וינטאג' האלווין: "אין שום דבר בחוץ", "לבו של איינג'ל", "המציצן", "האיש המורעל והיפהפייה העיוורת (טוקסיק אוונג'ר)"

באותו האופן שאצלנו, היושבים בציון, הפך פורים מיומיים בשנה לשבוע פלוס של מסיבות ותחפושות, כך קרה גם להאלווין – זה פשוט כיף מדי בכדי להשאיר אותו רק כמה שעות. ליל כל הקדושים האמריקאי כבר מזמן איננו ערב אחד בסוף אוקטובר, אלא חודש שלם של חגיגת סרטי וסדרות אימה, בו בתי הקולנוע (בארה"ב בעיקר, אבל חלק מגיעים אלינו), רשתות הסטרימינג וה-VOD מתחילים לבעבע עם המון סרטים חדשים או קלאסיים מהסוג עוכר השלווה לשמחת אוהבי הז'אנר.
לאימת החודש של אוקטובר עוד נגיע, אל תדאגו, אבל בגלל ההצפה ההאלווינית כבר עכשיו התחילו להצטבר אצלי המון סרטים חדשים. כדי להתמודד ולהיות יעיל, חשבתי להקדים את העניינים עם חימום של קבוצת סרטי אימה שאמנם אינם מהעת האחרונה אבל לגמרי כדאי להכיר.

האמת היא שכל ארבעת הסרטים בסקירה הזו יכלו לתדלק טקסט שלם בפני עצמו. הם כולם משמעותיים במיוחד לעולם הקאלט וסרטי הז'אנר. עם זאת, בחרתי ללכת על משהו מיידי יותר, נטול ספויילרים או ניתוחים משמעותיים מדי שלגמרי יכולים להיות מנת חלקם. משהו שיותר יעורר סקרנות, או לחילופין, יבהיר למה נכנסים כשלוחצים פליי. היה לי גם חשוב לבחור סרטים שזמינים וקיימים באופן חוקי בארץ. תוכלו לברר איפה אפשר לצפות בהם מתחת לשם שלהם בפסקאות המוקדשות להן.

ואם במקרה יתעורר בכם רצון לעוד סרטי אימה מתקופות קודמות מעבר לארבעת הנוכחים (אמן ואמן), יש לנו לא מעט המלצות ואזהרות עליהם בהיסטוריה של סריטה. סתם לדוגמא מהשנים האחרונות, תוכלו למצוא טקסטים על טרילוגיית "צמאי הדם" של מישיו יאמאמטו, ארבעה מסרטיו של דאריו ארג'נטו, דאבל מותחני עם "כשזר מתקשר" ו"בחסות העלטה", סרטי האימה של ג'ק קלייטון, דאבל גרמני מהאייטיז שכתבה לירון, וכמובן כמה שמדי פעם צצים באימת החודש.

"אין שום דבר בחוץ" – There's Nothing Out There
(MUBI)

ב-1991 יצא להפצה מצומצמת סרט הביכורים של רולף קאנפסקי, "אין שום דבר בחוץ", אותו ביים כשהיה בסך הכול בן 20, בלי שיהיה לו מושג כמה הוא הקדים את זמנו. למעשה, הרוב לא ידעו. אתוודה חלושות שגם אני לא שמעתי על הסרט הזה עד שעלה לסטרימינג מובי כחלק מסדרת האלווין שלהם, והאמת שאני די מופתע מכמה הסרט הזה מתחת לרדאר. מה שנראה בהתחלה כמו איזה טראש אייטיזי ילדותי, משהו שדוסון לירי היה מביים לפני שסיים את התיכון, התגלה לא רק כסרט הרבה יותר חכם ממה שהיה נדמה, אלא שיבשר חישוב מסלול מחדש של ז'אנר שלם.
חמש שנים לפני "צעקה" ששינה את פני האימה המודרנית והכניס אותה לעידן הפוסט-מודרני שלה, וכמעט שני עשורים לפני "בקתת הפחד", קאנפסקי כתב וביים סרט דל תקציב שכולו מודעות עצמית, מיפוי של חוקי הז'אנר, ובמרכזו דמות של סינפיל קצת מעצבן שלא מבין איך אף אחד אחר לא שם לב לתמרורי האזהרה – בדיוק כמו רנדי של "צעקה". קאנפסקי לקח את זה כמה צעדים רחוק יותר ולגמרי התפרע שם, לרמה שאחת הדמויות בעת מנוסה נתלית לפתע על מוט הבום שמעליה כדי לזנק מעל מכשול.

