סקירת Mubi: "יוהנה של המלאכים", "צבע הרימונים", "אודט"

2023 הביאה עמה שינוי מאוד משמעותי בצריכת הסרטים שלי, ואני תוהה אם זה משהו כבר היה צריך לקרות מזמן, או לחילופין, החלטה שהייתי צריך לחכות איתה עוד כמה שנים. בגדול, הניסוח הכי טוב למה שקרה הוא: "הפסקתי לראות סרטים רק כי הם נעשו".
עד השנה היה בשבילי ערך עליון לראות את כל הסרטים המדוברים בזמן אמת, לא רק כדי להאכיל את סריטה כשצריך, אלא גם כדי להישאר בשיח, לדעת מה קורה, ולחוות דעה על בסיס ידע וחוויה אישית. אחרי תהליך איטי של שנתיים, 2023 שברה אותי. הגעתי למסקנה שאני כל כך עייף מהתוצרת הבידורית, שמייצרת חומרים צפויים להחריד ואפילו מעט ציניים לטעמי, שנאלצתי להודות בפני עצמי שכדאי שאוריד הילוך אם אני רוצה לשמור על איזושהי אנרגיה. כבר לא יכולתי לשכנע את עצמי ללכת לראות סרטים כמו "רובוטריקים: עליית החיות", "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", "אלמנטלי", "מהיר ועצבני 10" ועוד רבים, במיוחד אחרי מפחי הנפש של "אנטמן והצרעה: קוואנטומניה", "בת הים הקטנה", "ספיידרמן: ברחבי ממד העכביש" והשאר. החודשים האחרונים היו די קשים לכולם, ואת זה אפשר לראות בתגובות של הביקורת העולמית לתוצרת החדשה, כשסרט אחרי סרט זכה לכותרות של "וואו! זה לא גרוע כמו שחשבנו שזה יהיה!". הרגשתי שגם הטקסטים שלי מתחילים לחזור על עצמם. הייתי צריך קצת להתרחק ולהיזכר למה קולנוע זה הדבר הכי טוב בעולם.

מכיוון שפאתולוגית אני עדיין חייב לראות סרטים ולצלול אליהם, את הזמן שיש לי החלטתי להשקיע בדברים ותיקים יותר, לפחות עד עונת החורף שתביא עמה את סרטי הפסטיבלים והאוסקרים. זה לא שבהכרח אני מגביל את עצמי לקלאסיקות איזוטריות, אבל נוטה לכיוון כאלה שלא בהכרח חדשים מהניילון. והאמת היא שבינתיים זה הולך טוב. אני ניגש לסרטים רענן, נטול ציניות, ואף מרגיש שאני מרחיב ומפתח את הידע שלי.
אני לא יודע אם זה מהלך רגעי שבשנה הבאה יחלוף, ואני כמובן מתכוון להשלים את סרטי השנה הגדולים לקראת סופה (בכל זאת, מצעד 20 הרגעים השנתי שלי צריך להיות מקיף), אבל אני מרשה לעצמי קצת להיות מעוכב. זו גם הסיבה שהשנה, לצערי, לא יהיה סיכום מחצית במתכונת הספציפית שלנו לראשונה מאז 2012. אשאיר את הפורמט הזה לאתרים אחרים שהעתיקו אותו מאתנו, ושיהיה להם בכיף.

