״רק לא אתה״, סקירה

היו הרבה סיבות להוריד ציפיות לפני הצפייה בסרט "רק לא אתה" (Anyone But You). אחת העיקריות שבהן הוא דעת יתר המבקרים הישראלים, כאשר דומה כי כל טקסט שפורסם בעברית נכון לרגע כתיבת השורות אלו קטל את הסרט במידה זו או אחרת. לצד זאת, הציפיות עלו בגלל הרעב לצפייה בקומדיה רומנטית שמיועדת לקהל צעיר (ממני) בבית הקולנוע, דבר שנראה שחלף מן העולם לטובת הסטרימינג. אם כי ייתכן והוליווד מוצאת מחדש את הנוסחה עם הסרט הזה ועם "לא לוקחים קשה" מן השנה שעברה.

סיבה נוספת לאופטימיות עבורי היא זהות הבמאי. ויל גלאק פרץ עם עם סרט ההתבגרות "באה בקלות" (Easy A) ומיד אחריו ביים את הקומדיה הרומנטית "ידידים פלוס", שניהם סרטים עם כבוד למסורת הז'אנר לצד כיפוף שלו ובחינתו מחדש בעיניים מודרניות, עם מודעות עצמית אבל גרימת הנאה לקהל כמטרה עליונה. לאחר מכן גלאק כיוון לקהל צעיר אף יותר ואני פחות התחברתי לסרטיו הבאים, אך הנושא הנוכחי נראה לי כמו חזרה שלו לקרקע אותה אהבתי. בסופו של דבר, גם אם "רק לא אתה" הוא כנראה הפחות אהוב עליי מבין כל הסרטים שהוזכרו בפסקה זו, עדיין נהנתי מאוד מן הסרט ומצאתי שהרבה דברים בו עובדים ועל רוב החסרונות שלו קל לסלוח. לא מדובר בהברקה בהכרח, אלא בסרט שעושה היטב את העבודה וככל הנראה גם מביא קהל. על פי ההקרנה בה נכחתי קהל שמעל 90 אחוז ממנו הוא נערות או נשים צעירות.

גלאק חבר אל אילנה וולפרט לתסריט שמגדיר את עצמו סוג של עיבוד חופשי לשייקספיר, כמו לא מעט סרטים בעבר ובהם קומדיות רומנטיות. הפעם מדובר בגרסה של "מהומה רבה על לא דבר" שמעבירה למאה ה-21 את קו העלילה הראשי של המחזה המקורי, תוך קיצור שמות הדמויות, שינוי קיצוני של עלילות המשנה, ואפס שפה שיקספיירית. להוציא ציטוטים אקראיים וחלקיים שמופיעים בדיאלוג או בכתב ברקע של חלק מן הסצנות, אלמנט שקצת מיצה את עצמו. קיים קשר ישיר בין הקומדיות של שייקספיר לקומדיה הרומנטית בקולנוע, גם ובעיקר בסרטים שכאילו לא מתבססים עליו. העניין הוא שהמחזאי האנגלי הקלאסי, בדומה לכותבים בתור הזהב ההוליוודי, כתב בתקופה בה הנורמה הייתה חתונה כסוף-טוב ואיחוד של ממש רק בליל הכלולות. במאה הנוכחית, קומדיה רומנטית לא עובדת בצורה הזאת. חתונה היא לא בהכרח הסוף ומין הוא לא יעד, לפעמים הוא משהו שקורה בשלב מוקדם. האתגר הוא להוסיף רגש למערכת יחסים בה יש מגע פיזי מן הפתיחה.

"רק לא אתה" מנסה לשלב בין הקלאסי לעכשווי. הגיבורים שלו, בי (סידני סוויני) ובן (גלן פאוול), מבלים ביחד לילה כבר בפתיחה, אבל לא שוכבים. מכיון שהיא הייתה רק במערכת יחסים אחת בכל חייה, היא חשה מבוכה ובלבול מן הסיטואציה ויוצאת מדירתו בלי להשאיר פרטים. כאשר היא מנסה לתקן, היא שומעת אותו מדבר עליה בכעס בפני חברו פיט (גייטה) וסבורה כי הוא לא שותף לרגשותיה המתפתחים. כעבור כמה חודשים, השניים נפגשים שוב ומבינים כי אחותה של בי, האלי (הדלי רובינסון) יוצאת עם ידידתו של בן ואחותו של פיט, קלאודיה (אלכסנדרה שיפ).

אחרי קפיצה נוספת בזמן, השתיים עומדות להתחתן באוסטרליה, מה שמפגיש שוב בין בי לבן. רק אחרי טיסה ארוכה הם מבינים כי לא רק שהם נוסעים לאותה חתונה, הם גם ישהו באותה וילה מרהיבה לחופי העיר סידני. הבעיה היא שיש עוד נוכחים במקום: האקסים של שניהם. במקרה שלו, הוא ידע כי מרגרט (צ'רלי פרייזר) תהיה באזור, אבל לא ידע שהוא יקנא בחבר השרירי שלה (ג'ו דייוידסון). היא לעומת זאת מופתעת לגלות כי הוריה (דרמוט מלרוני ורייצ'ל גריפיתס, שהופיעו יחד ב"החתונה של החבר שלי"), החליטו להביא גם את האקס שלה ג'ונתן (דארן ברנט) כי "הוא כמו משפחה". אבל בעיקר בגלל תקווה שבי תשוב לזרועתיו.

