סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע, או: מה טרנטינו היה עושה?

ולאן הלכה משפחת טרנטינו-פיק ב-7 באוקטובר? יש להם חדר מוגן? האם אבא קוונטין אסף את הילד בזרועותיו להרגיע ותהה על הסרט שאנחנו חיים בו. אולי הוא התרשם מקור הרוח של חלקנו, כמו מתבטלים בפני המלחמה, אומרים שכבר חווינו כאלה, ממש לא מזמן. קצת אזעקות, קצת נפילות בשטח פתוח, לא היו נפגעים וזה עובר. אקספוזיציה נטולת מנוע עלילתי. עד שהתגלו ממדי הזוועה. לא בבת אחת, לא בצעקות, בשכבות מתקלפות באיטיות של זום אאוט, של משהו שהחביאו בהתחלה בשולי הפריים, הדרום האדום שהיה מטושטש כדי שלא נשים לב אליו, עד שההתרחשות תהיה גדולה מכדי שנוכל להתעלם ממנה. כמו הבלחות קריאות החירום ב"להשאיר את העולם מאחור". נתעלם ונמשיך בשגרת מרכז חיינו וכאילו זה לא יקרה, זה לא קרה, זה לא כבר קורה. עד שהאסון המתמשך יתפוס את מרכז הפריים.

הנה, בקריאות "יו חמסניקים" בתיעודים באסתטיקת פאונג פוטאג', הלשון עוד חורצת בדלי ביקורת על אותנטיות ואיכות הצילום והתגובה, המקלדת עוד משקשקת בבדיחות הדעת על מחבלים באינטרקום בעדשת המצלמה החכמה של הדלת החכמה של הבית החכם. שליחים שלא הזמנו באפליקציה בבקשה תשאירו את הטבח מחוץ לדלת וקחו בחזרה את האונס ללא הבדלי מין שלא הזמנו. כמו בעריכה של מקורות וסגנונות בחילופי נקודות מבט הנה לחישות לעזרה באבסורד שארוז במבנה של שידורי חדשות שחוזרים על עצמם לדעת, מספקים לנו נקודת הזדהות ואמפתיה ללא נקודת אחיזה כשהמציאות הולכת ומוטחת בפרצופינו הגוללים. הנה צילומים מנקודת מבט ממצלמת גוף, ואם נתייחס לגוף מה שראינו לא יימחה לעולם.

עבור חלקנו זה השלב בו הניתוק החל, עבור חלקנו זה השלב בו הטראומה נעצה ציפורניה דרך גלגלי העיניים, שגם אם נעקור אותם ונשליך מעלינו כאילו שאין להם יכולת להראות לנו שוב שום דבר טוב. כמו ג'ודי המפלצת בדמות אדם שמאוכזבת כל כך מהמשפחה שלה ב"המחיר שאנחנו משלמים", זה לא יעזור. אולי נסתובב מעתה כמו אדם חי מת ומכה ונוקם בעיוורון ובועט מ"פרויקט ציד הזאב", פיו מלא שרצים של ריקבון הבשר והרוח, עיניו תפורות לנצח במהדקי סיכות והוא מחסל בכוח על-אנושי ללא תקנה, ללא אבחנה בין רוצחים סדרתיים אוהבי דם ואיברים והשפלה, לבין אנשי רפואה ולא מעורבים. אין אזור בטוח בספינת משא עמוסת שכבות ודורות של אלימות ופשעים. במסמכים, אם הולכים מספיק אחורה אפשר לזהות שהוא היה בן אדם פעם. אסיר מלחמה שאולץ לעבור התאמות כירורגיות עד שכל מה שנשאר ממנו הוא זעם עיוור על אי הצדק, על ההתעללות, על הדם ועל הכאב ששום ליטרה לא תשכך.