כחלק מההתארגנות החדשה, עשיתי מעשה וביטלתי את חשבון הנטפליקס שלי. זה משהו ששקלתי לעשות כבר זמן מה, והקש ששבר את גב הגמל היה "טיילר רייק: חילוץ 2", אותו עצרתי אחרי ארבעים דקות כי פשוט לא מצאתי טעם להמשיך. כדי לאזן, חידשתי את המנוי שלי לשירות הסטרימינג מובי (Mubi) אותו נטשתי בתסכול לפני כמה שנים, ולפחות כרגע החזרה מרגישה כמו פעולה מתגמלת היטב. לציון השינוי אני פותח בסקירה קיבוצית עם כמה פסקאות על הסרטים שראיתי לאחרונה משם, בתקווה שזה גם יעניין אתכם וגם יחשוף אותנו למשהו קצת אחר מעוד סרט המשך שכולנו יודעים איך יתחיל ואיך ייגמר. מקווה שתהינו מזה יחד אתי.
הסקירה הזו כוללת שלושה סרטים בהם צפיתי דרך מובי: פולני, סובייטי ופורטוגזי. שניים מהם היו כבר אי שם ברשימת הצפייה שלי, ואחד שראיתי בעיקר כי הוא היה זמין. ואלו התוצאות.

"יוהנה של המלאכים" – Mother Joan of the Angels
פולין, 1961

לבמאי הפולני יז'י קבלרוביץ' קריירה קולנועית עטורת שבחים של 50 שנה, בה סידר לפולין את מועמדותה השנייה לאוסקר ("פרעה") ונשלח לייצג אותה פעמיים נוספות, כמו גם צבירת פרסים מפסטיבלי ברלין, קאן ו-ונציה. שמו אולי קצת נעלם בין הבמאים והבמאיות הפולניים האחרים של חציה השני של המאה העשרים, אבל סרטיו עדיין צצים פה ושם בסינמטקים וברטרוספקטיבות. "יוהנה של המלאכים", זוכה פרס חבר השופטים בקאן, הוא סרטו השביעי, אותו הפיק כשהיה בן 39. אולי לחלקכם הוא זכור כאחת מתגליות השנה של עופר בסיכומי 2022.
מבוסס על ספרו של ירוסלב איבזיסבווייץ', עלילת הסרט נשענת על סיפור אמיתי הידוע כ"דיבוק לודון", שגם נתן השראה לסרט אחר, קצת יותר מוכר, "The Devils", הטרפת פוערת הפה והעיניים של קן ראסל מ-1971. עם זאת, סרטו של קבלרוביץ' מתרחש קצת אחרי אירועי הסרט החדש יותר. קצת מבלבל.
"יוהנה של המלאכים" לוקח אותנו אל עיירה פולנית במאה ה-17, שם נמצא מנזר אליו מגיע כומר כדי לבדוק את השמועות על דיבוק שטני שאחז בנזירות. הוא לא הראשון שמנסה, אגב. למעשה, זה שלפניו עלה על המוקד לאחר שהשטן אחז גם בו. הכומר החדש סקפטי בהתחלה, אבל מפגש ראשוני עם יוהנה, אם המנזר, שנראית בהתחלה כאישה יציבה ואחראית אבל אז מתברר שהיא באנאנאז לגמרי, מבהיר לו שמשהו מאוד לא בסדר. הניסיונות להתמודד עם הרוע הדמוני הולך ומסתבך, וזה גם משפיע על אנשי העיירה הקטנטנה, שאורח חייהם שונה מאוד מזה של המנזר לצידם.

בעקבות הנושא והסגנון שלו, "יוהנה של המלאכים" מופיע לעיתים כמשוייך לקטגוריית האימה, אבל אני לא בטוח כמה זה נכון. גם אם הוא עוסק בעל טבעי, בפחדים קמאיים וגם רצח, הוא כנראה לא ירדוף את לילותיו של אף צופה. ועדיין, יש בו לא מעט רגעים עוכרי שלווה, בעיקר בזכות צילום אקספרסיבי ודי מדהים של יז'י וויצ'ק, וההופעות של לוסינה ויניקה כיוהנה ומיכיסלב ווייט ככומר החדש, סורין. יש לו תפקיד נוסף בתור הרבי המקומי, באחת הסצנות הכי מדביקות למסך שראיתי מזה זמן מה. כל הקאסט מצוין, אולי גם כדאי להזכיר את אנה סיפליאלסקה כנזירה הצעירה שבוחרת בחיים אחרים מזה של המנזר ומגלה את מחירם, אבל אלו ויניקה ו-ווייט שסוחבים אותו במעלה ההר.

