״The Pigeon Tunnel״, סקירת אפל TV+

הסרט התיעודי החדש שעלה לצפייה באפל TV+, ״The Pigeon Tunnel״ (לתכנים בשירות אין שם עברי רשמי, אז להלן אמשיך בתרגום "מנהרת היונים", השם העברי של הספר עמו הסרט מתכתב), מפגיש בין שני יוצרים. ניתן לטעון כי כל אחד מהם שינה את הז'אנר בו הוא פעל או פועל. בתקפיד המרואיין: הסופר ג'ון לה קארה (שם העט של דיוויד קורנוול), מי שאחרי שנחשף כאיש ביון בריטי בנה קריירה ספרותית עם ספרי ריגול שמהווים אנטיתזה לג'יימס בונד ומתמקדים בעבודה השחורה ובכל-זאת-מותחת של שירותי הביון, כאשר הדגש הוא יותר על חשש תמידי מבגידה וטשטוש זהות. בתקפיד המראיין והבמאי: ארול מוריס, מי שבדרכו שינה את האופן שבו סרטים תיעודיים המבוססים על ראיונות נעשים ונראים. על פניו שני מדיומים שונים ושני אזורים הפוכים של התרבות: לה קארה הפך ז'אנר ספרותי שנחשב בזמנו לרדוד לסממן איכותי, בעוד מוריס הפך ז'אנר שנחשב אליטיסטי לפופולרי ומבדר. למעשה, כפי שניתן לראות בסרט, יש דמיון בין שניהם ביחס לאמנות הסיפור, באופן בו הם חושפים אמת ובעוד מספר דברים לגבי השקפת העולם, כפי שיש גם הבדלים.

לה קארה השתמש בשם "מנהרת היונים" כשם זמני לרבים מספריו בשלבי הכתיבה, עד שבסופו של דבר בחר בו להיות שמה של האוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה ב-2016. הסרט של מוריס אינו עיבוד לאוטוביוגרפיה, אלא מהווה ביוגרפיה אלטרנטיבית הנשענת על ראיונות עם לה קארה שהתקיימו סמוך למותו ב-2020, וקצת על עיבוד לחלק מכתביו, כולל הספר שנתן את הכותרת. המנהרה שבכותרת נמצאת במונטה קרלו – יונים הגדלות בקזינו משוחררות בתוך מנהרה על מנת לצאת ממנה בנקודה בה ציידים ממתינים להם. המסע שלהם הוא לעבר האפשרות למוות. העניין הוא שבעוד חלק מן היונים ימותו או ייפצעו, אלו שיעברו את המסע בשלום ישובו לקן שלהם בקזינו, בחזרה לכלוב ובחזרה למנהרה בסופו של דבר תוביל למותן.

הסיפור הזה הוא מטאפורה ליותר מדבר אחד, עבור הסופר, הבמאי הצופה. ניתן לראות בכך משל לאכזריות של האדם והחיים, מבט על חוסר תכלית שבביצוע העבודה, בגידה בידי מי שמטפל ומגדל אותך, ונוכחות תמידית של אפשרות למוות בסוף המסע, כל מסע, ביציאה מן המנהרה. הדבר משתלב בגישה של מוריס לקולנוע בכלל ובניצוצות שעולים בשיחה שלו עם לה קארה, שבתור אמן בפני עצמו וכמי שמעיד על עצמו כבר בפתיחה כבקיא בסרטים של מוריס, מנסה לעצב בדרכו את הדברים שיעלו ביצירה. ניתן לטעון כי הדבר מוריד מכוחו של מוריס כיוצר או שהוא מראיין עדין מדי עם האנשים עמם הוא משוחח בכל סרט בכלל ובסרט הספציפי הזה בפרט. אבל דומני כי השיפוט הזה שגם מקבל הד ממוריס עצמו בסרט מחמיץ משהו יסודי ביצירה של הבמאי.

