אוסקר 2023/24: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ה'

לפני יותר מעשרה ימים, כשישראל הייתה במציאות כל כך אחרת שבאמת אי אפשר להאמין, הגיע הדד-ליין לבחירת נציגויות האוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בינתיים אנחנו מחכים להודעה רשמית מטעם האקדמיה, שבוחנת את הסרטים ובודקת כשירות. עם זאת, מאז החלק הרביעי של המעקב הצטרפו למניין ההולך ותופח 20 מדינות נוספות, עליהן תוכלו לקרוא פה, בחלק החמישי. זה מקפיץ את מספר הנציגויות כרגע ל-82, כעשר פחות מהשנים האחרונות. קשה לי להאמין שבאמת יהיה פער כזה, אז בטח נגלה עוד מדינות עד הרשימה הסופית של האקדמיה. קמבודיה, קאמרון, מלטה, ניגריה, פקיסטן, דרום אפריקה ואוגנדה הן חלק מאלו שפתחו קול קורא, אבל לא הכריזו על בחירתן ככל הידוע לי.

מעבר אליהן, ישנן שלוש מדינות שאנחנו יודעים בוודאות שלא ישתתפו השנה. הראשונה היא רוסיה, מטעמים זהים לשנה שעברה בהיותה מדינה שכפתה מלחמה על אחרת והלוואי שתפסיק עם זה כבר אלוהים אדירים; השנייה היא קוסובו, שעל אף שהוגשו מספר סרטים לתחרות, הוועדה בחרה לא לשלוח אף אחד מהם. אני לא לגמרי יודע למה, זה כמובן מצחין מפוליטיקה, אבל קהילת הקולנוע של המדינה לא מאוד מרוצה מזה כמובן; השלישית היא קזחסטן, גם בהקשר שלה לא כל כך ברור מה הוביל להחלטה.

בעניינים מקומיים יותר, ומכיוון שאנשים באמת שאלו אותי על זה (נשבע), עשיתי בדיקה מחודשת של הנציגים שהוקרנו בפסטיבלי ישראל, במין תחרות מטופשת שהמצאתי בראש שלי ואינה מעידה על שום דבר מעבר לכמה מוצלחים האנשים והנשים שאחראים על האירועים הנפלאים האלו. למרבה הצער, התבשרנו שפסטיבל הקולנוע הגאה לא יתקיים נכון לרגע זה, ולכן אני שנייה מניח אותו בצד.
לפי ספירתי 21 סרטים מתוך ה-82 הוצגו בישראל (לא כולל "שבע ברכות" כמובן). מתוכם שניים היו בשני פסטיבלים: "על עשבים יבשים" של טורקיה ו"ארץ אלוהים" של איסלנד, שנכחו גם בחיפה וגם בירושלים. אני מחשיב אותם כחלק מהמניין של שני הפסטיבלים, אז כרגע, אם אינני טועה, פסטיבל ירושלים הציג 8 מתוך המועמדים, וחיפה 14. לדוקאביב יש את נציג אוקראינה. אז זה לגבי זה.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-96
חלק 5

אוסטריה – "ורה" (Vera)
האוסטרים דרדסו לנו הפתעה נחמדה, ושלחו את סרטם של טיצה קובי וריינר פרילמל, ששימח אותי מאוד בפסטיבל ירושלים, אליו גם הגיעה השחקנית הראשית שלו, ורה ג'מה. היא מגלמת את עצמה במין טייק מסויים על חייה כאישה מבוגרת שמחפשת אהבה וקשר, כל זה תחת צלו של אביה ג'וליאנו ג'מה, אחד מענקי המסך האיטלקי. "ורה" זכה בפרס השחקנית והבימוי של מסגרת אופקים בפסטיבל ונציה, ואני מאוד מקווה שתהיה לקהל הישראלי הזדמנות נוספת לצפות בו כי הוא באמת נהדר.
לאוסטריה יש שני אוסקרים, על "הזייפנים" ו"אהבה". בשנתיים האחרונות גם הצליחה להגיע לשורטליסט עם "חופש מוחלט" ו"קורסאז'", אבל זה לא הסתיים במועמדות.
סיכוי להיכנס ל-15: אמן.