להשאיר את העולם מאחור

אולי הרגשנו במצור על זמן שנמתח ונמתח ואיש לא אמר ש"אף אחד לא יציל אותך", הזרות של המצב היא בכמה שהוא הפך מסרט מלחמה מוכר שחזר על עצמו לסרט פלישה ביתית. ההבנה ההדרגתית שהכל קרוב ומוחשי ונוזל האחד אל השני למרות שהתצפיתניות שלנו לא היו שתוקות, הן דיברו, הן התריעו. המזרקה המתפרצת מול הגבול ב"הילד" היא מעיין נובע של חיים בצל הרים ומלחמה שלא הותירו לה סיכוי. והמוח לא מעבד חומרים בלתי ניתנים לעריכה, חומר נא, מבעית, אמיתי מדי בפורמטים של בדיון שלא מספק מזור.

התודעה רואה את מצלמות האבטחה שמציגות ג'יפים חודרים ואנשים עם נשקים והולכת אחורה, מהטרנטינו-פיקים שאולי הזמינו כרטיסים לצאת מהסרט הזה ואיך אפשר שלא, אל הכלה הצהובה של ״להרוג את ביל״ וכרסה בין שיניה. בעידן הכל, התכנים כמעט זמינים תמיד על פי דרישה היא עדיין מנהלת את השיחה הרכה עם ביל בשחור לבן, מלטפת את הבת שלה דרך הגוף בחסד, מבקשת לפייס את כל הדם והבגידה המתמשכת והרצח שהיו ושישנם ושיהיו מנת חלקה. היא אומרת מסרים של שלום של הפסקת אש של הידברות של הסכם. היא רוצה לשנות את הנרטיב שגדלה עליו והיא חושבת שתצליח במה שיכול להיראות כיום מואר ומאושר ומשפחתי, פסטורלי. והיא נכנסת פנימה ואנחנו רואים ורואות אותם באים עליה מכל הצדדים, מאומנים היטב, כמו מחבלים על וליד ג'יפים בתוך השקט החי של שבת בבוקר של סוף החגים. על סמים כמו חבורת המרצחים בסרט אחר בו הבדיון מבקש להציל אישה והעובר שלה, ואנחנו נדע מה הולך לקרות אבל נתחנן לתרחיש אחר. הרי הבת שלה שנקרעת ממנה שורדת. הרי היא מחלימה אחרי שנים בתרדמת והתעללות נוספת והיא חוזרת לנקום. האם היא גם חוזרת להשתקם?

המוח חושב על הדם הנפוץ לכל עבר, על הבניין הנתון תחת מתקפה מבפנים ב"מוות אכזרי" החדש (שנקרא בכלל ״להעיר את השד״). על התיאטרליות המגוחכת שלו שזו כל מהותה, על סיפור הגבורה וההישרדות שהוא מגולל בפנינו כשאנשים, משפחות מכל גיל ומין משלמות את המחיר. והדם הניתז, אנחנו ראינו לאן הוא יגיע ולאן הוא הולך ומה הוא עומד לעולל. הוא מפיץ את הטראומה הלאה. הוא לא מפסיק עם סוף שמוביל להתחלה שמובילה לסוף וחוזר חלילה עד שאולי נרים ראש בוהה ומיואש כי מישהו שינה לנו את תבנית החוקים כמו ב"כשהרוע אורב". איך נדע להתמודד ולהמשיך הלאה כשמה שמתחולל בלתי נגמר ובלתי נתפס. ובכל זאת אני ממשיכה לראות סרטים, ומנסה להבין האם הבדיון יציל אותנו. ייתן לנו שיקוף ייתן לנו אבל ייתן לנו לעבד.

התגובה מגיעה מאוחר ובכוח כה רב וגובה מאיתנו ומהם את כל המחירים. ואנחנו ממשיכים לשלם והמוח הולך הלאה אל סצנת התיאטרון ב"ממזרים חסרי כבוד" כשחדוות הריסוס והנקמה כבר מקבלת רובד כבד של עודפות. ואולי לא הייתה ברירה אבל זה ממשיך וממשיך ועוד ועוד והעין ממאנת לצפות והדעת מסרבת להאמין והראש מתעקש למצוא צידוקים וריחוק והבדלים אבל הכל קרוב הכל נוזל, הכל שכבות של יחד של חיים וגופות ובתים והריסות ומחלות וטראומה ותחזירו אותם הביתה ואסון הומניטרי ומוות. והכל בצבע, זה לא שחור לבן, יש כאן גוונים ונקודות מבט ומה שאנחנו רואים בתקריב מתחיל בעצמו להידחק לשוליים כשהעדשה חייבת להיות רחבה כדי להראות את ממדי ההריסות שזרענו בחזרה, לפני שתתמקד שוב שם בידיים ורגליים בין ההריסות. ואז תחתוך חזרה אל ידיים אוחזות ומבקשות לסוכך, לשווא בדשא המופקר.

