פרסי אופיר 2023: מחשבות נוספות על רשימת המועמדים ופרידה מן הסרטים שלא עברו שלב

חודש אוגוסט מעביר את תחרות פרסי אופיר ה-34 במספר אל שלב הגמר. ראינו זאת מוקדם יותר השבוע עם הכרזת הסרטים המועמדים בכל הקטגוריות, כאשר הפוסט של אור כבר סיכם בזמן אמת את תמונת המצב. זו יכולה להשתנות כמובן, שכן החודש כולו יוקדש לצפיות השלמה או צפיות חוזרות, בהקרנות מפיקים או דרך אתר הסטרימינג של האקדמיה שחוזר היום לפעילות. הכל לקראת ההצבעות הסופיות שיתקיימו ביום האחרון של אוגוסט, ופרסום התוצאות בטקס פרסי אופיר שייערך ב-10 בספטמבר. כל זה מעניין לכאורה רק את חברי וחברות האקדמיה, מה שאומר רק חצי מסריטה דרך אגב, אבל הדגש הוא על ״לכאורה״. באקדמיה יש אלף חברים על פי דיווח רשמי, אבל אני מבטיח שאת הפוסטים שלנו קראו יותר. גם תגובות ציבוריות, במיוחד אלו שטוענות שאין עניין באופירים, מוכיחות את ההיפך בעיניי. לכן חשבתי לחלוק עוד כמה מחשבות על הרשימה השנתית, ולהתייחס גם לסרטים שאינם – אלו שלא ניגשו בכלל, ואלו שנותרו מאחור השבוע.

לפני כן, ודאי הבחנתם והבחנתן שלא היה לנו השנה פוסט מזן רשימת המתחרים הראשונית. זה לרוב הגיהנום הפרטי שלי לשבת וללקט מידע על עשרות סרטים, רובם חדשים לגמרי גם לי, מתוך ידיעה שכמעט כל מי שמתחרה באופיר טרם נחשף לקהל כלשהו. עופר עשה זאת פעם אחת בדרכו שלו, אבל לא יכולתי או רציתי להפיל את האחריות הלאה. האמת המרה היא שכאשר פורסמה הרשימה לא מצאתי בה עניין מיוחד והתקשתי להביא את עצמי לסיים לכתוב את הפוסט. גם כי העיתוי של פרסום באמצע/בסוף פסטיבל קאן לא היה אידיאלי בעיניי מבחינת המקום אליו הופנתה תשומת הלב שלי. בדיעבד, אפשר לומר שאני לא מתחרט אבל כן מצטער – השנה הנוכחית לא מסתמנת אמנם כחזקה בתולדות הקולנוע המקומי, אבל יש בה לא מעט סרטים שאהבתי. אני כותב זאת אחרי צפייה כמעט בכל הסרטים העלילתיים באורך מלא, מאה אחוז מהקצרים העלילתיים, ומעט מדי תיעודיים. כל-כך מעט שלא הרגשתי בנוח להצביע, ולכן את הדיון בהם אשאיר לעופר שיעשה זאת בפוסט נפרד.

מבין הקצרים חבל לי באופן אישי על ההיעדרות של ״היום הכי יפה בשנה״ של שירה מישר, ו״טיול עם אבא״ של מור ישראלי. אבל אין מקום לכולם בחמישייה, זה הרעיון בתחרות בין סרטים. כך נפרדנו גם מהסרטים הבאים, שאציין גם למטרות תיעוד וארכיבאות: ״אנא רגיל״ של גיל פרמון, ״גילה ההולכת לבדה״ של יובל שפירא, ״הומולדת״ של ניב מנצור, ״ילדה מספר 60427״ של שולמית ליפשיץ ואוריאל ברקוביץ, ״לא חבר סתם״ של עמרי לרון, ״סולו״ של ענת איזנברג, ״עם הרוח״ של ניקולאי קולשוב, ״ש.ג״ של טל קושנר. עשרת הסרטים הללו, וחמשת המועמדים שכן עלו שלב, יכולים להתגאות שלפחות עברו סינון ראשוני. פריבילגיה או שמא מכשול השמור לקטגוריה של הקצרים בלבד, חמישה-עשר שנבחרים בידי ועדה מתוך עשרות הגשות. הידיעה הזו לרוב מעודדת אותי לצפות בכולם, ואת היוצרות והיוצרים אני מקווה שזה מעודד שכן עברו הצבעה אחת וכברת דרך מסוימת.