ורה

אירלנד – "בצלה של ביירות" (In the Shadow of Beirut)
לפני שלוש שנים שלחה אירלנד, מדינה שאני אוהב בקטע אישי וכזו שידעה תקופות איומות מהעבר הלא רחוק, את הסרט התיעודי "עזה" שעוסק ביומיום של התושבים החיים תחת כיבוש. הסרט גם הוקרן בפסטיבל חיפה. אחד הבמאים של הסרט ההוא, גארי קיאן, חבר לבמאי סטיבן ג'רארד קלי לדוקו נוסף שעוסק בחברה ערבית תחת תנאים איומים, "בצילה של ביירות", שבמפיקות האחראיות שלו אפשר למצוא את הילרי וצ'לסי קלינטון.
הסרט מתעסק בכמה משפחות לבנוניות שחיות בסברה ושתילה, המקום שידוע בעקבות הטבח הבלתי נסבל של 1982. מעניין עם ארי פולמן מרואיין שם.
אירלנד הפתיעה אותנו בשנה שעברה כשהצליחה להיות מועמדת לראשונה בתולדותיה עם "ילדה שקטה" מחמם הלב. באופן כללי 2022 הייתה שנת אירלנד באוסקר עם הנוכחות המאסיבית של "רוחות אינישרין", המועמדות של פול מסקל על "אחרי השמש", וזוכה הסרט הקצר "פרידה אירית".
סיכוי להיכנס ל-15: לא נראה מבטיח.

אלבניה – "אלכסנדר" (Alexander)
אלכסנדר משם הסרט התיעודי הזה, שביים אדריט סאדיקו, הוא אלכסנדר גרודה, שב-1990 חטף ספינה ספינת מלחמה לאחר שהודח מתפקידו כמכונאי עליה בעקבות חוסר ציות.
זהו הניסיון ה-16 של אלבניה באוסקר, עד כה ללא מועמדויות, אבל כן אזכיר שהנציגות שלהם משנה שעברה, "כוס קפה ונעליים חדשות" הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון ודי הרס לי את החיים. אז הידד לך, אלבניה. כל הכבוד.
סיכוי להיכנס ל-15: לא קיים.

ארגנטינה – "העבריינים" (Los Delincuentes)
עוד נציגות שהוקרנה בפסטיבל ירושלים היא זו הארגנטינאית, הסרט מפצל הקהל של רודריגו מורנו. חלק התייחסו אליו כאחד משיאי הפסטיבל השנה, ולראייה את הטקס סיים עם ציון לשבח בתחרות הבינלאומית, כשלעומתם אני השתעממתי ממנו באופן כל כך קיצוני שיצאתי לסיגריה באמצע. לא נורא, הוא נמשך על פני מעל לשלוש שעות אז לא הפסדתי יותר מדי.
דרמת הפשע הזו שהוקרנה במסגרת מבט מסויים של פסטיבל קאן מספרת על עובד בנק שמועל בכספים, ומשתף פעולה עם גבר נוסף על מנת לטשטש עקבות ולהחביא את הכסף הרחק מהעיר. זה לא מתקדם טוב מדי, ואז מישהו נוסע לאיזו חווה ויש שם בחורה כלשהי, ואז מפטרים אותו מהבנק. מי זוכר.
זוכת שני האוסקר ארגנטינה ("הסיפור הרשמי", "הסוד שבעיניים") השיגה בשנה שעברה את מועמדותה השמינית בזכות "ארגנטינה 1985" המצוין.
סיכוי להיכנס ל-15: הכול יכול להיות.