אופנהיימר

באזעקה בחוץ ביפו עם הילד שלי, אדם אחד שואל למה אין טייס אחד אמיץ שיעלה עם פצצת אטום קטנה ויפיל אותה על עזה. ואמא אמיצה אחת, לא אני, עונה לו "כי יש שם אנשים ואם ככה אתה חושב בחרת לחיות במקום הלא נכון". הוא בטח לא ראה "אופנהיימר" וחבל כי הגיבור המיוסר המפתח פצצה שהיא נשק השמדה המוני ובוכה – היה אומר לו. היה מסביר לו ולנו שעוצמה כזו מגיעה עם אינטרסים ועם השלכות. וכל גוון כתום שיש בסרט ובכרזה שלו הוא ראשים של ילדים שחייבים לחזור הביתה. כולם חייבים לחזור הביתה כי אין לנו סרט מהשנה הזו שיסביר, שיאפשר לעכל איך אנחנו משאירים, איך אנחנו הורגים בשלנו. כי ההסבר היחיד הוא שהעיניים שלנו באמת סגורות או חלולות וזה לא יכול להיות. לא. ולא הפלנו כזו פצצה אבל אנחנו בהחלט סובלים מנשורת שהמייחל לאטום לא לקח בחשבון. כי הכל קרוב, הכל קשור. ואיפה אפשר לקנות ברבי בהתקף חרדה מתמשך. כל הוורוד הזה של ״ברבי״ לא בישר לנו על המחיר של להחזיק את הבית שחלק מהנשים משלמות. ואיפה ״ברבי הולכת למילואים״ כי במציאות חיינו פתרונות הומניים וחינניים לא זוכים להצלחה כרגע.

אולי ברבי יכלה לקחת ביד את מולי מ"רוצחי פרח הירח" ולהבהיר לה שהיא כבר לא מסונוורת מגבר בלונדיני יפה בלורית ותואר עם כוונות איומות. היא הייתה רואה שהוא כלי ריק שמבצע פעולות הרסניות ורצחניות של סכסוך אדמה בשם מנהיג רעיל שמשקר וממשיך להפעיל מניפולציות כשרק טובתו האישית לנגד עיניו. אולי הן שתיהן צריכות לקחת אותנו בידיים. בתוך קולנוע של אדמה ואשמה שמציף ניצול כמו ב"מאי דצמבר" שהוא עדיין נזק שמתרחש ולא משנה עד כמה נציג את עצמנו כקורבן. וגם כשאכן היינו קורבן, וגם אם יצרנו וגידלנו וטיפחנו פלאים, גם זרענו והטלנו אסונות. וכמו ב"אנטומיה של נפילה" נרצה להמשיך לחיות, כאן, עם עצמנו, עם מה שקורה עם מה שקרה.

אולי נתחבא במרחב מוגן יחסית ונעשה בינג' כי נרגיש שזה כל מה שנשאר לנו להעביר את הזמן עד הסוף. ואולי נרצה ללכת לראות סרט גדול בקולנוע שוב. לצאת מהבית לצאת מעצמנו ביחד. כדי שזה יקרה נצטרך לעשות. נצטרך לשקם, נצטרך להיות יחד באמת כי הכל כאן וקרוב ולרפא את החולי שיצרנו תנאים להיווצרותו שכבר מגיע אלינו. והנה הטלוויזיה עם "האחרונים מבינינו" שמבוסס על משחק עם פטריה קטלנית, מטפטפת לנו תרחישים. נצטרך להיות מסוגלים ללכת להזדהות שוב עם משהו כמו ברבי, למצוא נחמה בנוער שמחפש תשובות ברוחות מהעבר ולוחץ להן את היד ב"נגעת נרצחת" רק שנצטרך לא להיבלע בתוכן ולראות – האם הבדיון יציל אותנו.