הסרט האחרון ברשימה, ״ש.ג״ הוא גם אחת משתי הפקות בלבד של קרן שומרון שהוגשו השנה (תוספת מאוחרת: אפשר גם להוסיף לרשימה את ״ידיים מלאות״ של אפרת ליבי, דוקומנטרי שנתמך בידי הקרן). השנייה היא ״אמצע החיים״, סרט באורך מלא עם הרבה שמות גדולים: הכוכבים צחי הלוי, שלום אסייג וחן אמסלם, צמד הבמאים יריב הורוביץ (״רוק בקסבה״) ודני רייספלד (״פנתר שחור״, ״אל תחכי לי״), וגם הצלם בועז יהונתן יעקב, שכן מועמד על סרט אחר (״שבע ברכות״). מתבקש לשאול האם שני הסרטים הללו סבלו מפוליטיקה שאינה קשורה לאמנות, בגלל התמיכה של קרן קולנוע שנויה במחלוקת, באמצע אחת התקופות הכי מקוטבות פוליטית של זמננו. בעיניי התשובה היא לא. גם סטטיסטית (סרט ארוך אחד מ-28 או סרט קצר אחד מ-15) וגם משום שצפיתי בשניהם ואני לא חושב שהיה להם הרבה סיכוי בחמישיות. אבל העניין סובייקטיבי וזכותם של היוצרים לטעון אחרת, כמו גם של אנשים שקרן קולנוע איזורית כמו זו של השומרון היא דווקא צעד מבורך מבחינתם. בעיניי תוכלו לראות בהמשך כי זהות פוליטית אינה ערובה להצלחה באופירים השנה, והגיוון הסקטוריאלי דווקא מרשים יחסית – מבחינת ותק מאחורי הקלעים, עיסוק בעדות ומגזרים שונים, ואפילו בחלוקה לגברים ולנשים.

אלו שעברו שלב

״החייל הנעלם״, הסמן המובהק של הקולנוע האמנותי בחמישיית הסרט הטוב ביותר

בניכוי ״כביש הסרגל״ של מיה דרייפוס, שהחל את המירוץ כרשום אך פרש לפני שהוקרן, רשימה של 28 סרטים נחתכה בדיוק באמצע עם הכניסה לשלב הגמר. זה תמיד ככה באופירים – מחצית הרשימה, עד שני-שלישים לפעמים, נעלמים אחרי ההצבעות הראשונות. זה טבעה של תחרות אבל זה גם מעורר בי את התחושה שאילו היינו מתחילים כך, עם חמישה-עשר מקומות שנבחרו בידי ועדה, כמו בקצרים, הכל היה סביר ונסבל יותר מבחינת הדרישות מחברי וחברות האקדמיה. אני אמנם מכיר מספר זעום של אנשים שמצליחים לראות את כל המתחרים לאורך החודשיים של התחרות, והייתי קרוב לכך בעצמי בידיעה שאני מקריב את הענף התיעודי. אבל ידוע לי גם על מספר אנשים, שלהערכתי מעיד על מספר גבוה יותר, שמצטרפים לצפייה ולהצבעה המכרעת רק בשלב שכבר נופו עבורם החמישיות בידי עמיתיהם.