דנמרק – "הארץ המובטחת" (The Promised Land)
תשע שנים עברו מאז נשלח הבמאי ניקולאי ארסל לייצג את מדינתו באוסקר יחד עם סרט היסטורי בכיכובו של מאס מיקלסן, "סיפור מלכותי". מאז המדינה חביבת האוסקר הייתה מועמדת ארבע פעמים נוספות, ואף זכתה באוסקר הרביעי שלה עם "עוד סיבוב", שגם היה מועמד לפרס הבימוי. שנה אחר כך קבעה שיא נוסף כאשר הסרט מטעמה "לברוח" היה הראשון שעשה את הטריפל הפיצ'רי של סרט בינלאומי, סרט אנימציה וסרט בינלאומי (והפסיד את כולם).
כעת דנמרק שולחת את ארסל ומיקלסן בהפקה תקופתית נוספת, כזו שמתרחשת ב-1775 ובמרכזה מאבק של חייל לשעבר עם בעל אדמות שכנראה מגיע למקומות קיצוניים במיוחד. הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון. התמונה בראש הפוסט היא ממנו.
סיכוי להיכנס ל-15: חד משמעית.

הודו – "2018"
השנה הגרועה בחיי מונצחת בנציג הודו לאוסקר השנה, ומתברר שאני לא היחיד שסבלתי בה – זו השנה בה התרחשו הצפות איומות באיזור קרלה שבדרום הודו, שגבו את חייהם של כמעט 500 אנשים. קצת שם בפרופורציות את מה שאני עברתי, אאלץ להודות. הממ… בכל מקרה, על זה מספר הסרט של הבמאי ההודי-מלזי ג'וד אנתני ג'וזף, דרמת הישרדות של מספר אנשים שנקלעו לאיזור האסון, כל אחד עם הסיפור שלו, ועליהם לנסות ולצאת משם בחיים.
הודו הייתה מועמדת לאוסקר שלוש פעמים, ובשנה שעברה הפתיעה כאשר הצליחה להשתחל לרשימה המקוצרת עם "הצגת הקולנוע האחרונה". לא הסרט של בוגדנוביץ', כמובן, אלא דרמת התבגרות נמתחת.
סיכוי להיכנס ל-15: חלש מאוד.

הפיליפינים – "הנעדר" (The Missing)
סרטו של קארל ג'וזף פאפא משלב בין שני סוגי אנימציה בסיפור מאוד יפה ועצוב על התמודדות עם פגיעה מינית, דרך גרפיקאי צעיר נטול פה, שלאחר מציאת גופת הדוד שלו מאמין שחייזרים באים לחטוף אותו. כמובן שכל אלו מתגלים כדימויים להדחקה ולכאב שחווה בילדותו, וזה באמת מאוד חזק, אם כי לפעמים המטאפורות משתלטות על הסרט.
הפיליפינים לא היו מעומדים לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס ל-15: חלש, אני חושב.

הנעדר

ויטנאם – "שלוש נשים" (Glorious Ashes)
מועמדותה היחידה של ויטנאם לאוסקר הייתה בזכות "ניחוח הפאפאיה הירוקה" ב-1993, אותו ביים טראן אן הונג. היוצר הוויטנאמי המהולל נשלח לאוסקר השנה, אבל לא כדי לייצג את מדינתו, אלא דווקא את צרפת עם "הקדירה", עליו זכה בפרס הבימוי של פסטיבל קאן מסיבות שאני עדיין מנסה לפענח. זה השאיר לוויטנאמים את סרטו של באוי תאק צ'ויאן, שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ובעיני הוא אחד החלשים שראיתי שם.
"שלוש נשים" (השם הזה ניתן לסרט על ידי פסטיבל חיפה, בבחירה משונה ממש כמו להקרין אותו) מספר על כפר ויטנאמי נחשל שיש בו הרבה שריפות מסיבות שבשלב זה של חיי אני לא מצליח להיזכר, וכנראה עוד כמה דברים קרו שם.
סיכוי להיכנס ל-15: מאמין שלא.