"אין שום דבר בחוץ" מתחיל במין פרולוג כפול שמנסה לפייס בין שני הקצוות שלו, זה המודע וזה שלוקח את עצמו ברצינות יחסית. סצנת הפתיחה מתרחשת בספריית וידיאו, בה המוכרת הצעירה מותקפת על ידי רוצח. במהלך ניסיונותיה לברוח מהתוקף, המצלמה מתעכבת על עטיפות הסרטים השונות, כאילו בונה לנו בנק אסוציאציות. הסצנה הזו מתגלה כחלום וחסרת קשר ישיר לעלילה, אבל לאחר מכן אותה בחורה אומללה מותקפת בסצנה נוספת, הפעם במעבה יער, כנראה על ידי יצור מפלצתי שהגיע מהחלל החיצון.
משם, אחרי סיקוונס כתוביות באנימציית תלת ממד עם ציטוטים נבחרים מהמשך הסרט, קאנפסקי לוקח אותנו לסרט מתת הז'אנר של "בקתה ביער": חמישה תלמידי תיכון, כולם מגולמים על ידי שחקנים שנראים בני כמעט שלושים, יוצאים לחופשה מבית הספר ובוחרים לבלות את סוף השבוע בדירת נופש מבודדת ליד אגם. את החבורה מרכיבים שלושה זוגות (כמובן שסטרייטים לבנים, להוציא אחת "ברזילאית") ומייק, אותו חובב אימה נוירוטי (קרייג פק, שהמשיך לאחר מכן להופיע בקומץ מסרטיו של קאנפסקי) שמצביע באופן אובססיבי על כל הקלישאות של סרטי האימה שנקרות בדרכם. כבר בלילה הראשון, אחרי הרבה עירום נשי וסצנת מקלחת ארוכה למדי, יגיע החייזר הקטלני דמוי הצפרדע שיורק לייזר מהעיניים אל אזור הבקתה, ויתחיל לחסל את הנוכחים.

צריך להיות הוגנים ולומר שיש סיבה מדוע "צעקה" זכה לתהילת עולם לעומת "אין שום דבר בחוץ" שהוגלה לשוליים. סרטו של ווס קרייבן מ-1996 הוא סרט מעולה גם אם מפשיטים ממנו את האלמנטים המתחכמים, לעומת "אין שום דבר בחוץ" שמתייצב כמעט אך ורק כדאחקה.
אמנם בסרטים מהסוג הזה קשה מאוד לעשות את ההפרדה בין מה בכוונה רעוע ומה תוצאה של חוסר כישרון, אבל במקרה שלנו, מעבר להברקות התסריטאיות החביבות וכמה פאנצ'ים שנוחתים טוב, אין הרבה ציונים טובים לתת. המשחק די קטסטרופלי, העשייה מרושלת (אם כי, אסייג, אני חושב שהעריכה המבולבלת היא מכוונת, ומייצרת כמה רגעים קורעים מצחוק), והחרמנות הילדותית שלו מנשים צעירות לא עוברת טוב עכשיו. ספק אם החליקה גם אז. במקביל לכל אלה, צריך לזכור שמדובר בסרט-שנעשה-כנגד-כל-הסיכויים על ידי בחור בן 20, ומאוד מגניב שמובי בחרו להציף אותו מחדש. הוא מתוחכם וממזרי, גם אם עשוי לא טוב, ובעיקר כזה שיש לו מקום בהתקדמות של האימה ובמעבר שלה מהאייטיז לניינטיז.

