פסטיבל ירושלים 2023: "ורה", "אורלנדו", "ברבי"

יום לפני צאתו לאקרנים עשה "ברבי" הופעת אורח ורודה בפסטיבל ירושלים, ממלא עד אפס מקום את האולם הגדול של הסינמטק. בימים רגילים הוא כמובן היה מקבל סקירה שלמה לעצמו (וייתכן שעוד נחזור אליו בהמשך), אבל מכיוון שזה הטקסט האחרון שלי משהותי בפסטיבל ירושלים 2023 אני מציע עסקת חבילה. אל הסקירה ל"ברבי" צירפתי שני סרטים נוספים מימי הפסטיבל שכדאי שיהיו על הרדאר שלכם, למקרה שאינכם מכירים עדיין.
תוצאה של צירוף מקרים, יצא שהסיקור הירושלמי האחרון שלי הוא כולו סרטים שקרואים על שם הגיבורה שלהם, כולם עוסקים בנשיות (ובכן, חלק מהזמן), וכולם מסרטי במאיות (ובכן, חלק מהזמן). אלו הם סרט איטלקי שהיה בלעדי לתוכנית חיפה והתברג כאחד מהאהובים עלי בה, סרט ממסגרת הרסטורציות של הפסטיבל שאני בוש ונכלם שלא היה חלק מחיי עד כה, ועוד אחד. כבר הבנתם איזה.

לפני המנה העיקרית, כמו תמיד, כמה מילים קצרות מחוץ למניין על עוד סרטים שראיתי וכבר קיבלו מקום של כבוד בסיקורים קודמים.
"אנטומיה של נפילה" הוא מבחינתי מקרה מאוד נדיר, בלעדי בפסטיבל ואולי ראשון השנה באופן כללי. זו הפעם היחידה שנכנסתי לסרט שזכה להייפ עצום והרמת ציפיות קיצונית, ובכל זאת לא אכזב. זוכה דקל הזהב של ג'וסטין טרייה הוא כל מה שאמרו עליו, עם עוד קצת. אחד הסרטים הטובים של השנה בפער.
"לה כימרה" (לשעבר "לה צ'ימרה") הוא אולי הסרט שהכי חיכיתי לו בפסטיבל כי בעקבות "הפלאים" ו"לזרו השמח" כבר נשבעתי אמונים לבמאית שלו. זוהי אליצ'ה רורוואכר, שיותר מלביים סרטים נדמה שהיא בעצם טווה אגדות ומלחינה שירי עם. אמנם סרטה האחרון פחות טוב מקודמיו, אבל זה בהחלט לא לוקח ממנו כלום. "לה כימרה", שכמו תמיד אצל רורוואכר נמצא איפשהו על פינת דה-סיקה – קוסטוריצה, קצת מחכה יותר מדי זמן עד שהעלילה שלו תתחיל, וגם אז הוא לא הכי ממוקד, אבל עדיין מדובר פלא קולנועי. תנו לו הזדמנות.

אתם מוזמנים לבדוק איך הכול הסתדר דרך מצעד סרטי ירושלים שלי בלטרבוקסד, אם כי שם מדורגים רק הסרטים החדשים. כלומר, "חסד מופלא" ו"אורלנדו", שכנראה היו משתבצים הישר בראש הרשימה, לא נמצאים בו.