ונצואלה – "צל השמש" (The Shadow of the Sun)
אחרי הצל של ביירות מטעם אירלנד, מגיע הצל של השמש בכניסה הוונצואלית לאוסקר השנה, באחד השמות הכי גנריים שנתקלתי בהם לאחרונה. הסיפור דווקא נשמע מרגש למדי, ובו בחור צעיר וחרש מבקש מאחיו הגדול שיעזור לו להגשים את חלומו לנצח בתחרות מוזיקה. אני לא בטוח איך הם יעשו את זה, אבל בוודאות כל הצופים יבכו בסוף.
זהו סרט הביכורים של מיגל אנחל פרר והוא לגמרי ניקה את פרסי פסטיבל הקולנוע הוונצואלי למקרה שתהיתם מה התרחש שם השנה.
ונצואלה לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס ל-15: כמעט ולא.

ירדן – "בעזרת השם בן זכר" (Inshalla A Boy)
זה אמנם הכי פרובינציאלי שאני יכול לחשוב עליו, אבל משעשע איזו מערכת יחסים ביזארית יש בין נציגי ירדן לאוסקר לבין ישראל.
ב-2008 הם שלחו סרט לראשונה, "קפטן אבו ראד" שהוקרן אצלנו להנאת צופי ארץ ישראל. לקח להם שבע שנים להוציא נציגות נוספת, "תיב", שגם התגלה כסרט נהדר ואפילו נתן לשכנתנו את מועמדותה היחידה. השנתיים הבאות הביאו עמן נציגויות שעוסקות בישראל, עם "3000 לילות" ו-"200 מטר" שבמרכזן פלסטינים תחת הכיבוש, ובשנה שעברה עשו פה מהומה קלה עם סרט הנטפליקס הגרוע באופן יוצא דופן "פארחה", המישיר מבט לפשעי המלחמה של ישראל במלחמת העצמאות. השנה יש טוויסט קל, כי אמנם הנציג שלהם לא עוסק בנו (לפחות ממה שהצלחתי להבין), אבל השחקנית הראשית שלו היא לא אחרת מזוכת האופיר מונא חוא המופלאה ("לא פה לא שם"), ילידת חיפה. לצדה אפשר למצוא גם את היתאם עומרי ("בית לחם").
חוא מגלמת אישה המנסה להתמודד עם החיים שאחרי מות בעלה, כאשר חוקי מדינתה לא באמת מאפשרים לה קיום סביר. את הסרט ביימה אמג'ד אל-ראשידה, והוא הסרט הירדני הראשון שהתקבל לפסטיבל קאן, ספציפית למסגרת שבועיים של המבקרים.
סיכוי להיכנס ל-15: פסטיבל קאן זה קלף מאוד חזק.

מולדובה – "רעמים" (Thunders)
הנה משהו שאני לא זוכר שקרה (למרות שסטטיסטית זה לא הכי מופרך) – שתי מדינות שולחות סרט עם אותו השם. ובכן, כמעט. כי אחרי "רעם" שמייצג את שווייץ, מגיע "רעמים" של מולדובה. כמעט כמו "בצלה של ביירות" ו"צלה השמש" מאירלנד ו-ונצואלה, בהתאמה.
"רעמים" הוא סרט של איואנה בובייקה, והוא מתרחש בכפר קטן קצת אחרי 1992, שם שני ילדים יוצאים לחפש אחרי הפרות שלהם ומגלים שהם תקועים בתוך שדה מוקשים. נשמע שזה סוג של שילוב בין המועמד לאוסקר המופלא "ארץ המוקשים" של דנמרק, והסרט הקצר הנהדר של עמרי לוי, "חול".
זהו הניסיון הרביעי של מולדובה באוסקר, עד כה ללא תוצאות.
סיכוי להיכנס ל-15: מהנמוכים.