לפני שנתיים בדיוק כתבתי פה על סרט "בקתה ביער" אחר, רימייק ל"טבח מסיבת הפיג'מות" שמבצע היפוכים על השפה הקולנועית של סרטי הסלאשרים. התהליך שלי אתו היה זהה – בהתחלה חשבתי שנפלתי על סרט אקספלוייטיישן עם אונה מתפקדת אחת, אבל לשמחתי התגלה שהתלו בי ויש פה משהו הרבה יותר מוצלח. אני לא יודע אם דאנישקה אסטראהזי, הבמאית של "טבח מסיבת הפיג'מות", הכירה את "אין שום דבר בחוץ" (אני מאמין שלא) אבל גם במקרה הזה צריך לזכור הוא היה שם לפניה. בעיני זו תגלית נהדר של השנה הזו.

"לבו של איינג'ל" – Angel Heart
(yes)

מבוסס על הספר "מלאך נופל" של ויליאם יורסטברג מ-1978, "לבו של איינג'ל" מתחיל עם קו העלילה האהוב עלי ביותר – מישהו נעלם ללא עקבות. ספציפית הפעם הנעדר הוא בחור צעיר בשם ג'וני פייבוריט, שהתפוגג מבית החולים בו היה מאושפז אחרי ממלחמת העולם השנייה. המחפש אחריו הוא בלש פרטי מניו יורק, הארי איינג'ל, שנשכר למשימה על ידי אישיות מסתורית וקריפית למדי בשם לואיס סייפר. איינג'ל מתחיל במסע החיפושים שלוקח אותו מניו יורק הצוננת עד לניו אורלינס המיוזעת והכרומטית, וכאשר האנשים שהוא מתשאל בדרך מתגלים לאחר מכן במצב מאוד מתקדם של מוות אכזרי, הבלש מבין שהחקירה הזו מובילה אותו למקומות מאוד אפלים, ושאולי הוא לא נבחר במקרה.

את סרטו של אלן פארקר מ-1987 ראיתי לראשונה בעותק וידאו כשהייתי בן איזה 18 או משהו כזה, ונגנבתי ממנו לגמרי. הוא נחקק כל כך חזק בתודעה שלי, שמצאתי את עצמי חושב עליו לא מעט במרוצת השנים. ביום שישי אחד לפני כמה חודשים, כשהייתי במצב נפשי לא מזהיר והזדקקתי להסחת דעת, גיליתי שהוא עלה ל-VOD של yes וצפיתי בו שוב לראשונה מזה שני עשורים. בעקבות הצפייה הזו לא רק שחיבתי אליו רק התעצמה, אלא שנדהמתי מכמה אימג'ים ורגעים אני זוכר ממנו (בראשן זעקת "Who’s the Boy", והדרך המאוד ספציפית בה מיקי רורק מחזיק סיגריה בקצות אצבעותיו בשוט אחד ספציפי שלא הזמן לפרט עליו). באמת שיהיה קשה להסביר את ההשפעה שלו עלי.
מה שכן, מיהרתי להמליץ עליו לכמה מחברי שלא ראו אותו מעולם, ולאחר הקמפיין שלי חזרו מאוכזבים עם הרבה שאלות. אז לא יודע, אולי הוא באמת לא לכל אחד. האמת היא שזה הפתיע אותי כי גם אם לא כולם נסחפים אחרי הסיפור (שאני מוצא מרתק במיוחד), האווירה של הסרט, הצילום (מייקל סרסין), העריכה (ג'רי המבלינג) והמוזיקה המכשפת שלו (טרוור ג'ונס) הם בפני עצמם הרבה יותר ממה שאפשר למצוא ברוב הסרטים שנעשו. עוד הוכחה לכך שאלן פארקר הוא אחד הבמאים הוורסטיליים והטובים ביותר שהיו לנו.