אפילו בתוך רשימת ה-14 המנופה יש ״מעמדות״ – חמישה-שישה סרטים עם הרבה מועמדויות ותחושה של החמישייה המובילה, מעמד ביניים עם שלוש-ארבע מועמדויות לכל סרט ומעמד נוסף עם מועמדת בודדת או כפולה. השנה קרה דבר מעניין, אם כי הוא אינו נדיר כפי שאור ציין כבר בזמן אמת: יש חמישה סרטים עם 10 מועמדויות כ״א (פלוס מינוס), אבל זו אינה חמישיית הסרט. ״שבע ברכות״ של איילת מנחמי מוביל עם 12 מועמדויות, ואחריו ״החייל הנעלם״ של דני רוזנברג ו״גן קופים״ של אבי נשר, שניהם עם 11 מועמדויות. אפשר לפרוש אותם על המנעד של האמנותי והמסחרי, כאשר סרטו של רוזנברג הוא הסמן המובהק של קולנוע ארטהאוס מרהיב ובלתי מתפשר. אחריו סרטה של מנחמי שיש בו עלילה עממית מגובה בעשייה מפוארת. לגבי הסרט של נשר אני יכול רק להניח משום שטרם צפיתי בו, אבל הקולנוען נוטה לשלב אף הוא בין הקצוות ולתקשר עם הקהל מבלי לוותר על מה שחשוב לו בקולנוע.

מה שלא צריך לנחש הוא הדעה המשוקללת של חברי האקדמיה, כי משלושת אלו יוצא אחד – ״גן קופים״ אינו מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. אנחנו מכירים את הקטע הזה של האקדמיה, בין אם לפני עשור עם ״מי מפחד מהזאב הרע״ או ממש לפני שנה עם ״בתולים״ – המצביעים אהבו הכל, חוץ מהסרט, כמאמר הקלישאה. כאן אני נאלץ להתפצל ולהגיד שמצד אחד, אני אישית בעד הפרדה בהצבעה בין פרסי הבימוי והסרט ולא אוהב כאשר הקטגוריות הללו זהות לגמרי. מצד אחר, אני יודע שהסיבה לכך, או אחת הסיבות, היא שפרס הסרט הוא בעצם הכרטיס לאוסקר. האם האצבע רעדה במיוחד מעל הרובריקה של פרס הסרט, בידיעה שהוא מכיל את הכרטיס הנחשק להוליווד? כי בקטגוריות אחרות ניכר שממש לא הייתה בעיה. אני עוד אמצא מצביע או מצביעה שיתוודו כי כך היה, אבל בינתיים נשאיר הכל בספק.

לגבי האהדה של האקדמיה לשני הסרטים הבאים ברשימה, אין ספק: תשע מועמדויות ל״הפילגש״ של מעיין ריף ומספר זהה לסרט ״בית״ של בני פרדמן. בהתאמה, הראשון הוא סרט שלא הסתרתי את אהבתי אליו והשני הוא סרט נוסף שאני צריך להשלים, שכבר זוכה כרגע בתואר הפתעת האופיר מבחינתי. את חמישיית הסרט סוגר ״לרוץ על החול״ של אדר שפרן, לזכותו רק שלוש מועמדויות נוספות: מוזיקה, עריכה, ליהוק. כולן מוצדקות בעיניי, אבל בחייאת – מי שאהבו את הסרט מספיק כדי להצביע לו בקטגוריה הראשית, לא יכלו למצוא עוד מקומות להצביע? לשחקן שון שאנסלה מנגוזה, שכל הסרט על כתפיו? להופעה התומכת הנהדרת של קים אור אזולאי? לצילום המשובח כרגיל של דניאל מילר? אלו רק כמה דוגמאות ושאלה הפוכה לזו שעולה עקב האנומליה של ״גן קופים״.