מונגוליה – "עיר של רוח" (City of Wind)
זוכה פרס השחקן של מסגרת אופקים בפסטיבל ונציה הוא הפקה מונגולית-גרמנית-קטארית-הולנדית-פורטוגלית-צרפתית. לא היה לי כוח לקרוא את כל הביקורת של וראייטי, אלו גם ככה ימים קשים פה, אז נסכם שמדובר בסיפור על בחור בן 17 שאישה מסקרנת נכנסת לחייו והוא מגלה מציאות מקבילה לשלנו. אני חושב. את הסרט ביים בחור עם השם שהכי לא ניתן לבטא בעברית, לכאגוואדולם פורב-אוחיר.
זוהי הנציגות השמינית של מונגוליה, שטרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: *צרצרים*

מלזיה – "פסי הטיגריס" (Tiger Stripes)
בפעם השביעית שולחת מלזיה סרט לאוסקר, עד כה ללא מועמדויות, ובפעם השנייה היא בוחרת בסרט אימה. משהו שלא עבד לאף מדינה אי פעם, אבל יום אחד זה יקרה.
סרט הביכורים של אמנדה נל או הוא כזה שמשלב בין אימה והתבגרות של נערות, הולך בדרכם המרהיבה של סרטים כמו "קארי", "המכשפה", "בקיעה" וחלקים מסויימים מאוד מ"אדומה אש". זה בגדול מה שאני יודע על הסרט שאף זכה בפרס של מסגרת שבועיים של במאים בקאן האחרון.
סיכוי להיכנס ל-15: כשיהפוך טיגריס פסיו ויהפוך לנמר וחבורבורותיו (רק כדי להבהיר שאני יודע מה ההבדל בין נמר וטיגריס).

פסי הטיגריס

סודן – "להתראות ג'וליה" (Goodbye Julia)
עוד סרט ביכורים שמגיע לאוסקר מפסטיבל קאן הוא זה של מוחמד קורדופני, ובזכותו גיליתי שב-2011 סודן התפצלה לסודן ודרום סודן. שיעור הגיאוגרפיה הכי טוב שהיה לי בחיים המעקב הזה אחרי הנציגים, בהן צדקי. בכל מקרה, מדובר בסיפורן של שתי נשים לאחר הפיצול, שאני נוטה להאמין שלא התבצע בנסיבות משמחות במיוחד. אישה אמידה מהצפון שוכרת את שרותיה של אלמנה מהדרום כדי שתהיה עוזרת הבית שלה, מסתירה ממנה את האמת על מות בעלה.
זוהי הנציגות השנייה בסך הכול של סודן.
סיכוי להיכנס ל-15: ייתכן, אבל זה יהיה מאבק.

סינגפור – "לשבור את הקרח" (The Breaking Ice)
אחד הסרטים האהובים עלי ביותר מפסטיבל חיפה האחרון היה "לשבור את הקרח", שאל אף שמו וסצנת הפתיחה הזהה, אין לו שום קשר ללהיט של דיסני. כנציג סינגפור הוא נשלח בעיקר בזכות זהות הבמאי, אנתוני צ'ן, שזו הפעם השלישית שהוא נשלח עם סרט לאוסקר, אחרי "איו איו" ו"העונה הרטובה". צ'ן אמנם סינגפורי, וכמובן שמולדתו חלק מההפקה, אבל אין בו אף סצנה שמתרחשת בסינגפור או דמות סינגפורית אחת. הסרט, שהוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, מתרחש בכלל בדרום קוריאה, שם נפגשים שלושה סינים צעירים די אבודים, יחד הם מנסים למצוא נחמה וכוח להתמודד עם המטענים שלהם. ממש אפשר היה להרגיש איך סצנה אחרי סצנה הוא נכנס לי יותר ויותר ללב. אני מאוהב.
סינגפור לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: מגיע לו, אבל קשה לי להאמין.

סנגל – "באנל ואדמה" (Banel & Adama)
אחד מסרטי תוכניית פסטיבל ירושלים – שגם כיכב אחושילינג בטריילר הנפלא של הפסטיבל – שקיבל מקום בסריטה במהלך פוסט ההמלצות המקדימות שלנו. זהו סרטה הראשון של רמאטה טולאי-סי, והוא עוסק בזוג צעיר שחי בכפר קטן בצפון המדינה, שם הרומנטיקה והאהבה שלהם עומדת למבחן מול מסורת והתחייבויות קהילתיות.
הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והוא הנציג החמישי שמנסה סנגל להכניס לאוסקר, עד כה ללא הצלחה למרות שהיא כנראה הייתה מאוד קרובה עם "אטלנטיקה" לפני ארבע שנים.
סיכוי להיכנס ל-15: מאמין שכן.