פארקר היה בעיצומו של סטרייק מאוד מרשים כשסוף סוף קיבל אור ירוק לצאת לצילומיו של התסריט הפרובוקטיבי, זה שכל כך הרבה לפניו בהוליווד נבהלו ממנו. הבמאי הבריטי בן ה-43 היה אחרי ההצלחות של "אקספרס של חצות" ו"תהילה" זוכי האוסקר, "ימים אחרונים של אהבה" עם דיאן קיטון ואלברט פיני, "החומה" על פי פינק פלויד, והדרמה המרגשת "בירדי" שגילתה לרוב העולם את ניקולס קייג'. גם הקאסט של הסרט עורר הרבה עניין. מיקי רורק בתפקיד איינג'ל היה הדבר הכי לוהט באותה תקופה, שנה אחרי המסת המסך ב"תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", ליסה בונט הייתה ליהוק מאוד שנוי במחלוקת לתפקיד שהוא כולו מיניות נשית בזמן שעל המסך הקטן הייתה הילדה בסיטקום הנקי במיוחד "משפחת קוסבי", ורוברט דה נירו זוכה שני האוסקרים כלואיס סייפר נחשב כבר שני עשורים כאחד השחקנים הטובים ביותר בעולם. גם שרלוט רמפלינג פה, בלתי אפשרי לשכוח.
אך על אף כל אלה, אולי תוצאה של עיכובים בעריכה והמון בעיות עם הצנזורה, "לבו של איינג'ל" התרסק כשיצא לעולם במרץ של 1987, ובקושי כיסה את התקציב שלו. גם הביקורות לא ממש תמכו בו, ומעונת הפרסים של 1987 הוא נעדר לחלוטין. אבל ממש כמו מותחן חקירה אפל אחר שביים במאי בריטי בהוליווד שנים בודדות לפני, סרט בשם "בלייד ראנר", גם "לבו של איינג'ל" התגלה מחדש ותפס את מקומו בקאנון. כיום "לבו של איינג'ל" נחשב לאחד ממותחני הניאו-נואר האימתיים האהובים ביותר. אפילו אפשר לומר שהוא אחד המשפיעים. כריסטופר נולן דיבר עליו בהקשר של "ממנטו", ולמרות שאין לי הוכחה, אני מאמין שיש לו השראה על "שבעה צעדים". לכל הפחות הן צפיות משלימות.

כניאו-נואר שעוסק בחקירת אדם נעלם, בודק אלמנטים של גבריות, מתרחש בשולי ארה"ב עם אלמנטים פולקלוריים ופסקול ג'אז מפואר, "לבו של איינג'ל" באמת סרט שלוחץ על כל הכפתורים שלי. אז אם גם אתם חולקים מזה משהו אתי, סביר מאוד שהוא יתפוס גם אתכם. כמובן קחו בחשבון כמה אימג'ים מאוד לא נעימים ותחושת דטרמניזם שלא תמיד באה טוב, בטח לא בימים כאלה. אם יש לכם ולכן את הקיבה לזה, אני חושב שהוא בגדר צפיית חובה.
גם אלן פארקר התאושש די מהר מהכישלון של "לבו של איינג'ל". שנה לאחר מכן כבר היה מועמד לאוסקר על "מיסיסיפי בוערת", ואל הניינטיז נכנס בגדול עם "הקומיטמנטס" ו"אוויטה". הוא בשום אופן לא במאי שנשכח או משהו בסגנון, אבל אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להפציר בכם לראות כמה שיותר מסרטיו, אפילו את סרטו האחרון והבעייתי-בכל-כך-הרבה-דרכים, "החיים של דיויד גייל".

"המציצן" – Peeping Tom
(yes, tubi)

סרט נוסף שנכשל בעת יציאתו אך בשנים שלאחר מכן השתנתה התפיסה עליו הוא "המציצן" של מייקל פאוול. מכישלון קופתי וביקורתי שפגם בקריירה של יוצר אהוב, הוא הפך לסרט מהולל ומוערך שבמאים עכשוויים מציינים כאחד המשפיעים עליהם (הפעם מדובר במרטין סקורסזה ואדגר רייט, שהרבה מ"אתמול בלילה בסוהו" מהדהד ממנו). אבל ל"המציצן" יש אלמנט אפילו יותר מורכב בכרוניקה של ההיסטוריה הקולנועית בכלל, וזו של קולנוע האימה בפרט.

