פסטיבל קאן 2023: About Dry Grasses, Monster, Jean Du Barry

פסטיבל הקולנוע של קאן מתקיים בפעם ה-76 בתולדותיו מאז יום שלישי שעבר, אבל חשבתי שיהיה נכון יותר לחכות עד סוף דוקאביב. גם כדי לא לפגוע בשטף הדיווחים של עופר וגם כדי להספיק לצבור חוויות משלי ולחלק אותן לפוסטים נהירים ככל האפשר. בהתחשב במצב העייפות או הלו״ז שתמיד מתגלה כצפוף יותר מכפי שהוא נראה כשאני יושב לתכנן אותו. ממוצע שלושה סרטים ביום בקאן, הספק בינוני לכל הדעות, פירושם גם מציאת זמני ביניים לצאת מן המתחם הפסטיבלי כדי ללכוד משהו לאכול, לספק צרכים בסיסיים אחרים ולחוות שלל עמידות בתורים של בידוק בטחוני או כניסה לאולם זה או אחר. אפילו בלי לומר שלום אחד למכר מן העבר או קביעה מראש עם חברים, ״זמן קאן״ פשוט מתנהל אחרת. כמעט והספקתי לשכוח את זה אחרי הפסקה כפויה בשנה שעברה, אבל הזיכרונות ממערכת הזמנת הכרטיסים לא באמת נמחקו אלא רק תקפו מחדש.

קאן הוא פסטיבל של מסורת אבל גם ארגון שמנסה להשתנות ולהתקדם, ובזמן הקורונה אומצה מערכת כרטוס שאמורה למנוע תורים והתקהלויות. בפועל היא יצרה המון בלאגן ותסכול, לצד חסכון קל של עמידה בתור. אולי קראתם וקראתן בדיווחים של עמיתיי הזריזים ממני בעיתונות הישראלית על העיתונאים הזועמים שנותרו מחוץ למפגש עם פדרו אלמודובר, על אף שהיו בידיהם כרטיסים ותג העיתונות שברשותם מאפשר הידחפות בתור, בדרך כלל. אני כמעט מרוצה מהתפרקות שיטת הקאסטות שנגרמה בידי התגים בכל מיני צבעים, אף על פי שאני לא אמור להיות כי מצבי בהיררכיה מצוין (אני מגיע לפה שנים ולרוב בחסות כלי תקשורת רציניים מישראל). כמעט מרוצה ולא לגמרי מרוצה, כי נפגעתי מכך בעצמי.

יש משהו צרפתי למשעי בעיניי, גם בחלוקה המעמדית וגם בהתקוממות העממית ואז בהתמרמרות של האצילים, מה שהיה תפאורה הולמת לסרט הפתיחה השב אל הימים שקדמו למהפכה הצרפתית ועידן הגיליוטינות. אכתוב קצת עליו וגם על שני סרטים של מאסטרים מן התחרות הראשית, זו שבסופה מעניקים דקל זהב. שני סרטים שהם תשובה לטענות על מועדון סגור בקאן – יש סיבה שמאסטרים הם כאלה. במקרה של נורי בילגה ג׳יילן הטורקי והירוקאזו קורה-אדה היפני, הסרטים החדשים שלהם הזכירו את העובדה הזו היטב בעיניי ואין לי ספק שיגיעו ארצה, בתקווה שבקרוב. כרגיל, אשתדל לעטר את הפוסטים בתמונות שצילמתי בין ריצה לתיזוז, כמו זו שבראש הפוסט הראשון ולא האחרון הזה מן הפסטיבל. באדיבות עופר יש גם פוסט מקדים, על סרטי התחרות וקצת נספחים.

Jeanne du Barry
ז׳אן דו בארי

מסורת נודעת לשמצה של הפסטיבל היא סרט פתיחה מחריד או מרדים. אלא אם זה בלוקבאסטר חריג, דוגמת ״מקס הזועם: כביש הזעם״, או סרט של פיקסאר (שהפעם יסתפקו במשבצת הנעילה), לרוב מדובר גם בדרמה דוברת צרפתית. מכיוון שאל סרט זה אליו מוצמד טקס פתיחה באותה השפה ממש, אותו מוכרחים לראות ובלי תרגום, אפשר פתאום להעריך ואף להוקיר תודה על כך שלפחות הסרט עצמו כן מתורגם לאנגלית. במקרה של השנה הנוכחית, קברניטי קאן התעלו על עצמם במקום לבחור בין סוגי הגריעות מצאו שילוב – דרמה צרפתית מייגעת, עם רגעים פתאומיים של מבוכה. זה חבל כי ההפקה התקופתית המרשימה והמוקפדת, השבה אל חצר ארמון ורסאי של לואי ה-15, ממש משוועת לעלילה שתמלא אותה בתוכן.