הקריירה של מוריס כוללת סרטים ותכניות טלוויזיה נהדרות החל משלהי שנות השבעים ו"שערי גן עדן" (אודות בית קברות לחיות מחמד, אבל לא מהסוג של סטיבן קינג), אבל הסגנון שלו החל התגבש בסוף שנות השמונים עם "הקו הכחול הדק" ובעיקר מאוחר יותר. בהכללה גסה, ניתן לומר כי מוריס הפך את הסרטים המבוססים על ראיונות למסוגננים יותר, עם השפעות של סרטי פילם נואר וקולונע הוליוודי בפרט, דרך שינויים שהיום נתפסים כמובנים מאליהם: שימוש נרחב בשחזורים והעמדות הדמויות בסיטואציות מבוימות, לפעמים עם הגיבורים עצמם ולפעמים עם שחקנים; צילום דינמי וקרוב של המרואיין בשיחה שהיא בסיס הסרט.

חלק מן העניין טמון בכך שמוריס מדבר עם המרואיינים דרך מסך המוצב בסמוך למצלמה כך שהמבט שלהם לעבר המצלמה הוא טבעי יותר. במקרים אחרים, ובאופן בולט בסרט הנוכחי, מוריס משחק עם עיצוב החלל בו מתרחש הראיון. כמו בסרט מתח, לה קארה אמנם מדבר בסרט בצורה רגועה, אבל הוא מצולם ממגוון רחב של זוויות, תוך שימוש תמידי בעריכה וחזרה לסמלים כמו מראות ויונים. כל זאת לצד קטעים מסרטים וסדרות שנעשו על פי כתביו של הסופר (בעיקר "המרגל שחזר מן הכפור" וגרסת ה-BBC של "החפרפרת"), וקטעים לא קצרים שבוימו לטובת סרט זה ועם שחקנים, שחזור חלקים מחייו ולפרקים ספריו של לה קארה, לעתים תוך טשטוש ההבדלים בין המקורות השונים.

התוצאה היא סרט שמצד אחד לא משעמם לרגע מבחינה חזותית, ומאידך לפעמים מרגיש כי הבימוי "מתאמץ" יותר מדי לייצר הקשרים סימבוליים וקולנוע דינמי. אך במקרה הזה, כמו ברוב סרטי הבמאי, אני מוצא כי לרוב הטכניקה הולמת את הנושא, גם במקרים בהם היא בנאלית במידה מסוימת. זאת מכיוון שמוריס אמנם תמיד בוחר לסרטיו דמויות קיצוניות ומנסה, על פניו, להקשיב לסיפור המיוחד שלהם, אבל הוא תמיד עושה זאת באופן המנסה לראות כיצד הסיפור שלהם משקף את החוויה האנושית כולה. הסרטים שלו הם בו בזמן דיוקן אישי ואינטימי וגם ניסיון להגדיר משהו כללי יותר, החורג מן האדם שקולו מלווה את רוב היצירה. במקרה של הסרט הזה, השאלות עוסקת לא רק בריגול, אלא גם במהות הבסיסית ביותר של זהות אנושית, זיכרון, תחושת בגידה, ביטוי אמנותי, היכולת לסלוח או לא לסלוח, והדרך בה כנות באופי יכולה להתגלות גם כשמשקרים בגלוי. גם אם המרואיין בסרט הזה אומר יותר מפעם אחת כי הוא לא משקר מול המצלמה, יש לזכור כל הזמן זוכרים שהוא אמן בהסתרת חלקים מן האמת וכי שקרים הם חלק מן המקצועות השונים שגילם בחייו. כפי שמסתבר בסרט, מדובר במורשת משפחתית.