יהיה בלתי אפשרי לדבר על הקולנוע של שלהי מלחמת העולם השנייה והשנים שלאחריה בלי להזכיר את "הקשתים", מייקל פאוול ואמריך פרסבורגר. הקולנוענים הבריטים היו אחראים על כמה מהסרטים היפים והנפלאים של התקופה, ביניהם "עניין של חיים ומוות", "חייו ומותו של קולונל בלימפ", "הנעליים האדומות" ו"נרקיס שחור". במהרה ההערכה לשניים קיפצה את האוקיינוס אל ארצות הברית, שם אפילו האקדמיה אימצה אותם בחום עם מועמדויות לאוסקר.
לקראת סוף הפיפטיז הקשתים החליטו לפרק את השותפות שלהם (רק מבחינה מקצועית. הם נותרו חברים קרובים), ופאוול המשיך לקריירת סולו. היא אולי לא הגיעה לגבהים שהשיגו סרטיו המשותפים עם פרסבורגר, אבל הותירה סרט אחד שכיום נחשב לפסגה של הבמאי אך באופן אירוני גם הביאה אותו למשבר מקצועי גדול. "המציצן" היה סרטו השני של פאוול לאחר הפירוק, מותחן אפל ומאוד פרובוקטיבי לתקופתו המספר על בחור צעיר וביישן שמתפרנס כפוקוס-פולר וצלם סטילס של תמונות שנמכרות מתחת לדלפק. בזמנו הפנוי, לעומת זאת, הוא רוצח סדרתי של נשים, תוקף את קורבנותיו בעזרת חצובת המצלמה שלו, תוך כדי שהוא מצלם את האקט. זהו כמובן לא ספויילר, אלא משהו שנחשף ממש בדקות הראשונות של הסרט.

את הרוצח השקט מגלם קארל בוהם האוסטרי-גרמני, שמוכר בעיקר משיתופי הפעולה המאוחרים יותר שלו עם פאסבינדר, בהופעה די מצמררת שמעניקה הרבה אנושיות לרוצח המפלצתי שהוא, ובעיקר נותן וייבים רציניים של פיטר לורה ("M – עיר מחפשת רוצח", "הנץ ממלטה") שזה כמובן נהדר. הנשים בסרט הן אנה מאסי המתוקה כדיירת הצעירה שלא יודעת לאיזו מלכודת היא מכניסה את עצמה, מאקסין אודלי כאמה העיוורת שדווקא כן מבינה שמשהו לא בסדר, וזו שבאופן אישי הכי התרגשתי מנוכחותה, מוירה שירר, השחקנית הראשית של "הנעליים האדומות". הנוכחות על המסך של האישה הזו זה תופעת טבע. האמת שבאופן כללי הקאסט הנשי של הסרט, ולמעשה גם של שאר סרטיו של פאוול, מעיד על כך לבמאי הזה היה קיבעון די קיצוני לשחקניות עם שיער אדמוני. זה אפילו יותר קיצוני מ"הבלונדיניות של היצ'קוק" לדעתי.

הזעזוע של הקהל והביקורת מ"המציצן" היה כל כך עוצמתי שהסרט חווה כישלון גדול בקופות, וכאמור כמעט וסיים את הקריירה של פאוול. אבל הנה הקטע הכי משונה בכל הסיפור הזה: חודשיים אחרי הקרנת הבכורה של "המציצן" בלונדון, התקיימה בארה"ב בכורה של סרט אחר, אמריקאי, כזה שעוסק בבחור צעיר וביישן שרוצח נשים, וכמו גיבור "המציצן" גם הוא תוצר של תסבוכת פרוידיאנית ששורשיה נטועים בהתעללות על ידי אחד מהוריו. זהו כמובן "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, להיט ענק ואחד הסרטים החשובים ביותר אי פעם, כזה שאוהבים להציג כמבשר תת הז'אנר של הסלאשרים שיהפוך להיות פופולרי במיוחד במהלך שנות השבעים, במהלך ולאחרי מלחמת ויטנאם.
"המציצן" הגיע לארה"ב רק ב-1962, אבל צירוף המקרים הזה די מדהים. שני במאים ותיקים בשתי יבשות שונות (אם כי צריך להזכיר כמובן שגם אלפרד היצ'קוק בריטי) עשו באותה שנה סרט אימה פרוידיאני שובר גבולות ומחריד לתקופתו על רוצח סדרתי, האחד בין רגע היה לתופעה תרבותית, ולשני לקח שנים רבות לקבל את ההערכה שמגיעה לו.