"ורה"
Vera

הדרך הכי קלה לתאר את הסרט הזה, זוכה פרס השחקנית והבימוי במסגרת אופקים של פסטיבל ונציה, היא "הגרסה הפוסט-מודרנית של 'לילות כביריה'". אבל כמו בכל ניסיון להגדיר או להכניס יצירה לגבולות מוכרים כדי להתמודד איתה, גם זה באופן טבעי יקטין ממנו ומהישגיו.
סרטם של טיצה קובי וריינר פרימל הוא כזה שמציב במרכזו אישה אמיתית, אבל זה איננו סרט תיעודי. מדובר במין היבריד יוצא דופן וקשה לתיאור של עלילה כתובה מראש המולבשת על בן אדם קיים. ספציפית במקרה הזה מדובר בוורה ג'מה, גברת איטלקיה לא מאוד צעירה, שמעל כל חייה מרחף צלו הגדול של אביה, אגדת המסך האיטלקית ג'וליאנו ג'מה ("יום הזעם", "טנברה"), כזה שנחשב שנים לאחד הגברים היפים ביותר שהנציח מסך הכסף. ורה גילתה די מהר שהייחוס אליו נולדה לא בהכרח יפתח לה דלתות אלא יותר יצמצמם אותה לכותרת, ובכדי לנסות ולהתעלות מעל זה, ואולי גם למצוא לעצמה פינה משלה בעולם, בנתה אישיות מאוד אקסצנטרית שכוללת סגנון חיים אקסטרווגנטי עד כמה שהתקציב מאפשר, ניתוחים פלסטיים, ומחלפות צבעוניות.

ברגעים הראשונים נראה שוורה היא אישה עם מעט מאוד מודעות עצמית, אבל זה מתפוגג מהר מאוד לא רק בגלל הדרך שבה היא מדברת ומתנהלת, אלא בגלל המעטפת של הסרט, או שאולי צריך לומר עצם קיומו. בתסריט שנכתב עבורה, ורה מישירה מבט לכל מה שהפך אותה למי שהיא, מציגה את עצמה בסיטואציות מביכות ומאתגרות אבל גם נחוות כבן אדם חיובי וטוב לב. די בקלות אפשר לראות איך ג'ניפר קולדיג' תגלם אותה בפרויקט מסוג אחר, ובדיוק במקומות האלה "ורה" בוחן באופן מאוד מעניין את האמת על אנשים מסוג כזה מול הדרך בה הופכים אותם לדמויות, לספקטקל על המסך להנאתנו.

הפרויקט הזה יכול היה ללכת לכל כך הרבה כיוונים לא נוחים אם הייתה מורגשת בו תחושה של ציניות מצד היוצרים, אבל זה רחוק מלהיות המצב. "ורה" בהחלט מציג את גיבורתו כנאיבית, ככזו שרוצה אהבה בכל מחיר (מכאן האסוציאציה ל"לילות כביריה"), אבל גם כמישהי חכמה וחזקה הרבה יותר ממה שנותנים לה קרדיט, ובאופן כללי אישה שקשה לא לאהוב אחרי דקות ספורות במחיצתה. כל זה בלי להתחנף, או להתעלם מהעליבות שגם קיימת בחייה.
עיקר העלילה מתרכז בקשר שמפתחת ורה עם אלמן צעיר דל אמצעים, נכלולי וחתיך מאוד, אמו הקשישה ובנו הקטן והמתוק. משם הסרט שולח זרועות לדיון על מושגי יופי, על האידיאלים שלנו מול מראה והצלחה, וכמובן החיים בצילו של אב דומיננטי. המוטיב הספציפי הזה מגיע לשיא שעלול לגרום לסינפילים התרגשות יתרה כאשר לסרט מצטרפת גם היא בתפקיד עצמה אסיה ארג'נטו, שחקנית ובמאית ובהחלט בתו של המאסטר דאריו ארג'נטו, לכמה סצנות המתייחסות באופן מרתק למקום של הנשים האלו בתוך המורשת אליהן נקלעו שלא מבחירה.

כמו הדמות הראשית שלו, "ורה" הוא סרט מתוחכם ומצחיק הרבה יותר ממה שנראה בהתחלה, ובטח שיותר עמוק ממה שניתן לצפות. הוא בהחלט ארוך מדי, במיוחד כשדי ברור לנו מה יהיו התוצאות של כל קווי העלילה שעוטפים את ורה ג'מה. עם זאת, השילוב בין מציאות וסיפור עובד היטב, מציף אל פני השטח אנושיות גדולה, כאב שקל להזדהות אתו גם אם לא נולדנו לאצולה קולנועית, ובעיקר דמות אחת שקשה להישאר אדישים אליה.

