״בלו ביטל״, סקירה

חלפה כמעט שנה מאז הסקירה שלי את ״בלאק אדם״, שהייתה בחלקה גם בחינת מצב הפרויקט המתמשך שנקרא DCEU, או היקום הקולנועי של די-סי, בהשאלה מן המתחרים. הבעיה עם ההשוואה הזו תמיד הייתה שבממלכת דיסני-מארוול יש תוכנית סדורה ומסודרת, גם אם אני לא מעריך את החתירה שלה לבינוניות או את המבנה השטני (כל סרט הוא רק קדימון לבא אחריו). זאת בעוד אצל השכנים המוזרים בוורנר/די-סי קומיקס התחושה התחלפה תדיר: או שאיש לא אוחז בהגה, או שיותר מדי אינטרסים אוחזים, או שההגה לא מחובר לכלום וספק אם היה נבון לנסות להרכיב כלי רכב תוך כדי תנועה קדימה ומבלי לדעת את תוואי הדרך. קוננתי על כך רבות סביב ״אקוומן״ הבכור, כולל ההצעה להפסיק להשתמש במילה ״יקום״, אז אפנה לשם במקום לחזור על הדברים.

למעשה, אולי היה שווה לחכות עד בוא ״אקווהמן 2״ בימים האחרונים של השנה הלועזית, כדי לסגור סופית את הדיון לפני הכניסה לעידן חדש עם קברניט מובהק, בדמות ג׳יימס גאן (ועמיתו לכסא פיטר ספרן, בסדר). אולם, בשל האירועים הפוקדים את הוליווד ובראשם שביתת התסריטאים והשחקנים, אני מתקשה להאמין שנראה את הסוף של הסאגה במועד הנקוב, כלומר שבן אטלנטיס יפציע בבתי הקולנוע בחג המולד. ואם למדתי משהו מההתנהלות של האולפנים והמותג, הוא שאין בעיה לשנות תוכנית גם בדיעבד. לכן הסקירה שלי על ״בלו ביטל״ (Blue Beetle), הסרט הנוכחי ולכאורה גם הלפני-אחרון בגלגול זה של עולם גיבורי-העל לבית די-סי, תתייחס אליו כאל חלק ממכלול. לירון ואני לרוב מחלקים בינינו את ההיצע השנתי הזה, ואחרי שהיא טיפלה ב״הפלאש״ נראה לי רק הוגן להיות זה שמוסיף לרשימת הזנים המוגנים את החיפושית הכחולה.

על פניו, המתכון של ״בלו ביטל״ הוא הנוסחה להצלחה שהתגלתה ב״אקוומן״ – סרט על גיבור-על הפועל במנותק מהשאר, מבוסס על הקורפוס העשיר של די-סי אבל מכיל איזו קריצה או פנייה גם לקהל אחר, שלא בהכרח מתעניין בסרטים הללו. במקרה זה, גיבור-על ממוצא לטינו-אמריקאי, שיעמוד במוקד העלילה ולא בשוליה כמו שעשתה רוזי פרז ב״ציפורי טרף״. אפשר גם להיזכר בעלילות זורו, או בדוגמאות ממארוול ואפילו במיילס מוראלס של ״ספיידר-וורס״, אבל מבחינת הקאנון הקולנועי של די-סי זה בהחלט הסרט הראשון שלהם שמתמקד בסופר-גיבור עם שורשים לטיניי. אז נו, שיהיה כאילו הראשון. מדובר בחיימה רייס, בגילומו של שולו מרידואניה, שכוכבו זרח מילדות ונסק בסדרה ״קוברה קאי״. אני לא ממש התרשמתי שיש הילת כוכבוּת סביבו בסרט זה, אבל זה לא שכתבו לו דמות. רק תפקיד בעלילה.