כשזה מגיע לתחושות חרדה ותדהמה, כמובן שמעט מאוד נותר מ"המציצן" בחלוף השנים. להוציא שתי סצנות שיש להן איזושהי אפקטיביות גם לצופים עכשוויים, קשה לקרוא לו מפחיד או מזעזע מדי, אבל צריך לקחת בחשבון שבאופן טבעי סף הגירוי שלנו איננו כמו זה של הקהל בתחילת הסיקסטיז. כך שמי שמחפש רכבת הרים קולנועית של טרור וזוועה, זה איננו הסרט הנכון בשבילו, די מיותר לציין. למעשה, רוב האקטים האיומים בסרט בכלל אינם על המסך, אבל זה, בעיני, דווקא חלק מהכוח שלו, שמשאיר הרבה מאוד לדמיון של הצופים. אני מניח שזו גם אחת הסיבות שהקהל בתקופתו לא הצליח להתמודד אתו וברח הכי רחוק שאפשר. ובכל זאת, אם מנתקים את "המציצן" מהציפיות שמגיעות עם שיוכו הז'אנריסטי, מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של תקופתו.
כמו כל סרטיו של פאוול האשף, גם "המציצן" פשוט מרהיב. למרות שכמעט כולו צילומי פנים, הוא יפהפה בכל שוט ושוט שלו, כשהשימוש בפריימינג ותאורה (אוטו הלר) ועיצוב תפאורה (ארתור לוסון) מבהיר למה כל כך הרבה קולנוענים נתפסו עליו ואימצו אותו בחלוף השנים. הסרט הזה יפה בצורה יוצאת דופן, עם לא מעט אימג'ים בלתי נשכחים, שהוא מחזיק צפייה אפילו בלי להזכיר את תילי התילים של התיאוריות הקולנועיות והפסיכולוגיות שאפשר להעמיס עליו, בנוגע למציצנות של הצופים, הקולנוע כאקט חודרני (תרתי משמע) והאלמנטים הסאדו-מזוכיסטיים שהאומנות השביעית מביאה עמה.
יותר מכל הסרטים בסקירה הזו, "המציצן" הוא כנראה המאתגר ביותר, באופן יחסי, בעיקר בגלל הקצב שלו, אבל הוא בכל זאת ממשיך למצוא קהל חדש בכל שנה שחולפת, הוכחה לגדולתו. על אף שהוא כמעט והרס את חייו של הבמאי שלו, ונשאר שנים רבות בצילו של "פסיכו", כל מי שמתעניין בהתפתחות של קולנוע הז'אנר צריך את הסרט הזה בבנק הצפיות שלו.

"האיש המורעל והיפהפייה העיוורת" ("טוקסיק אוונג'ר") – The Toxic Avenger
(tubi)

את הסרט הזה השארתי לסוף כי צריך להודות על האמת, מדובר בקומדיה הרבה יותר מאשר סרט אימה. כמובן שאפשר להבין מדוע נכנס לקאנון של הז'אנר המפחיד, בכל זאת מדובר במסע נקמה מחריד ואלים של בחור שנפל לפסולת רעילה, אבל מהרגע הראשון ברור שהטון של הסרט הולך על הכיוון הקומי. זאת אומרת, אם מבחינתכם קומדיה כוללת סירסור בילדות בנות 12, דריסה מכוונת של ילד קטן וצילום הגופה במצלמת פולארויד לטובת סיפוק מיני, ירי בכלב נחייה, התעללות בבחור על הספקטרום האוטיסטי, הכאת קשישה חסרת הגנה, שמפנובויה, ותקיפה מינית של אישה עיוורת. אתם יודעים, כל הדברים שבשבילם אנחנו הולכים לקולנוע כדי לצחוק ולהשתחרר קצת.