"אורלנדו"
Orlando

במסגרת הרסטורציות לציון 40 שנות פסטיבל ירושלים, הוקרן סרטה של סאלי פוטר, "אורלנדו", המבוסס על ספרה של וירג'יניה וולף. הסרט נחשף לראשונה בפסטיבל ונציה של 1992, שם זכה בשלושה פרסים, אבל את ההפצה העולמית שלו עשה רק שנה לאחר מכן, וב-1993 צבר שתי מועמדויות לאוסקר, על עיצוב אומנותי ותלבושות. מיותר לציין שהגיע לו יותר, אבל די ברור שלמיינסטרים האמריקאי היה מאוד קשה להתמודד אתו.
הצפייה בו בפסטיבל הייתה הראשונה שלי, אודה לבושתי, ובעקבותיו אני נקרע בין שתי תחושות מנוגדות. מצד אחד, אני מאושר שהמפגש הראשון שלי אתו היה דרך עותק משוחזר ומרהיב לצפייה שממש מרגיש כאילו צולם אתמול. עם זאת, די כואב לי על כל הזמן שחלף בלי שהיה בבנק הצפיות שלי. מדובר בקסם קולנועי מהמעלה הראשונה, ויותר מהכול סרט שהקדים את זמנו. למעשה, הוא מתקדם אפילו יחסית לתקופה הכביכול פרוגרסיבית ואינקלוסיבית שלנו.

קשה לבחור מאיפה להתחיל את הכתיבה על "אורלנדו" כי הוא מצית כל כך הרבה דברים חשובים ונהדרים לדבר עליהם, שזה כמעט כאב ראש. זאת בניגוד לחוויית הצפייה בסרט, שהיא לפני הכול הנאה מקולנוע מרהיב, תסריטאות יוצאת דופן ועולם קולנועי עשיר ומפואר. "אורלנדו" תמיד נתפס אצלי כמו שיעורי בית, סרט אומנותי ונפוח שיותר נחמד להגיד שראית אותו מאשר לצפות בו בפועל, אבל באמת שלא יכולתי להיות פחות בכיוון. כך שאם מישהו מכם חושש מהסרט הזה, שנשמע כבד ומרתיע, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא לפוגג את זה. הוא עובד בכל רמה אפשרית, זו של החוויה המיידית וזו של האינטלקט והמורכבויות.
אפילו יותר מכך, כסרט שמתרחש על פני 400 שנה, מבוסס על יצירה ספרותית קאנונית ובוחן בדרכים יוצאות דופן טאבוים מגדריים, "אורלנדו" הוא תזכורת מתסכלת לכך שפעם, לפני שנים רבות רבות, היה אפשר להכניס את כל זה לבסך הכול תשעים דקות שחולפות ביעף. בשונה מהמתכונת הנוכחית של מריחת שלוש שעות נסחבות כדי לשכנע חבר שופטים עלום כלשהו שמגיע לך פרס (אני מתסכל עליך, "בתוך פקעת הזהב").