עוד סרטים שהגיעה להם יותר אהבה לטעמי האישי הם ארבעה. על ״המנצחים״ (4 מועמדויות) אני הרוס, ומאוד סקרן מתגובת הקהל כלפי המיוזיקל הראוותני והצבעוני אך בעל הזרם התת-קרקעי שחותר תחת הנראטיב הציוני שהוא מציג. ״אמריקה״ (3) היה ניסיון של אופיר ראול גרייצר לשחזר את המסלול של סרטו זוכה האופיר, ״האופה מברלין״, עם הקרנה בפסטיבל ירושלים שמביאה אחרי הפצה בקולנוע ורק שנה לאחר מכן תחרות האופיר – אבל הברק לא הכה פעמיים. ״העתיד״ (3) נראה לי חתרני או דוקרני מדי עבור האקדמיה ושמחתי להתבדות, גם אם חלקית, ולמזלו הוא חלק משנת ריימונד אמסלם – היא מועמדת נגד עצמה בקטגוריית השחקנית הראשית, וגם על התסריט של ״שבע ברכות״ (ופספסה מועמדות על ״בחורים טובים״).

״חדר משלו״ (2) מועמד רק לבימוי ולתסריט, עדות לאהבה הפרסונלית של האקדמיה כלפי הבמאי-תסריטאי מתן יאיר (״פיגומים״, ״בגרות״), אבל זה שאין פה מועמדות על משחק או עשייה הותירה אותי בתימהון. במיוחד משום ששחקן המשנה הוא דרור קרן, בתקופה שאור כבר הכתיר בתור ה״דרור קרנסאנס״ – מועדות על משחק ותסריט ב״בית״ ומשחק ב״טור פרידה״, שהיא המועמדות הבודדת של הסרט. גם ל״בחורים טובים״ מועמדות אחת בלבד, ושוב נשאלת השאלה האם לא היו עוד קטגוריות להצביע לו (אנחנו בסריטה מצאנו די הרבה). גם שתי המועמדויות של ״המשלחת״ (ליהוק ושחקן משנה) מעלות את השאלה האם לא הגיע לו יותר, ולגבי ״בתי אהובתי״ אשאל את ההיפך – ארבע מועמדויות? קצת הרבה בעיניי, עם חשד לאהדה עיוורת לסרטו של איתן גרין הוותיק. אם כי המשותף למועמדים מהצד הזה של הרשימה הוא שרובם כבר נחשף לקהל, בין אם ממש לאחרונה בפסטיבל ירושלים או מוקדם יותר בהפצה קולנועית. מה שיוביל אותנו לסעיף הבא.

מקומו של הקולנוע המסחרי

״בחורים טובים״ – 300 אלף כרטיסים, מועמדות בודדה

אחת התגובות האוטומטיות לפרסום רשימת המועמדים היא ״למי אכפת״, פרדוקס מובנה בעיניי משום שאותו אדם שטרח להגיב הוכיח אכפתיות. אבל בכל זאת מסתתר מאחוריה משהו. למשל תחושת המועדון הסגור, התסכול מכך שהקהל לא שותף לחגיגה, או שסרטים שהקהל אהב לא נכללים לרוב ברשימה. כמובן שכל זה היה נפתר אילו התחרות הייתה מתקיימת רק בין סרטים שכבר הופצו מסחרית, אבל על האוטופיה הזו ויתרנו מזמן. אני אמשיך להטיף לא לשינוי התקנון, כי זה קצת אבוד בעיניי, אלא ישירות למפיקים וליוצרות בבואן לרשום את הסרטים: זה צריך להיות קודם הפצה, פסטיבלים ועוד, ורק בסוף פרסי אופיר, תחנה אחרונה וחגיגית אך נטולת זיעה קרה וסכינים בגב. כך אפשר גם יהיה לחסוך מן הציבור את משחק הניחושים מי נרשם ולאיזו שנה, מורת רוח נוספת שהייתי עד לה ברשתות החברתיות.