מוריס ולה קארה מדגישים הרבה זמן לא רק להצלחה כסופר ולמהות הריגול, אלא גם לקשר של הסופר עם הוריו: אם שנטשה בגיל צעיר ואב שהוא נוכל מקצועי כריזמטי, שהונה רבים במשך כל חייו ונכנס מדי פעם לכלא, רק על מנת לצאת להקסים אחרים בעלילות שווא פעם נוספת. לה קארה, שהוא תמיד גם דיוויד קורנוול, בסופו של דבר לעולם לא ידע מתי גם הוא חלק מן הנוכלות של אביו ומתי אביו בוגד בו ועובד גם עליו. תחושת השקר היחסית תמידית בחייו ולמעשה הקריירה האמנותית, כמו קריירת הביון, היא מראה של הקשר עם האב והכריזמה שאיפשרה את הפשע.

יותר מכך, גם הסרט עצמו הוא שיקוף נוסף של התהליך. סמוך לפתיחה, לה קארה מציין כי כשעבד בביון, היכולת שלו לגרום לאדם שמולו לסמוך עליו על ידי הפגנת רצון לעזור לו היא חלק מן העבודה. הוא טוען כי גם מראיין וגם יוצר סרטים בונה אמון, ואולי בוגד, בצורה דומה. הוא יודע מי ניצב מולו. הוא שואל את מוריס מן הפתיחה מה תפקידו בסרט ומציין בבקיאות כי בסרטיו הוא לפעמים לא נוכח, לפעמים סוג של אלוהים ולפעמים הוא חלק מן השיחה בה גם הוא חשוף. מוריס לא מראה את פניו בסרט, אך כמו ברוב סרטיו קולו בהחלט נשמע לא רק שואל את השאלות, אלא גם משיב מדי פעם ובעיקר מהרהר, או לא תמיד יודע.

הרגע הבולט ביותר עוסק בביקורת שמוריס טען ששמע על הסרט שטרם יצא: שהוא עדין מדי עם לה קארה בנוגע לבגידה. ייתכן והביקורת הזו גם מהדהדת ביקורת על סרטים קודמים של מוריס בהם הוא לא חשף את מלוא החסרונות של המרואיין, באופן בולט בסרטו "דהרמה אמריקאית" על הפוליטיקאי הבעייתי סטיב באנון. העניין הוא שמוריס עצמו אף פעם לא מעוניין בהשפלת מושא התיעוד או בחשיפה של סודות ודברים שהוא לא חשף בעבר, אלא בהקשר חדש למה שכבר ידוע. הוא מקבל את הדברים של לה קארה על כך שהוא לא רוצה לדבר על חיי המין שלו ולמעשה די לסרט לציין כי זו שכבה שלא יורדים לעומקה.
העיקר הוא מה שכבר גלוי וכמה זה מטושטש: לפעמים, קשה לדעת היכן עובר הגבול בין דיוויד קורנוול, ג'ון לה קארה, הדמויות מן הספרים ודמויות אחרות בעולם האמתי שאולי היוו השראה. קשה גם להכריע כמה מתוך משל מנהרת היונים רלוונטי לאדם, מה המסר של המשל הנוסף שמסופר לקראת סוף הסרט ועוסק לכאורה בכך שלפעמים הסודות השמורים ביותר הם גם חסרי משמעות, לפחות למראית עין. עולם הריגול, כפי שכתב אותו לה קארה, הוא כבר עולם ששייך לעבר. פני הלחימה ופני הביון השתנו והסופר יודע זאת גם בספריו.

לכן ולמעשה, ״מנהרת היונים״ הוא בעצם סרט על הסגנון של העולם הישן, סוג של שריד מן העבר שיוצא מספר שנים אחרי מות המרואיין. על פניו סרט על העבר, על דילמות שהיו. בפועל גם סרט על מצב אנושי מתמשך ותמידי. על פניו סרט שמדגיש יותר מדי את הסמלים שלו ואת המטאפורות, אך באותה נשימה סרט שנמנע מלפרש עד הסוף את כל רבדיו או לנסח אמירות חד-משמעיות.