אולי כדאי להתחיל מכמה ש"אורלנדו" רלוונטי לשיח הנוכחי שלנו בכל מה שקשור למגדר ומיניות. בשיא הכנות, רוב הסרטים העכשוויים שעוסקים בחוויה הטרנסית או במורכבות של גוף מול נשמה לא לגמרי הדביקו את הקצב של סרט מלפני 31 שנה.
הסרט נפתח ב-1600, שם אורלנדו, אציל צעיר מאנגליה, מגלה את עולם השירה והרוח, ומתאהב בצעירה רוסיה רק כדי להבין מהו שברון לב. משם ממשיך מסעו עשרות שנים קדימה, כשהוא הופך לשגריר בריטי במזרח הרחוק, טועם את טעם המלחמה והמוות, ולאחר מכן מתעורר בגוף של אישה ומאמץ זאת בקלות, אל מול הבלבול היחסי של האצולה הבריטית. אורלנדו מתחילה לחוות את החיים כאישה, מתאהבת בגבר אמריקאי שמסמל בשבילה את החופש ומחירו, מסרבת להצעת נישואין מדיפלומט רב מעמד וממשיכה הלאה אל המאות הבאות, הולכת דרך שדות קרב אל עבר העולם המודרני, שם היא יכולה גם לראות את עצמה דרך מהות של לידה והורות.
העיבוד של סאלי פוטר כמובן לוקח חירויות מהספר שנכתב עשורים רבים לפני שעלילת הסרט מסתיימת, מתייחס בצורה גלויה ומתקדמת לאלמנטים של גוף ומגדר, כאלו שלרבים מאתנו יש בעיה להכיל אפילו במאה העשרים ואחת.
זה איננו סרט נשכח, יש לו מעריצים רבים ששבים ומזכירים אותו, אבל אני באמת לא מבין איך הוא לא טקסט מכונן בחוויה הטרנסית. לא רק שהוא מתעקש על עמדות המבטלות לחלוטין את הצורך בהגדרות, הוא גם עושה זאת בצורה כל כך יפה, ישירה אך מעודנת, שבעיני הוא אמור להיות אחד הנראטיבים הטרנסיים המדוברים ביותר אי פעם (גם אם המילה הזו לא נאמרת אפילו פעם אחת).
משעשע למדי שדווקא באנגליה של 1992 יצאו שני סרטים בולטים שעוסקים במגדר, "אורלנדו" ו"משחק הדמעות". הפער בין איך אלמנטים בסרטו של ניל ג'ורדן התיישנו לעומת זה של סאלי פוטר כבר אומר הרבה.

מחוץ לנעשה בין כותלי הפריימים מנקרי העיניים, "אורלנדו" גם טומן בחובו סיפור של הצלחה וסיפור של פספוס בנוגע למקומן של נשים בקולנוע. בראשונה, זה הסרט שבישר את פריצתה של טילדה סווינטון, כנראה היחידה על פני כדור הארץ שיכלה לגלם את התפקיד של אורלנדו (כלומר, אם אתם מאמינים שסווינטון היא מכדור הארץ. אני לא תמיד בטוח).
סווינטון אז הייתה בת 32 ואמנם כבר הופיעה בטלוויזיה ובקולנוע, אבל בעיקר הייתה מוכרת מסרטיו המאוד אומנותיים של דרק ג'רמן. "אורלנדו" הוא הסרט הראשון שלה שהגיע לקהל רחב (יחסית, כמובן), אבל גם לאחר מכן ייקח לקולנוע זמן לגלות אותה. רק לקראת סוף הניינטיז, עם "איזור מלחמה" של טים רות', "החוף" ו"The Deep End" תתחיל לקבל תשומת לב מהחלונות הגבוהים, לצבור פרסים, ולאט לאט תהפוך לשם מוכר שב-2007 כבר יסדר לעצמו אוסקר. כיום סווינטון היא אחת השחקניות האהובות, הטובות והוורסטיליות ביותר שאי פעם ידענו, ו"אורלנדו" לגמרי יכול להיחשב הסנונית שבישרה כמה תפקידים מדהימים היא עוד תביא. מיותר לציין שגם פה היא מעניקה תצוגת משחק בליגה אחרת.
החלק המתסכל של "אורלנדו" קשור לאישה שמאחורי המצלמה, סאלי פוטר, אז בת 33. היכולות שלה להפוך את התסריט המורכב שכתבה וההפקה המסובכת לסרט כל כך יפה ונוגע הן בלתי נתפסות. אם העולם שלנו היה הוגן, מאותו הרגע הגברת הזו הייתה צריכה לקבל אותו על מגש, אבל בתעשיית הקולנוע, כמו שאנחנו יודעים, הדברים לא תמיד הולכים כמו שצריך. על אף השבחים, פוטר ביימה בסך הכול שבעה סרטים בעשרים השנים שבין "אורלנדו" (סרטה השלישי) ל"ללא מוצא", שיצא לבתי הקולנוע בתום השנה שעברה ולאחרונה הגיע לערוצי הטלוויזיה. אף אחד לא מהם לא הותיר חותם או זכה להצלחה, בטח שלא התקרב לשיאים של "אורלנדו".