הפליאה החוזרת שקראתי נגעה לשניים מן הסרטים החמים של הרגע בקולנוע הישראלי: הצלחת הענק ״ההילולה״ ומאות אלפי הכרטיסים שלו, ותופעת הקאלט בת עשרות אלפי הכרטיסים ושמה ״העיר הזאת״. אך מה לעשות שגם קומדיית הניאו-בורקס וגם אופרת ההיפ-הופ הבלשית פשוט לא נרשמו לתחרות השנה, וכן בחרו לצאת לאקרנים בתקופת הקיץ. זו שבמהלכה, כאילו ביקום מקביל, מתקיים השלב הראשון של פרסי אופיר לפני ההכרעות לקראת הסתיו וחגי תשרי. לא נרשמו גם להיט הקיץ שעבר ״עולה לראש״, וגם סרט חדש ביותר שנראה כי פונה לקהל רחב, ״המזח״. זו כמובן החלטה של המפיקים האם להירשם לאופיר, ומתי לעשות זאת, אבל יש כאן מבחן ביצה ותרנגולת – האם סרטים מסחריים מראש מוותרים על התמודדות באופיר כי אין להם סיכוי מול האליטיזם של האקדמיה, או שמא ההיעדרות של קולנוע מסוג זה גורם לאקדמיה לא לספור אותו בעתיד ומנציח את המיתוס, מגשים את הנבואה השחורה עצמה.

המקרה של ״בחורים טובים״, סרט שמכר כ-300 אלף כרטיסים ורץ שבועות רבים בבתי הקולנוע, פועל לטובת המוותרים מראש. כי אם האקדמיה מצמצמת סרט כה מצליח למועמדות אחת לשחקן המשנה מאור שוויצר, מה יגידו סרטים שמכוונים לרבע מההצלחה הקופתית הזו. גם אפס מועמדויות לסרט יחסית מדובר ונצפה כמו ״החבר השמן שלי״ יכולים לשמש כעדות לחוסר סנכרון בין פרס אופיר והעדפות הקהל. אבל הרי זוהי האמת – פרסי אופיר והקהל הרחב לא ממש יכולים להתממשק, מעצם התקנון העכשווי של האופירים שמפריד ביניהם. בהרחבת נקודת המבט, שאלת מתן פרסים לסרטים מצליחים רק משום שהם כאלו היא שאלה שעולה גם באוסקר האמריקאי, במיוחד בשנים האחרונות בהן הצלחה כלכלית אין בהכרח פירושה הכרה פנים-תעשייתית. בהתבוננות רק על הזירה המקומית, אפשר למצוא בעבר לא מעט דוגמאות לסרטים שהצליחו גם באופיר וגם אצל הקהל, ולכן חוזר עניין העיתוי.

מבין הסרטים עם הכי הרבה מועמדויות השנה, אין לי ספק בהצלחה המסחרית העתידית של רובם. ״שבע ברכות״ ו״גן קופים״ הם סרטים לקהל הרחב, בהגדרה, שחברי וחברות האקדמיה זיהו בהם גם עושר אמנותי. שניהם גם עתידים לצאת לאקרנים בספטמבר, סמוך להכרזה עליהם כזוכי או מפסידי אופיר. שוב אפשר יהיה להמשיך בקשירת קשר שגוי בין הפרס ובין הצלחה בקופות (שטות שגם אם אפשר היה להוכיח, ואי אפשר, פשוט לא שווה הקרבה של 27 סרטים בשביל שאחד יזכה בכל הקופה). גם ״לרוץ על החול״ ו״המנצחים״ מבקשים לתקשר עם הצופה באופן מבדר, לצד מסרים חברתיים הטמונים בהם, ואני מדמיין די בקלות סרטים כמו ״הפילגש״ ו״חדר משלו״ מוצאים את הקהל שלהם. אילו מירוץ האופיר היה מתקיים רק בין סרטים שכבר הופצו, ניתן היה לדבר על השפעת מידת ההצלחה של סרטים על הרגלי ההצבעה של האקדמיה. כיוון שיש דוגמאות ספורדיות בלבד לאורך השנים, זה לא רציני לבסס תיאוריה שלמה על סרט-שניים בשנה נתונה.