סרביה – "כי מחשבותי נאבקות" (Because My Thoughts are Struggeling)
הנציגות ה-30 של סרביה היא דרמה תקופתית על ימיו האחרונים של מיכאילו אוברונוביץ', "הנסיך השלישי מבית אוברונוביץ'" בשבילכם, לפני ההתנקשות בחייו והוא בן 44. כך נוכל לגלות כיצד נאבקו מחשבותיו של איש המלוכה שמאוד אהב את הקונספט של עריצות. את הנסיך מגלם דרגן מיקאנוביץ' הנאה, שגם עושה בממוצע ארבעה סרטים בשנה, וגם צץ לפעמים בסרטי אקשן הוליוודיים כמו "פאפילון", "אשתו של שומר הראש של המתנקש", "עוגת שכבות" וכמובן "בת ים רצחנית" מ-2014. הבמאי הוא מילורד מילינקוביץ'.
סיכוי להיכנס ל-15: רחוק מאוד.

קוסטה ריקה – "יש לי חלומות חשמליים" (I Have Electric Dreams)
לא שמעתי על הסרט הזה עד שהוכרז כנציג, אבל מסתבר שהוא עשה סיבוב פסטיבלים מטורף בשנה שעברה, כולל שלוש זכיות משמעותיות בלוקרנו (שחקנית, שחקן, בימוי) ובסן סבסטיאן. זהו סיפור התבגרות מאת הבמאית ולנטינה מאורל בעבודת הביכורים שלה (היא זכתה בסינמפונדיישן של קאן ב-2017), במרכזו נערה שרוצה לעבור מבית אמה לבית אביה הלא מאוד יציב, אתו אולי יש לה הרבה במשותף.
זהו הניסיון התריסר של קוסטה ריקה, עד כה ללא מועמדויות.
סיכוי להיכנס ל-15: סרטי התבגרות עובדים טוב באקדמיה, אז נראה מה קורה עם זה.

קניה – "מוורה" (Mvera)
נסיונה השמיני של קניה באוסקר הוא דרמה חברתית שנשמעת קשוחה פצצות. מוורה היא אישה קנייתית המחפשת את אימה ומגלה שהיא בסכנה להיחטף לארגון של סחר באיברים. היא נאלצת לחזור חזרה לכפר שלה ולהזהיר את התושבים מפני המועמד המוביל למשרת המושל, שכפי הנראה גם הוא חלק מזה. את הסרט ביים דאודי אנגוקה על פי תסריט של וולין אוגוטו וקהידי יא.
סיכוי להיכנס ל-15: הוא מתחת לרדאר מדי.

תאילנד – "לא חברים" (Not Friends)
בסינופסיס שמזכיר באופן משונה את "אוון הנסון היקר", הנציגות התאילנדית שכתב וביים אטה המוואדי, מתרחשת בבית ספר ובו אחד התלמידים מוצא את מותו בתאונת דרכים. תלמיד חדש, שלא באמת רצה להיות חבר של המנוח, מנצל את ההזדמנות לצבור פופולריות אלקטורלית ומחליט לצלם סרט לזכרו, סוחף את כל בית הספר אחריו מבלי שהם יידעו על המחשבה הצינית שמאחורי המהלך. למה הפוסטר של הסרט נראה כמו העתק של "ג'קאס" זו כבר שאלה אחרת.
תאילנד לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס ל-15: נו.

זה מה שיש לנו בינתיים. כאמור, אני מאמין שעוד מדינות יצוצו עד ההכרזה הרשמית של האקדמיה, אז כנראה שאצליח לסחוט חלק נוסף, ובו גם הימורים ל-15, שאף פעם לא הולכים כמו שצריך.
ימים שקטים לכולנו. אנחנו ננצח.

באנל ואדמה