חיימה הוא הטיפוס הכי פחות מעניין במשפחה שלו, וכפי שמרמז שמם בספרדית הם אכן מלכים. המשפחה כוללת: אב (דמיאן אלקזר) הנוטה לאופטימיות ויודע לנחם, אם (אלפידיה קאריו) דאגנית אך מאחדת ומצופפת שורות, דוד (ג׳ורג׳ לופז) משוגע על הסקאלה שבין פאנק ואנרכיזם, סבתא (המועמדת לאוסקר אדריאנה בראסה) שקטה אך צופנת סוד, וגם אחות קטנה (בליסה אסקובדו) אך דעתנית ורבת תושיה. לעומת הרבגוניות שלהם, חיימה הוא בעיקר בחור צעיר ונלהב החוזר הביתה עם תואר וחובות, רק כדי לגלות שמשפחתו מצויה עוד יותר עמוק בסולם העוני מכפי שהוא זוכר. כיוון שזה עולם הקומיקס של די-סי, הבית הוא מקום בשם פאלמרה סיטי ואת הלימודים הוא סיים באוניברסיטת גותהאם. פאלמרה היא עיר מתפתחת עם מגדלי יוקרה מחד ושכונות מצוקה מאידך, מה שמוביל את חיימה להצטרף אל אחותו בעבודות תחזוקה אצל המשפחה האמידה שמנהלת את העיר, משפחת קורד. הוא עושה זאת כדי לסייע כלכלית למשפחתו שלו, פן יאבדו את ביתם הצנוע.

משפחת קורד היא תמונת מראה למשפחת רייס: תאגיד תעשייתי כלפי חוץ אך נטול אחדות פנימית, המנוהל בידי ויקטוריה קורד (סוזן סרנדון, שנראית סובלת מכל רגע). להשתלט על כל הנדל״ן בעיר לא מספיק לה, גם לא לחלוש על אימפריה טכנולוגית, וברצונה לרתום מקור כוח חייזרי העובר במשפחתה מדור לדור. מדובר במנוע אנרגיה הנובע ממה שנראה כמו חיפושית פרעה ענקית וכחולה, חרפושית אם תרצו, המסוגלת לתדלק צבא של חיילי-על קיבורגיים אותו יצרה קורד מבעוד מועד. אין יותר מדי הסברים על סגולות החרפושית אבל ברור שהיא המקגאפין של הסרט, אותו מנסה להבריח הרחק מדודתה המרשעת היורשת בעלת המצפון של בית קורד, ג׳ני (ברונה מרקזין, כוכבת טלנובלות ברזילאית). כך מגיעה החרפושית אל ידיו של חיימה, או יותר נכון אל תוך תוכו, הופכת אותו לגיבור העל ששמו כשם הסרט.

שני מוטיבים ברורים משתקפים בתקציר. האחד הוא ״משפחה״, הטובים מול הרעים והעניים מול העשירים. משפחה נטולת אמצעים אך בעלת לב שמתעקשת להתערב באקשן, כמו ב״שהאזאם!״, ומולה משפחת תעשיינים עשירה שבבעלותה אימפריית נשק ומכונות לחימה משוריינות, ספק עקיצה לכיוון ״איירון מן״ של המתחרים ממארוול. זהו בעצם גם המוטיב השני ואולי החשוב יותר – בסרט הזה כבר היינו.

קודם כל משום שחבוב הזוכה לפתע בכוחות-על ונאלץ ללמוד להשתמש בהם בעל כורחו, היא תבנית ידועה של סיפורי וסרטי קומיקס. שנית, משום שהקשר בין הסימביוט החוצני לבין הבחור המעט-אבוד אצלו הוא מתארח, מזכיר מאוד את ״ונום״. החל בריבים פנימיים כאילו הגוף המארח הוא דירת שותפים, דרך תאוות הרצח של הטפיל המרוסנת בידי הגיבור שוחר השלום, ואפילו עד למציאת יריב שווה כוחות סטייל הדמות של קטל/קרנייג׳ בסיפור ונום. החרפושית מתקשרת עם חיימה דרך קול פנימי העונה לשם קאג׳י-דה (בקולה של בקי ג׳י), ומסבירה לו שכל נשק שהוא מסוגל לדמיין היא יכולה ליצור עבורו. הדמיון שלו מתגלה כמוגבל, אבל יחד עם חליפת פיקסלים שהופכת אותו לבלתי פגיע ובעל יכולות תעופה, הוא בעצם סוג של ״גרין לנטרן״.