יש כמה דרכים לקרוא את "יוהנה של המלאכים" – ואפשר גם שלא ופשוט ליהנות מהקולנוע המרהיב שלו, שגם אם התיישן במידת מה עדיין טומן בחובו סצנות בלתי נשכחות – בין אם אמירה על גבריות עליונה וריקה שבסופו של דבר מביאה לאבדון של כל הנוגעים בדבר, או שאלות כפירה ואמונה. ייתכן וגם שניהם תקפים. זה מצד אחד מייצר עוד שכבות של עניין ואינטלקט לסרט, אבל לעיתים גם הופכות אותו לעמוס מדי, כמעט כורע תחת הנושאים הרבים שהוא רוצה לתקוף. אבל גם אלו לא מונעים ממנו להיות פיסת קולנוע נהדרת לצופים עם סבלנות והערכה לווינטאז' או לחובבי סרטי נצרות, בטח ובטח עם השוטים המופלאים בו.

"צבע הרימונים" – The Color of Pomegranates
ברית המועצות, 1969

אחד הדברים שאני הכי אוהב בצפייה בקולנוע ישן זה לראות איך הוא השפיע על הבאים אחריו, ההשראה שנתן ליוצרים והדברים שהשתנו בעקבותיו. עם זאת, כשאתה עוסק בכתיבה ושיח על קולנוע, זה יכול גם לייצר תסכול גדול עם ההבנה שלא ראית את התמונה המלאה עד כה. זה בדיוק מה שקרה לי עם "צבע הרימונים".
יצא שכתבתי לא מעט על הבמאי טארזם סינג בסריטה, שהתחיל את הקריירה שלו בווידאוקליפים ("לוזינג מיי רליג'ן") ובתחילת האלף החדש היה אחד מיוצרי הקולנוע שהכי ריתקו אותי. כתבתי סקירות על סרטיו שאחרי הולדת סריטה, "בני אלמוות", "מראה מראה – הסיפור האמיתי" ו"חי פעמיים", ובמקביל הזכרתי את עבודותיו בדירוג 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר, ובעוד כמה טקסטים. המון מילים כתבתי על האיש ופועלו, ואפילו פעם אחת – מתוך חוסר ידע, כמובן – לא הזכרתי את "צבע הרימונים" של סרגיי פרז'אנוב.
עכשיו, כשסוף סוף צפיתי בסרט הסובייטי המפורסם של הבמאי הארמני, התחוור לי שלמרות הכול, לא לגמרי הבנתי את עבודותיו של סינג. "צבע הרימונים" הוא ללא ספק ההשראה הגדולה ביותר שלו, והאמת היא שאם לרדד קצת את הדיון, הסרט הזה הוא ממש גרסת השעה ורבע של הקליפ "911" של ליידי גאגא, אותו ביים סינג.

על הסרט הזה כתב עופר לקראת הקרנתו באחת ממהדורות פסטיבל ירושלים, וגם אני כתבתי באריכות על סרגיי פראז'נוב בעבר, שוב בזכות מובי, עם הסקירה לסרטו המפורסם הראשון "צלי אבותינו הנשכחים", אבל זאת הפעם הראשונה שהגיע לפתחי סרטו הבא באורך מלא, שכמובן הביא עליו צרות מהשלטון והקרנתו נאסרה שנים ארוכות. רק 18 שנה לאחר עשייתו הוקרן בפסטיבל ונציה ולהפצה עולמית יצא בתחילת שנות השמונים, במהרה הופך לשיחת היום של הקולנוע האומנותי. לשמחתי חור בהשכלה הקולנועית שלי נסתם, אפילו שזה גרם לי לרצות לחזור לטקסטים ישנים שלי ולשכתב אותם.