שווה גם להפריד כאן בין הנהלת האקדמיה וחבריה. הפן הניהולי של האקדמיה מפתיעה לטובה השנה, לפחות בעיניי. ההכרזה על המועמדים הייתה יעילה, סרטון של פחות מארבע דקות ביוטיוב, והדרך לשם כללה אינסוף מיילים שמסבירים על כל שלב ושלל קבוצות דיון למי שירצו בכך. לא חטפתי עשרות מיילים ופניות מיוצרים, רק כמה שהעזו (וסליחה שלא הספקתי לענות לכולם). לעומת זאת, ראיתי הקשבה של הנהלת האקדמיה לקריאות של חבריה להאריך את ההצבעה, כיוון שהיא החלה ביום קריטי לדמוקרטיה הישראלית והתפרשה על פני תשעה באב. והיה גם מקרה ספציפי שקשור בסריטה, כלומר בתלונה של אור מהשנה שעברה על אי הקפדה מצד האקדמיה בשקופיות הכרזת המועמדים – עניין שתוקן השנה. רוצה לומר, יכול מאוד להיות שזו לא האקדמיה שמנותקת – רק חלק מחבריה. אולי זו אפילו מהות הפרס, לחגוג את הפסטיבל הפרטי במקום את השנה הקולנועית כולה.

פרידה מחצי רשימה

״צ׳קאאוט״, אחד מ-14 סרטים שלא קיבלו אפילו מועמדות אחת

צרה ידועה נוספת בהשתתפות בתחרות האופיר כשלב הראשון בחייו של סרט ישראלי, הוא שזה עלול גם להיות סוף דרכו. המספרים אינם מולי אבל מזכרוני ולתחושתי, יש בכל שנתון לפחות סרט-שניים (או חמישה) שמחכים לתורם בבתי הקולנוע בהמשך. לפעמים זה לא קורה כלל, ובואו לא נדבר על זמינות וחיי מדף אפילו אצל זוכי עבר. אני רוצה לקוות שכל מחזור 2023 של האופירים יזכה להפצה, ומאחל זאת כמובן, אבל יש כמה חשודים בדחייה או אפילו היעלמות מוחלטת והיזכרות כקוריוז בישיבות סריטה הבאות. זה לא מגיע לאף סרט, וכל מי שנרשם לאופיר השקיע אפילו קצת, מבחינת זמן ובוודאי כסף, בסוג של קמפיין. לכן יציאה בידיים ריקות היא כה קטלנית, ומכיוון שהכמות רבה אכנס את הנושרים בצמדים או שלישיות.

את רשימת הסרטים שייאלצו להסתפק בהשתתפות בשלב א׳ של התחרות השנה אפשר לפתוח עם שניים שכבר הוזכרו, והם ״אמצע החיים״ ו״החבר השמן שלי״, שאף יצא לאקרנים אז בעיניי הוא את שלו עשה: הסרט זכה לאהדת הביקורת וגם מצא לעצמו קהל, שלא לדבר על בכורה בפסטיבל חיפה ממנה יצא עטור פרסים. עוד סרטים שכבר הוקרנו או עדיין מוקרנים בקולנוע הם: ״גרגירי חול״ של גיתית ויהל כברי (אם ובנה), ״ולנטינוס״ של בילי בן משה, ו״כולם מחכים רק לי״ של אקי אבני. בשלושת המקרים הללו אפשר להסכים עם האקדמיה כי אלו לא הסרטים המצטיינים של השנה בקולנוע, גם אם אין לי מושג האם הצליחו (כנראה שלא באופן חריג אחרת העניין היה מדווח לעיתונות).