אפשר להמשיך עוד די הרבה, למנות את כל הטלאים מהם הורכב התסריט של גארת׳ דאנט-אלקוסר (הרימייק של ״מיס באלה״), אבל מה שקריטי הוא דווקא המילוי שבסדקים. אתן כאן את הקרדיט גם לבמאי, אנחל מנואל סוטו (״Charm City Kings״), שלפי ראיונות עימו ניכר שהוא באמת ניסה לביים סרט שיהיה שלו, ושתל אותו בתוך הסרט שאמור להיות בורג במכונת בידור גדולה יותר. באחד הראיונות הללו, הוא סיפר על המפגשים עם התסריטאי בהם ניסו השניים למצוא קרקע תרבותית בתור שני לטינים די שונים האחד מרעהו: פורטו-ריקאי ומקסיקני-אמריקאי.

הגורם המאחד של אמריקה הלטינית נוכח בכל רובד בסרט, בעומקים שאני אישית לא האדם המתאים להעיד עליהם, אבל כל אחד יכול לאתר. עולם הרפרנסים של הדמויות הוא משידורי טלוויזיה מדרום/מרכז אמריקה, ומגיע לשיאו עם אזכור חוזר של גיבור-על בשם ״החגב האדום״ (El Chapulín Colorado). על פי תגובת חלק מהקהל בהקרנה בה נכחתי, מדובר בדמות אהודה. חשובים מכך היחסים בתוך המשפחה הלטינו-אמריקאית, המורכבים יותר מאשר תיאור סתמי כמו חמים ואוהבים. מבחינת משפחת רייס אין לחיימה זהות סודית שהוא נאלץ להסתיר מהם, משום שהם איתו מרגע הטרנספורמציה ועד רגעים שבני משפחה לא אמורים לראות. הם מגיעים איתו לראיון עבודה ומביטים בו מחזר אחר ג׳ני, נדבקים ומדביקים באהבה. הרגשות גואים, ההתמודדות משותפת, והעבר נוכח. זה עובד כל-כך טוב עד כי התרגשתי עד דמעות ברגע מסוים, מה שהפתיע אותי לטובה.

הלב הפועם הזה של הסרט מפמפם רגש אך מתקשה לסדוק את מעטה השריון הכחול-מטאלי של היצירה. לא רק משום שחיימה שב ומתגלה כפחות מעניין במשפחת רייס, מה שגורם לתהייה איפה משפחתו בכל פעם שהוא יוצא להרפתקת בונדינג עם הטפיל שלו או מחזר בגמלוניות אחרי המיליארדרית עם המצפון. אפילו היא נדלקת יותר על המשפחה שלו מאשר עליו, דרך אגב. הצרה עם כל התעוררות כזו לחיים מצד ״בלו ביטל״ היא שמדובר בתזכורת לכך שהוא כלוא בתוך תבנית שחוקה וצרה מלהכיל.

זה בולט במיוחד כאשר הגיבור נתקל במכשול שהקהל כבר צלח בדמיונו, לעומת דמות הנבל החיוורת, ואני לא מתכוון לגוון העור. היא כה נטולת מניע שאינו ציניות תסריטאית, עד כי לדעתי זה מה שגרם לה להיות משוחקת בלי חשק. העוזרים שלה, בין אם ראול טרוחיו בתור הסייבורג העושה כרצונה או הארווי גווילן כאיש המעבדה המפוקפק, לא ממש עוזרים. הם מקבלים הזרקת אישיות בשלב מאוחר מדי, והמוצא הלטיני שלהם עורר תהיות לגבי המניעים שלהם.