סרט הקאלט הזה, שהביא לשלושה סרטי המשך ורימייק שאמור לצאת השנה בהנהגתו של מייקון בלייר ("אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר") ובכיכובם של פיטר דינקלייג', קווין בייקון ואלייז'ה ווד, הוא יציאה מחופפת של מייקל הרץ וסמיואל ווייל, שבוחנת הרבה מאוד גבולות של הטעם הטוב, וגם את זה של הרע.
"טוקסיק אוונג'ר" מתרחש בעיירה טרומאוויל (על שם חברת ההפקה של סרטי הטראש), הידועה גם כ"בירת הפסולת רעילה של העולם". מלווין, שרת צעיר במועדון הכושר המקומי, סובל מבריונות מצד הלוהטים והלוהטות של המקום. לאחר מתיחה גרועה במיוחד, מלווין נופל אל חבית של פסולת רעילה (לא רחוק ממה שיקרה לג'ק ב"באטמן" של 1989), ויוצא משם כמפלצת מעוותת וחזקה להפליא. עם כוחותיו החדשים, מלווין יוצא לנקות את טרומאוויל מכל הפושעים שבה, ולנקום באלו שהביאו אותו למצב הזה. בין לבין הוא מפתח זוגיות עם צעירה עיוורת ובהחלט יפהפייה שמתאהבת בו, בזמן שהוא מצד אחד הופך לגיבור, אך גם נרדף על ידי הפושעים המקומיים וראש העיר המושחת של העיירה.

זאת הייתה הצפייה הראשונה שלי בסרט המפורסם של אולפני טרומה מ-1984 (ניסיתי בעבר אבל לא הצלחתי לשרוד, הפעם לקחתי את זה כמשימה), ואני לא בטוח אם הייתי מבולבל ככה מסרט אי פעם. אני הזדעזעתי מספיק בשביל לשקול האם אני רוצה להמשיך ולצפות בו, ואיכשהו סצנה לאחר מכן צחקתי בקול רם מבדיחה מעולה. זה קרה כמה פעמים במהלכו. "טוקסיק אוונג'ר" הוא מרושע ודוחה אבל, ואני לא בטוח אם אני גאה בזה, אחד המצחיקים שראיתי, ולא בקטע אירוני. די ברור שהבדיחות בסרט מכוונות, ובשונה מ"אין שום דבר בחוץ" כל מהלך בו מתוכנן ומודע.

משהו כשמונים דקות בסך הכול נמשך "טוקסיק אוונג'ר" ובהחלט קורה בו הרבה. הרץ ו-ווייל לא מבזבזים דקה, לחרדתם – או הנאתם – של הצופים. מהאקספוזיציה שמציגה את ארבע החלאות שיביאו את מלווין למצב הביש שלו, מהפיכתו לנוקם הרעיל שהוא ממש גיבור על שכונתי, רדיפתו שלקוחה מהעולמות של ג'יימס ווייל, סיפור האהבה שלו, וניצחונו על השחיתות המקומית. הסרט הזה שואב הרבה מדמויות הקומיקס כמו באטמן וקפטן אמריקה, רק בגרסה דוחה, אכזרית, נטולת מוסר ודלת תקציב. נשבע לכם שאני עדיין לא יודע איך להתייחס לדבר הזה, שמצד אחד אני חייב להעריך את כל הדברים המעולים שקורים בו – בראשם באמת ההומור האדיר וחסר הרחמים – אבל מאידך קשה לי מאוד לפרגן לבוז האנושי שנוטף כמעט מכל פריים בו. סרט שגורם לך צורך עז במקלחת לאחריו. ואולי סדנת ויפאסנה.
העולם, כמובן, לא צריך את דעתי ההפכפכה. "טוקסיק אוונג'ר" הוא קאלט לכל דבר ועניין, מלך של הקרנות חצות, וכזה שהמורשת שלו רק מתחזקת עם השנים, כך שאני חושב שכל מי שמתעניין בסרטי הפולחן ובתרבות הטראש כן חייב לעצמו לצפות בו, ייתכן ואפילו ייהנה ממנו. על אף הכול, אני בהחלט לא מצטער שסוף סוף מצאתי את הזמן בשבילו, כי באמת שלצחוק בקול רם איננו משהו שאני לוקח כמובן מאליו. אלו שיותר רגישים לדברים כמו רוע וסיאוב אנושי, כנראה יכולים להמשיך הלאה בחייהם. תשאירו את השיט הזה בשבילנו. הכול טוב.