בידי הנאצים. אצל הפזים האנגלית פרושה כמו שמיכה על הסרט כולו, מעניקה לו דוק מלאכותי-מהוקצע. אותה שכבה עוטפת שקיימת בכל סרטיהם עד כה (״פובידיליה״, ״ג׳רוזלם״, ״הגולם״) ואפילו בסדרת הטלוויזיה ״מתים לרגע״. זה קולנוע מהסוג שמזכיר לי סרטי ז׳אנר מהאייטיז-ניינטיז, סרטים שאינם מתביישים בהיותם סרט קולנוע, וזה אומר שבהירות כוללת באה על חשבון כל אלמנט נוצץ. הדמויות מדברות בבירור ומשוחקות בהתאם, חצי אל הקהל וחצי אל בן או בת שיחתן, המוזיקה שהלחין טל ירדני מלווה היטב ולא כופה את עצמה וכן הלאה.

זה לא אומר שהסרט נטול ערך אמנותי. יעיד על כך הצילום של משעלי, שכבר מזמן מותר להגיד עליו שהוא קולנוען ברמה בינלאומית. אין רגע אחד של ראווה ריקה בסרט, כשם שאין פריים אחד משעמם. העבודה עם מקורות אור וצללים, בדגש על רגעים בהם קרן אור בודדה מפלחת את האפלה ומאירה את פני הדמות הרלוונטית, תרמו רבות לתחושה שהזכרתי לעיל. לצד זאת, התחושה היא שכל המחלקות רתומות לשירות היצירה ולא נועדו למשוך תשומת לב לפועלן. העיצוב האמנותי נראה לי אמין לתקופה, כמי שאינו מומחה, אבל הוא בעיקר אמין בעולם של הסרט כייצוג של אירופה פוסט מלחמת העולם השנייה בקולנוע. פניו של דיהל נראות רזות בפתיחה אבל לא שדופות כמו של ניצול שואה, אם כי יש לזה הסבר מניח את הדעת בהמשך. מכיוון שסמכתי על היוצרים לא הייתי מוטרד מכך גם לפני שהגיע המידע הנוסף, ואני ממליץ לעשות זאת. זה לא שיעור היסטורי, מסמך תיעודי ובטח שלא כלי להעברת מסרים – זה סרט קולנוע. קשור לאירועים אמיתיים, ואף מבוסס חלקית על ספרה של דינה פורת "לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר", אבל יצירה שנועדה להיות פיסת תרבות ועובדת לפי כללים של בידור.

בכל זאת, וכפי שהתרעתי בפתיחה, העיתוי בו הסרט יוצא מעוות את השיח אודותיו כמו מנסרה. היוצרים אמנם לא היו יכולים לדעת ששילוב סיפור רקע על אם ובנה שנחנקים במנהרות בזמן בריחה יהדהד זוועות כל-כך טריות, אבל הנושא של נקמה יהודית אינו ייחודי לזמננו אנו. לזכותם של האחים פז ייאמר שהם לא ממש בוחרים צד, אלא מנסחים מניעים משכנעים עבור כל אחת מן הדמויות. למעשה, ההחלטה על מבנה עלילתי שבמרכזו בעצם סוכן כפול, כזה שנדמה כאילו הוא בעצמו לא תמיד בטוח האם הוא חלק מההגנה/הבריגדה או מקבוצת נקם, היא בחירה תסריטאית חכמה מכפי הנראה. זה מורגש בעיקר במערכה האחרונה, מבלי לספיילר אבל כפי שאפשר לנחש בהיותו של הסרט נטוע בהיסטוריה.

היצר המניע את הדמויות הכי מעניינות בסרט הוא לא רק נקמה, אלא גם אשמה. תכונה שאולי נחשבת יותר ״יהודית״ ולא פחות אנושית, שגם לה הסכנות שלה. בימינו אפשר לזהות אותה בכל וידוי על ״התפכחות״ ובסרט היא מתפקדת כמתג כיבוי או הפעלה עבור דמויות שונות. כי הרי לשטח את עזה, כלומר להרעיל את נירנברג, זהו רצון אבסורדי שנובע אמנם מתאוות נקם וזעם קדוש, אבל מאחוריו מסתתרים גם רגשות אשם ורגשי נחיתות. בצד המשלים של הדברים, לדמיין אשמה עתידית על גורלו של הצד השני יכול להיות הבלם הנחוץ למניעת ביצוע תוכניות הרסניות. כל מופעי האשמה הללו, החל מ״למה אני״ ועד ״למה אני לא״ (נטבחתי), מוסיפים מורכבות רגשית לסרט ומרוממים אותו מעט מעל לז׳אנר הפשטני והמספק של מותחני נקמה. זו הסיבה שיש בו מנעד רחב יחסית של השקפות עולם, החל מ״עין תחת עין״ ונקמה בכל מחיר ובקנה מידה היסטורי, דרך צדק עיוור אך ממוקד, וכלה בדרכים אלטרנטיביות להחזיר למי שניסו להשמידנו.

ניתן גם לשער מה היא עמדת היוצרים, למשל בדגש הבולט על כך שאבא קובנר היה תלמיד אמנות (כולנו יודעים כמו מי), או המסקנות אליהן הגיבור מגיע בדרכו הפתלתלה. ״אם נקם יצליחו, העולם יסתכל עלינו אחרת ולא תהיה לנו מדינה משלנו״ מבהירה דמותו הערכית של מיכאל, ובעקיפין מזכירה מה הדעה הבינלאומית הרווחת על פעולותיה של ישראל כיום. באופן דומה אך בכל זאת שונה, הסרט גם מחדד כיצד נקמה מוגדרת בידי מי שמבצע אותה ולא בידי גורם חיצוני. נהוג לצטט שורדי שואה שעבורם הנקמה הכי טובה בניסיון החיסול של העם היהודי הוא דווקא לחיות ולשגשג בארץ ישראל. אם יורשה לי, אוסיף שגם שיתוף פעולה יצירתי בין ישראלים וגרמנים, למשל בסרט כמו זה, הוא ניצחון כפול ומכופל ותשובה הרבה יותר טובה מכל מיני ניסיונות ״הסברה״ עכשוויים. להזכיר פשוט עדיף על להסביר, לרוב, ואם זה בצורת סרט קולנוע אז מה טוב.