סוג אחר של הבלחות נוגע להומור, רובו נדוש וכל כולו לא ממש מצחיק בעיניי. אם כי מגיע איזשהו פרס לניסיון להסוות הכי הרבה בדיחת זיקפה שראיתי בסרט לנוער, מאז ״אקוומן״. הדמויות עצמן כן משעשעות באקסצנטריות שלהן, אבל התוצאה לא הייתה צחוק בשום שלב, רק הפתעה. אולי זה משום שאת הבדיחה על באטמן, מאת הקומיקאי הוותיק ג׳ורג׳ לופז, כבר הרסו לי בטריילר. אבל גם הפתעות הן חיוביות בסרט כה נוסחתי, במיוחד אלו שמגיעות מכיוון הדמויות המבוגרות במשפחת רייס, לעומת מעין טוויסט מהצד של ג׳ני שממש לא הרשים או הדהים. ככלל, הרגעים בהם הסרט קצת מתפרע ובורח לשוליים, מצד אחד בועטים היטב בצופה המתנמנם ומאידך נדמים כמעט זרים לטון הבטוח מדי של היצירה.

עוד תימהון קל מבחינתי, כמי שנוטה לחפש וגם למצוא מה לאהוב בפן הוויזואלי של סרטי די-סי, הוא עד כמה הסרט הזה נראה כמו ״ספיי קידס״, הישן. כלומר, על הסקאלה שבין לא טוב לבין רע מאוד. לעומת הזיגזגים הסיפוריים והדגשים המשתנים, הנעשה על המסך שומר על עכירות מצועצעת בכל פעם שמתרחש משהו סופר-גיבורי. זאת לצד העיצוב החמים של בית משפחת רייס והשכונה שלהם, אל מול הקרירות ההייטקיסטית של תאגיד קורד, שניהם חסרי השראה. זה ביזארי במיוחד אם מגלים שמאחורי המצלמה ניצב פאוול פוגורזלסקי, הצלם הקבוע של ארי אסטר, אבל אין בסרט הזה דימוי חזותי אחד שנראה מכוון. ואם סרטי די-סי אינם ממתקי עיניים לכל הפחות, אולי זה זמן טוב לאתחול גם מבחינתי.

״בלו ביטל״ היה בכלל מיועד לשירות הסטרימינג HBO MAX, לפני שהשתנו התוכניות של וורנר והעומד בראש האולפן. נכון לרגע זה, הוא הסרט בעל ההכנסות הנמוכות ביותר של המותג, ולאחר שבועיים על האקרנים טרם כיסה את תקציבו הצנוע יחסית לז׳אנר (כמאה מיליון דולר). האם הניסוי הזה שנקרא ״היקום הקולנועי של די-סי״ באמת יסתיים בסרט החמישה-עשר, ״אקוומן והממלכה האבודה״, נדע רק בסוף השנה.
מה שבטוח הוא שיש לג׳יימס גאן, המנהל-השותף של חטיבת גיבורי-על אצל וורנר, תוכניות להמשך. דווקא סרט כמו זה, שנראה כמעט כמו קולנוע אוטר (אגזים לצורך הדיון) שסבל מהתערבות אולפנים, היה יכול להשתלב בחזון שהציג גאן כשנבחר לתפקיד (והוא רמז שכך יהיה בעתיד, נחכה ונראה). כיוון שזהו ממש סיפור-מקור מהסוג שכבר נעשה מאוס ולכן כמעט ולא רואים יותר, אולי הוא אף מכין את הקרקע להמשכים מסוגים שונים. הייתי שמח לראות גרסה אחרת של הדמות הזו, בהנחיית גאן ובלי סנדול שכנראה חוו סוטו והצוות שלו. אבל אם אפילו קהל היעד לא הגיע להושיט יד אני כבר לא בטוח מי יציל את גיבורי העל של וורנר ודי-סי. אולי זה בכל זאת יהיה אקוומן? הוא הרי עשה זאת בעבר.

זמן לשינוי צורה! סליחה, זה לא פאואר ריינג׳רס. זמן לאתחול צורה!