מי שביימה ומככבת בתפקיד מן הכותרת היא מאיוון (Maïwenn), שהחלטתי לאיית כך את שמה (ולא ״מייוואן״ כנהוג בעברית) אחרי ששמעתיו מספר פעמים ביממה הראשונה של הפסטיבל. אפשר לראות בכך הצהרה, לפתוח עם סרט של במאית אודות דמות שוליים מן ההיסטוריה הצרפתית שסיפורה נכתב מחדש את סיפורה כמנצחת. אפשר גם להסתכל דרך הפריזמה של שחקן המשנה, ג׳וני דפ, עדיין דמות שנויה במחלוקת בארצות הברית אבל כוכב קולנוע עצום בצרפת, שלא מתרגשת ממשפטי ראווה או פרשיות מי-טו (בכל זאת, קתרין דנב מעטרת את הפוסטר הרשמי השנה). הדיון במסרים של הסרט פחות חשוב בעיניי, אבל אגיע גם אליו. מה שחשוב הוא שאלו הזוויות ואלה השיחות סביב הסרט, כפי שאני חוויתי ובאופן אולי לא משקף. אולי בשל איכותו הקולנועית שעליה חבל להכביר מילים, אבל אעשה גם את זה.

ז׳אן דו בארי, או פשוט מאדאם דו בארי כפי שהיא נקראת לרוב בספרי ההיסטוריה, נודעה כפילגשו של מלך צרפת. לפני כן הייתה קורטיזנה, מילה צרפתית מכובסת לזונת צמרת, שפילסה את דרכה בסולם החברתי: מילדה בלתי חוקית של חסרי מעמד אל לב האליטה הפריזאית, ואל נישואי נוחות עם אציל שהעניק לה את שם משפחתה. דרך כך הצליחה לא רק לפגוש את לואי החמישה-עשר אלא גם להקסימו ולהיות פילגשו במשך שנים ארוכות, החל מ-1769, ולזכות בחיים בארמון ורסאי. הגרסה של מאיוון מבצעת מספר קיצורי דרך על מנת להגיע לעיקר, שהוא המפגש עם המלך (דפ) ומערכת היחסים המורכבת עימו, בדגש על אהבתם הכבירה לצד הבוז והגועל שחטפה משאר הארמון. מלבד איש סוד אחד (בנז׳מן לברן) וטובות ספורדיות מיורש העצר (דייגו לה פור), החברה הגבוהה השפילה את ז׳אן וסבלה מנוכחותה. בעיקר בנותיו של המלך, בהנהגת הבכורה (אינדיה הייר), שמנסות גם להיפטר ממנה. אבל ז׳אן יודעת להקסים, בעיקר גברים, ומבקשת לשנות כמה וכמה גינונים של חצר המלכות המקובעת.

על רקע הפאר החזותי, מן החדרים המקושטים והתלבושות המופרכות בפאר שלהן, מתבלטות לטוב או לרע הופעות המשחק. תמיד חשדתי ששחקניות ושחקנים נהנים מדרמות תקופתיות בהן קל וכיף להגזים, להחצין רגשות ואף להתהולל ולהתעלל בדמויות סביבם. המאופק אך אנושי מבחינת המשחק שלו היה לברן, מה שהפך אותו למצטיין בעיניי, בעוד כל בנות המלך היו היסטריות מדי אפילו בשביל פארודיה על ״ברידג׳רטון״ (בעצמה חצי-פארודיה). מן הצד הסטטי והסטואי של הסקאלה, ג׳וני דפ מזכיר שהוא שחקן עם טווח ולא רק כוכב, כאן בהופעה מאובנת עם מינימום מניירות. שנים של נישואים לוונסה פארדי הקנו לו צרפתית סבירה עבור האוזן הבלתי-מיומנת שלי. מאיוון מגלמת דמות שהיא קסם מהלך, אז ברור שהיא עושה את זה מצוין, אבל ההופעה שלה היא נקודת מוצא לדיון על הכתיבה בסרט, ללא ספק החלק החלש בו.