יש כל כך הרבה שטמון בתוך תשעים הדקות היפהפיות, והמשעשעות למדי, של "אורלנדו". כל כך הרבה דברים שאפשר לצלול אליהם, ולשלות ממעמקיו אמירות ומחשבות שיתדלקו שיחות ארוכות. אבל מה שמרשים יותר מכל אלו זה שבסופו של דבר, ברמה המיידית ביותר, זה פשוט סרט מדהים בפני עצמו, תצוגת יכולת אדירה של במאית, שחקנית ואנשי עשייה מהמעלה הראשונה. אפילו בלי לאכול את הראש לגבי כל אלמנט ואלמנט ממנו.

"ברבי"
Barbie

ואז הגיעה ברבי.
אמנם קל לשכוח כי זה נראה כמו לפני מאה שנה, אבל כשהחלו הידיעות על סרט קולנוע המבוסס על הבובה המפורסמת ביותר אי פעם, התגובה האוטומטית הייתה גלגולי עיניים והרמות גבה. הוכחה נוספת לפשיטת הרגל המוסרית והאומנותית של הוליווד, שמסרבת לייצר תכנים חדשים וסוחטת כל מותג קיים, אפילו אם הוא מילולית 200 גרם של פלסטיק.
לאחר מכן התפתחה סקרנות, ואף התלהבות, כאשר את הובלת הפרויקט קיבלה גרטה גרוויג, שחקנית ותסריטאית שהפכה לבמאית, זו שהגישה לנו שניים מהסרטים הטובים ביותר של האלף החדש ("ליידי בירד" ו"נשים קטנות"). בזכותם גם הייתה לאחת הנשים הבודדות שביימו שני מועמדים לפרס הסרט באוסקר.
מסרט שאיש לא רצה או היה צריך הוא התגלגל לכדי משהו שכדאי לשים אליו, ואז היה שינוי נוסף – ככל שהתקרב תאריך היציאה שלו, "ברבי" הפך מעוד סרט קיץ לתקווה הוורודה הגדולה, תוצאה של תעשייה במשבר אחרי כמה חודשים שחונים שכללו הרבה יותר כישלונות מהצלחות, והביאו למצבי חרדה את כל אולפני הוליווד. והאמת שגם את הקהל המשווע לאיזשהו תוכן ראוי באולמות הממוזגים. די מהר "ברבי" הפך לאירוע.
אמנם אנחנו ממש בתחילת דרכו של "ברבי", אבל בינתיים נראה שהוא מביא עמו חדשות טובות. אפילו מול סרטים עצומים אחרים שרצים במקביל אליו, "משימה בלתי אפשרית: הלחמת מילים חסרות משמעות – יהיה חלק נוסף עוד מעט כי כסף" ו"אופנהיימר", הכרטיסים לסרטה הרביעי של גרוויג נמכרים במהירות, כך הבנתי מבעלי רשתות הקולנוע. גם התגובות הראשוניות של הקהל והביקורת מצדיקות את האמון שניתן ליוצרת.