העניין הוא שפרט להורים של בי, שאר יושבי הווילה, כולל ההורים המעורבים מבחינה גזעית של קלאודיה (מישל הרד ובריאן בראון), מפחדים כי הטינה של בי ובן תפגום באווירה לקראת החתונה ואולי אף בטקס עצמו. לכן הם מחליטים לגרום להם לחבב אחד את השני. בי ובן עולים על התכנית הלא מתוחכמת, אבל מחליטים לשתף עימה פעולה: הוא על מנת לגרום לאקסית לקנא, היא על מנת לגרום לאקס לוותר. כן, זו עלילה שכוללת הרבה היבטים טיפשים. אבל: א. חלקם הם בהחלט וריאציה על שייקספיר. ב. הסרט מתחייס לכך במודעות עצמית, במינון שעבורי היה מדויק. זה אומר שאחת לכמה זמן, הדיאלוג כולל משפט שהוא דו-משמעי כלפי הסיטואציה וכלפי הסרט בכללותו. למשל כשבן אומר "זה ממש קרינג'", או בהערה על פער הגילים בין שני הגיבורים, וגם שאלה ישירה על החור הכי גדול ויקר בעלילה של הסרט.

הסרט עובד כי משהו במאורע המחולל כן נתפס כמאוד אמין עבורי. כי הלחץ ממערכת יחסים חדשה שגורם לה לעזוב, ולמעשה לפגוע בסיכוי להתפתחות, הוא משהו שאני לחלוטין מזדהה עמו בכמה רמות. משם, הדרך למשיכה הדדית שתמיד מהולה גם בטינה נראית אפשרית וזה מאפשר את הדינמיקה של חילופי מילים ארסיות לצד מתח מיני בין שני הגיבורים. אולי בגלל שזה עכשווי ולמרות שדומה כי חלק מקהל היעד הוא צעיר, הסרט מכיל כמה קטעי עירום שדי נעדרו מן הקומדיה הרומנטית לאורך השנים. אך כאשר הסרט מנסה להיות אירוטי זה לא ממש עובד, והעירום הקומי פחות מגובש ואפקטיבי ממשהו כמו "לא לוקחים קשה" שכבר הזכרתי.

מעבר לכך, הכימיה בין שני הכוכבים עבודת בצורה סבירה, גם אם ראיתי דוגמאות משכנעות יותר. בעיקר בתחום הקומי, הצימוד עובד משום שסוויני מצחיקה וטובה למדי לאורך כל הסרט. פאוול קצת פחות עבד עבורי בסרט הזה, אבל ייתכן וזה בגלל שיש לי ציפיות גבוהות ממנו מאז שצפיתי ב"היט מן", סרט מפסטיבל ונציה שייצא לנטפליקס מתישהו. שם הוא גם מצחיק יותר וגם מייצר כימיה טובה יותר. בסרט הנוכחי מה שהוא עושה רק מספיק.

אני יכול לציין עוד כמה מקומות בהם הסרט לא מספיק טוב. למשל שאף אחת מדמויות המשנה לא ממש גנבה את ההצגה עבורי. או שהלוקיישן הראשי מרשים, אבל דומה כי הצוות בחר לצמצם את כמות המקומות המוכרים בסידני לעץ עם דב קאולה אחד, ובית האופרה שחוזר כמה פעמים. דומה כי לפחות לגבי האתר השני, הסרט בהחלט מודע לקלישאה בשימוש התכוף בו, אבל גם מודע לכך שקהל בא לסרטי ז'אנר בין היתר כדי לראות קלישאות. התסריט של "רק לא אתה" לא חושב שהוא גאוני ולא מנסה להיות פורץ דרך, אבל כן יש בו פיקחות קטנה המתאימה לסוגו.

על פניו, גם המחמאות שלי מסויגות וזה סרט שהצניעות שבו והקלילות שלו נשמעות כמתאימות לצפייה ביתית. אולם, הצפייה בו בקולנוע בהקרנה מסחרית חשפה בפני שוב גם את הקסם המסוים שיש בצפייה בסרט עם קהל זר. התגובות של הקהל לא היו הפרעה אלא חלק מן החוויה, והן מה שהופך אותו לבריחה אפקטיבית מן המציאות. כן, ניתן גם להתלונן שזה סרט על צרות של עולם ראשון ומעמד מאוד גבוה (מגוון מבחינה גזעית ונטייה מינית בהתאם לתקופה), אבל העושר של הדמויות על המסך רק מראה עד כמה כל הסרט הוא בדרכו סוג של פנטזיה על חיים טובים יותר מבחינת השפע ומבחינת הרומנטיקה. כל זאת בז'אנר שקיים עוד לפני הקולנוע ודומה כי לרוב סרטים חדשים בו לא היו חביבי המבקרים. "רק לא אתה" לא יהפוך לקלאסיקה והוא כאמור פחות טוב מסרטים קודמים של גלאק בז'אנר, אך דומני כי לא במקרה הוא מוצא עכשיו את הקהל שלו. חלקו אף יחזור ויצפה בו כסרט שהוא קצת טיפשי, אבל גם מנחם.