"צבע הרימונים" הוא יותר קולנוע מסרט, כלומר שירה של אימג'ים ללא נראטיב קלאסי. הדיבור הוא שזו ביוגרפיה לירית על חייו של המשורר סייאט נובה, אבל לי לא היה סיכוי לדעת את זה מהסרט עצמו, אילולא נכתב ונאמר כמידע ראשוני. לריאליזם אין באמת קשר למתרחש על המסך, ובאופן אישי לא השקעתי מאמץ בלמצוא חוט מקשר באסוציאציות הוויזואליות של פרז'אנוב. ואני לא מאמין שהייתי צריך. על פני כמעט 80 דקות, פרז'אנוב בורא פלאות קולנועיים נפלאים וייחודיים במצלמה סטטית ובמסך מרובע, בו ממוסגרות התרחשויות סוריאליסטיות מרהיבות. חוסר התזוזה של המצלמה מאפשר לנשום פנימה את היופי הזה, על הלוקיישן הארמנים שלו, התלבושות המסורתיות, הצבעים והפריימינג. זו כמובן לא חוויה לכל צופי הקולנוע, היא מצריכה מידה רבה של סבלנות ושל שחרור מכבלי החוקים העלילתיים שאנחנו דורשים, ובצדק, מסרטים אותם אנחנו רואים. ועדיין, איכשהו יש בו משהו קוהרנטי וצלול. מתנצל על הקלישאה, אבל "מכשף" זו המילה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שמתארת את הסרט הזה.

אבל, ואין סיכוי שאני מצליח להחליק את זה למרות שמדובר בסרט ישן מאוד, הסיבה היחידה שלעולם לא אחזור לצפות בו שוב, ושהעלה בי טינה רבה שכמעט ומנעה ממני לסיים אותו אף שאיננו ארוך, הוא כל השימוש שעושה בפרז'אנוב בחיות. ויש הרבה מהן. סוסים, תרנגולות, כבשים ואפילו נמר אחד, כולם חלק מהמופע הזה, ואין ספק שהן סובלות, חלקן אני בספק ששרדו את הצילומים. עזבו את סצנת השחיטה, שם אני מאמין שלפחות החיה האומללה גם סיפקה מזון לניצבים בני המקום, אלא שהשוטים המעוצבים בקפידה פשוט לא ראו בחיות האלה משהו שצריך להתחשב בו. זה מגיע לשיא בו על הגיבור שלנו נזרקות עשרות תרנגולות חיות, שמהאופן בו הן לא לגמרי מצליחות להתרומם מהנפילה, מעיד שכמה דברים נשברו לפני או בדרך. זה מזעזע, זה פסול בעיני, וגם אם יש פה נסיבות מקלות בגלל התקופה והאיזור בו הסרט צולם, אני הייתי מאוד קרוב להקפיץ חלק מהשוטים קדימה, ולעיתים אפילו לסגור את הסרט כליל. זה ממש היה אכזרי ומתסכל לצפייה.

"אודט" – Odete / Two Drifters
פורטוגל, 2005

את הבמאי הפורטגולי ז'ואאו פדרו רודריגז אני מכיר בזכות פסטיבל ירושלים. שניים מסרטיו האחרונים הוקרנו שם, "האורינתולוג" ו"צל תעתועים", כאשר זה האחרון גם הביא את רודריגז להיות מאורחי הפסטיבל, והסרט עצמו התגלה כאחד האהובים עלי בתוכניית 2022. עם זאת, סרטו המוכר ביותר של רודריגז הוא כנראה הראשון שלו, "או פאנטזמה" מ-2000, סרט כל כך בוטה מבחינת מיניות שמדי פעם הוא צץ באתרי פורנו. אין צורך לשאול אותי איך אני יודע את זה, ממש לא רלוונטי כרגע.
כחלק מתוכנית מיוחדת לחודש הגאווה, מובי מאפשר צפייה בכמה מסרטיו של רודריגז, יוצר שעוסק רבות בקהילה הגאה ובשאלות של נטייה מינית ומגדר. "אודט", על שם הגיבורה שלו, הוא אחד מהם (השם הבינלאומי, "שני נוודים", הוא מחווה לשיר זוכה האוסקר "מון ריבר" שמופיע כמוטיב בסרט). מכיוון שאהבתי שניים מתוך סרטיו שראיתי, שמחתי על ההזדמנות ומיהרתי לנצל אותה.