עיקר המתח שנוצר בציפייה ל"ברבי", לדעתי לפחות, מגיע בעקבות שני הקטבים המנוגדים שלו, שהיה מסקרן מאוד לראות כיצד יפויסו. מצד אחד, מוצר מסחרי בעליל שמנציח תופעה תרבותית בת כמה עשורים, ומייצגת קפיטליזם דורסני ותפיסות ארכאיות למדי; ומאידך, יוצרת צעירה ומבריקה עם קול צלול ועדכני, שהביאה אל המסך נראטיבים יחודיים אפילו בתוך מסגרות תבניתיות למדי (סרטי התבגרות, עיבודים תקופתיים).
את המורכבות המשונה הזו היה אפשר לחוות מיד ראשונה בהקרנה של הסרט בפסטיבל ירושלים. הקהל – נרגש אחרי שבועות ארוכים של מסע שיווק מדהים כמוהו אני לא זוכר – פרץ במחיאות כפיים סוערות כאשר הופיעו הלוגואים של האולפן וורנר וענקית המשחקים מאטל, שתי חברות בעייתיות וכוחניות שמייצגות קפיטליזם אכזר. לעומת זאת, כאשר הוצג שמה של היוצרת בעלת קרדיט הבימוי, הקהל היה דומם לחלוטין.
גם אם הייתה לי תקווה קלושה שיהיה אחרת, התברר באופן נחרץ שגרוויג היא לא הסיבה העיקרית מדוע האולם התמלא עד כדי כך, אלא דווקא אלו שאחראים על הצד הציני יותר של הפרויקט.

בתוך המקום הזה, של עשייה שהיא מצד אחד טוטם המסחריות על פני האדמה אבל גם מנסה למצוא מקום לאומנות שמתעלה מעבר לגנרי, יהיה קשה שלא להריע לגרוויג. היא איכשהו הצליחה למלא את הדרישות היח"צניות של החברות ששילמו לה כסף, להדגיש את חשיבותן כנראה על פי החוזה ולא להטיל בהן יותר מדי דופי, אבל באותו הזמן גם ליצור סרט חכם, אישי ורלוונטי, שיש בו כמות אדירה של הומור ומודעות עצמית.
האמת היא שההישג הזה היה הרבה יותר מרשים אילולא סרט אחר שכבר עשה בדיוק אותו דבר לפני כמה שנים – "סרט לגו". גם הוא נשמע בהתחלה כמו רעיון איום ונורא, אבל בידיים של פיל לורד וכריס מילר התגלה כאחת ההברקות המוחלטות של התקופה, הוכחה שאפשר לעשות זהב גם מפלסטיק. שני הסרטים אפילו חולקים את השחקן וויל פארל בתפקיד בעל אופי דומה. ובכל זאת, אי אפשר לקחת דבר מההצלחה של גרוויג, שהביאה לנו נגד כל הסיכויים את אחד הסרטים המהנים ביותר של השנה.

את ברבי, הבובה בעלת ממדי הגוף הלא אפשריים, מגלמת מרגו רובי בליהוק כמעט בלתי נמנע. היא חיה בברבילנד את חייה המושלמים ונטולי הדאגות, לצידן של שאר בובות הברבי וכמובן בובות קן, המקבילה הגברית. העולם של ברבילנד הוא מטריאכלי לחלוטין, כזה שנועד לשכנע ילדות צעירות שהכל אפשרי, וגם אם קן, או הקנים, מרגישים קצת חסרי ערך, כל יום הוא היום הכי טוב אי פעם. ובכל זאת, ברבי מתחילה להרגיש שמשהו לא בסדר. היא חושבת מחשבות קיומיות, השגרה היומית שלה מתחילה להשתבש, והגוף שלה משתנה. כך היא מגלה שבמקביל לברבילנד נמצא העולם אמיתי, ושם כנראה הקשר בינה ובין הילדה שמשחקת איתה השתבש. ברבי נאלצת לצאת מאיזור הנוחות שלה ולתקן את המצב, כאשר אליה מצטרף קן (ריאן גוסלינג) בניסיון לשכנע אותה שהוא האחד בשבילה.
אין שום היגיון בסיפור הזה. באמת. אל תנסו.