שלושה ניפויים ברורים למדי שקל היה לנחש הם ״גזוז״ של טומי לנג, ״קשורים״ של דונדי שוורץ ו״שיטת אלטמן״ של נדב אהרונוביץ׳. אני מניח שאילו הייתה ועדה מקדימה, לפחות שניים מהם לא היו נחשפים בכלל בפני האקדמיה במלואה. זאת משום שהם לא ממש עומדים בכללים הבסיסיים ביותר של סרט קולנוע, מבחינת תסריטאות (והוגשו למסלול של סרטים עלילתיים), או בהיבט הטכני של צילום והקלטת סאונד שיבדילו אותם מסרטים חובבניים. על פי התקנון כל אחד יכול להירשם לאופיר, ולפעמים זה קשה לצפייה.

בפינת הזובור אציין שלישייה אחרת. שניים של יוצרים ותיקים, ״הילה״ של מיכל בת-אדם ו״הענקים של אי הפסחא״ של דובר קוסאשווילי, לצד סרט ביכורים שיש לי כלפיו חיבה אישית, ״צ'קאאוט״ של יונתן דקל. או בשם בו נרשם לאופיר ״צ'קאאוט (תעלומת ריגול שהיתה באמת)״. זכותם של בת-אדם וקוסאשווילי לתהות האם לא נותרו להם חברים באקדמיה, אבל אפשר גם להסתכל על זה כאילו לחיוב – במקרה שלהם לא נערכה הצבעה אוטומטית (ראיתי רק אחד משני הסרטים אז דעתי עליהם אינה משקפת). לגבי דקל, אני בצד השני וכאמור חוטא בחיבה אישית כלפי יצירתו ואפילו כלפיו, גם אם הן נובעות אחת מן השנייה. כלומר, אהבתי את סרטו הקצר ״אחד באפריל״ בעת שהייתי לקטור, מבלי להכיר את היוצר, ובעקבות הסרט יצא לנו להיפגש. קיוויתי שהאיכויות של סרטו הראשון באורך מלא יבלטו עבור נשות ואנשי האקדמיה, גם אם חשדתי שהסרט ״מגניב מדי״ בשבילם. אפס מועמדויות מעידות אולי על חוסר חיבור לסיפור והדמויות, אבל גם הובילו להתעלמות מכמה הישגים טכניים וזה מצער.

נותרנו עם שלושה סרטים שונים מאוד שאני לא באמת כורך יחדיו (אולי למעט מוטיב של ים/מים), ובכל זאת נסיים איתם. אלו הם ״ארוגם ביי״ של מרקו כרמל, ״ברווזים, אגדה אורבנית״ של שחר רוזן, ו״עד שתחזור״, של שרי אזולאי תורג׳מן. אילו הייתי צריך להמר מבעוד מועד, לפחות אחד מהם היה מקבל אצלי מועמדות אחת אם לא יותר. ועל פי הצפייה הפרטית שלי, לכל אחד מהם יש אופציה להביא קהל כאשר יופץ בסופו של דבר. מה שמשיב אותנו אל השורה התחתונה הקבועה – אף אחד לא היה מתבאס יותר מדי אם האופיר היה סיבוב ניצחון וחיבוק פנים-תעשייתי, אחרי שכל סרט כבר ניסה את כוחו בבתי הקולנוע ואפילו ברחבי תבל. אך כפי שהדברים עומדים, סרטים כמו ״צ׳קאאוט״ צריכים להביט עכשיו בראי ולתהות מה לא בסדר איתם, על סמך המדגם הבלתי מייצג שנקרא שלב א׳ בפרסי אופיר. אם לסיים בנימה חיובית אך מרירה – הכל בסדר איתכם, בין אם עליתם שלב או לא, זו השיטה שדפוקה. היא כנראה לא תשתנה בעתיד הנראה לעין, אז נותר רק לקוות שהשחקנים יבינו את המשחק ויקבעו בעצמם את החוקים.