אודט משם הסרט היא צעירה העובדת בסופרמרקט (אנה כריסטינה דה אוליביירה) שחולמת על ילד משלה. למעשה, בסצנה השנייה איתה היא משלחת את החבר (המאוד עירום) שלה מדירתה, כי הוא איננו מעוניין להיות אבא. אבל אודט איננה הגיבורה היחידה של הסרט, אלא חולקת את הסיפור עם רויי (נונו גיל), בחור שזה עתה איבד את אהוב לבו פדרו בתאונת דרכים לה הוא גרם בעקיפין. המוות הזה גם מקשר בין שניהם, מכיוון שאימו של הנפטר הצעיר גרה בבניין של אודט, והיא מחליטה שהיא בהיריון ממנו למרות שמעולם לא נפגשו. אודט מפתחת אובססיה לפדרו הבר מינן, לרמה שהיא כבר מפתחת סממני היריון, ולא עוזבת את קברו אפילו שזה עולה לה במשרתה. כאשר רויי מגלה אותה, הוא מפתח עימה קשר שמתבסס על אהבתם לפדרו, אבל גם הוא מבין שזה מגיע למקומות לא טובים.

האמת שתוך כדי כתיבת התקציר הזה אני משתכנע שזה פשוט סיפור מעולה, משהו שלרגע לא חשבתי תוך כדי הצפייה בסרט. זה די מדהים איך הרעיון המאוד יפה הזה התגלגל לסרט כל כך היסטרי ולא נעים לצפייה, שבמהלכו לא הבנתי כמעט שום דבר מהפעולות של הדמויות. בעיקר זו של אודט, שעל אף הכריזמה הרבה של דה אוליביירה מתגלה כבחורה ממש בלתי נסבלת שמעוררת אפס חיבה. נונו גיל מצליח להציל חלקים, גם בזכות הופעתו אבל גם בזכות הכתיבה של הדמות שלו, אבל זה גם מייצר בעיה נוספת על פיה לשנייה לא האמנתי לקשר המתהדק בין השניים. סצנת הסיום בכלל הייתה מופע של ביזאר לא הגיוני.
הניתוק הרגשי והשכלי שלי מכל דבר שקרה ב"אודט" החל מעשר דקות פנימה, האריך לי את חוויית הצפייה הרבה מעבר למה שהיא אמורה להיות. יותר מזה, היא כמעט והחריבה לי לתמיד את "מון ריבר", אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, ואחת הסצנות האהובות עלי בקולנוע, כאשר אודרי הפבורן שרה ומנגנת אותו ב"ארוחת בוקר בטיפאני". אני מקווה שזה לא נזק בלתי הפיך, כי זה ממש יכעיס אותי.

זה יהיה לא הוגן לתקוף את רודריגז על ניסיונו המאוד לא מוצלח בכתיבת דמות נשית, במיוחד כשלא ראיתי את כל סרטיו (בכל השלושה שראיתי הנשים היו משניות לחלוטין), אבל קצת קשה להימנע מזה. נדמה שאת רויי הוא אוהב ומבין, כאשר אודט עצמה היא רצף של פסיכוזות. הסרט עצמו מצולם יפה וכן יש בו כמה סצנות רגישות – כולן של רויי – אבל לי לא היה מושג קלוש מה רוצים ממני, והשעמום לא איחר להגיע.