מה שתקציר העלילה לא יכול לחשוף הוא ההברקות שמשובצות בכל שנייה ושנייה בו, כאלו שבטח יהפכו אותו לאפילו טוב יותר בצפייה שנייה או שלישית או המאה, כמו שאני מתכנן.
עם זאת, נראה שגרוויג, יחד עם שותפה לחיים ולכתיבה נואה באומבך, בחרה לא להסתמך יותר מדי על האינטליגנציה של הצופים (מי יכול להאשים אותה?), ועשתה הכול כדי להבהיר לנו את הנקודה. הרבה פעמים. המסרים של "ברבי" מאוד בוטים, האג'נדה שלו לגבי הפטריארכיה ומקומן של הנשים בחברה לא יכולה להיות ברורה ומילולית יותר גם אם היו מחלקים לנו עלונים בכניסה לאולם. עדינות אין פה, אבל גרוויג מוכשרת מספיק כדי להכניס את הכול לתוך מסגרת כל כך מצחיקה ושנונה שזה לגמרי נסלח מבחינתי.

בגלל הנושאים והתימות שלו (אולי יהיה נכון יותר לכתוב "נושא" ו"תימה"), יש אירוניה לא קטנה בהקשר של "ברבי": זה נורא מוזר שסרט הקיץ הכי מעצים נשים שכנראה אי פעם נעשה, בסופו של דבר נחטף ונשלט לחלוטין על ידי גבר.
אמנם קצרה היריעה מלפרט על כל השחקניות הנהדרות בסרט – אם כי כן אומר, בעיני היציאה האדירה ביותר של גרוויג הייתה להוסיף לגיוון השחקניות גם את הרי נף הטרנסית – אבל עם כל הכבוד והערכה למרגו רובי ולחברותיה, "ברבי" הוא באופן מוחץ סרט של איש אחד, גבר ככה יצא, וקוראים לו ריאן גוסלינג.

גם אם הופעותיו המפורסמות ביותר של גוסלינג הן דרמטיות (מועמדויותיו לאוסקר על "חצי נלסון" ו"לה לה לנד", אבל גם "היומן", "בלו ולנטיין" ו"דרייב", בין היתר), אנחנו יודעים כמה מוכשר הוא כשחקן קומי ("טיפש, מטורף, מאוהב"). אבל אפילו אותי, כמישהו שהערצתו לאיש הזה גובלת במבוכה, שום דבר לא הכין למה שהוא עושה כאן.
ריאן גוסלינג כל כך טוב ב"ברבי" שזה לא הוגן לשום דבר אחר מסביבו. המחויבות שלו לתפקיד של קן משוגעת, והוא לא משחרר אפילו כשהוא בשולי הפריים. למעשה, נראה לי שגם כשהוא מחוץ אליו. זה היה יכול להיות מתיש לצפייה אילולא הוורסטיליות שלו. גוסלינג משדרג כמה רגעים קומיים שלא בטוח אם היו עובדים בלעדיו, ולמרות שקיבל דמות שיכלה להיות הפוגה קומית ולא יותר, הוא מוציא ממנה הרבה יותר ממה שהיה אפשר להאמין.
למעט החברות שמימנו אותו, כמה נאומים דידקטיים ואת ההופעה של וויל פארל, באמת שאין לי מילה אחת לא טובה להגיד על "ברבי". גרטה גרוויג הוכיחה שוב שהיא אחת הקולנועניות הטובות של תקופתנו, ועוד בתחום עשייה שונה ממה שעשתה עד כה. ועדיין, יש בי איזושהי חשד קל ואולי לא הוגן, שכל זה לא היה מצליח עד הסוף בלי מה שגוסלינג עושה פה (בהדרכתה של גרוויג, חייבים להזכיר). עכשיו עיני נשואות לחברי האקדמיה, כי בין אם קטגורית השחקן הראשי או שחקן המשנה, קשה לי להאמין שימצאו חמישה טובים ממנו.

ובזאת אני מסיים את חלקי בסיקורי ירושלים. לא אחזור שוב על התודות שכתבתי בסיקור הראשון שלי, אבל באמת שהיה מדהים פה. בתוך הטירוף והזעם שהוא מדינת ישראל בימים אלה, הפסטיבל הזה הוא מבצר של שפיות, של נחמה ושל אהבת קולנוע ואנשים שבכאוס הנוכחי קל מאוד לשכוח שיכול להתקיים.