הבמאית-כוכבת חתומה גם על התסריט, יחד עם טדי לוסי-מודסט וניקולה ליבצ׳י, ובעיניי לסרט לא באמת היה סיכוי כאשר היסודות הדרמטיים שלו כה רעועים. במקרה של ז׳אן, לא הבנתי בשום שלב למה אני אמור לאהוב אותה. רק כי כולם בסרט אוהבים אותה בלי הסבר, אומרים כמה היא מדהימה אבל לא ממש מראים את זה? או אולי כי היו לה נסיבות חיים קשות ואם כבר להיות בזנות אז עדיף אצל המלך? אין רגע אחד בסרט שגרם לי להיות בעדה או בצד שלה, והיא נטולת סוכנות פעולה באופן שחותר תחת הנראטיב הפמיניסטי שהסרט מנסה לבנות – הכל מחליטים בשבילה והיא תלויה בחסדי אחרים בכל רגע ושלב. להציג אותה כמכתיבת אופנה ומובילה חברתית היה פתטי בעיניי, כמעט כמו הקריינות הארכאית או הנטייה של היוצרים להסביר בדיאלוג את מה שכבר מובן מן התמונה. למשל, כאשר ז׳אן בוחרת להתלבש בווריאציה על בגדי המלך, אחת הדמויות פשוט חייבת לפלוט ״תראו היא לבושה כמו גבר!״ כאחרונת הצופים המתעקשים להגיד את הסאבטקסט בקול. כן, אני רואה, תודה. אולי אפשר לומר שהסרט לא רק מאדיר את העממיות אלא גם נוהג כך, אבל הניסיון שלו לחשוף את צביעות החברה הגבוהה וללעוג לגינוני כבוד נטול אמת עמוקה בעצמו ונעדר תחליפים ראויים.

 Monster (Kaibutsu)
מפלצת

השנה לא הייתי צריך לחכות הרבה למאסטרפיס הראשון בפסטיבל. הסרט הבכור שראיתי בתחרות היה כזה, ואולי ראוי להתעכב רגע על המונח הטעון הזה. מבחינתי, ״מאסטרפיס״ משמעו צמד המילים שהוא מורכב מהם – יצירה של אמן בדרגת מאסטר, כלומר עוד הוכחה לשליטה שלו במדיום האמנותי בו הוא פועל. התחושה של צפייה במעשה אמנות הנרקם באופן שלא מותיר מקום לספק בקשר ליד האמן הטווה את הריקמה. הירוקאזו קורה-אדה לא באמת זקוק לעוד הוכחות ל״מאסטריוּת״ שלו, בטח לא אחרי שזכה בקאן לפני חמש שנים עם ״המשפחה שלי״ (Shoplifters). אבל לא כל סרטיו עונים להגדרה הזו ובקריירה של (כמעט) כל קולנוען ותיק מספיק תמצאו סרטים שקשה להבין מהם בלבד על מה המהומה סביב אותו יוצר. מבחינתי, ״מפלצת״ של קורה-אדה הוא לא רק סרט המסכם היטב את היכולות שלו ואת מה שהופך אותו לבמאי-על, אלא גם התמקם עבורי סמוך לצמרת יצירתו בכל הזמנים מבחינתי (בה נמצאים סרטים כמו ״החיים שאחרי״ או ״עדיין מהלכים״).

לא חלפו דקות וכבר התאהבתי בסרט עד כלות, משום שקורה-אדה הוא מאסטר גם של הצגת דינמיקה משפחתית. במקרה זה, אם (סאקורה אנדו) ובנה (סויה קורוקוואה) הצופים יחד ממרפסת ביתם בשריפה המשתוללת בבניין סמוך ובכוחות הכיבוי הנאבקים בה. השאלות של הילדון מעט מוזרות ובהמשך ההתנהגות שלו רק תיעשה משונה יותר. כולל עבור אמו, המזהה סימני מצוקה על אף שהבן אינו מודה בכך. היא מתחילה לחשוד שמשהו אינו כשורה בבית הספר, חוקרת חבר לכיתה של בנה (הינאטה היראג׳י) ומאשימה את המחנך (איטה נגאיאמה). בית הספר מבקש לספק לה התנצלות, בלי להסביר על מה, בעוד היא דורשת תשובות ורוצה להבין מה קרה. המצב מסלים ומתפתח למקומות שממש לא ראיתי מגיעים, אז כמובן שאמנע מספוילרים. בעיניי המבנה אינו ספוילר והוא נקודת המוצא לדיון, אבל אם תרצו להימנע כליל מכל מידע, ההתרשמות החזקה שלי בפסקה הקודמת ביחד עם תקציר העלילה אמורים להספיק כדי לזכור את הסרט לתקופה בה יוקרן בישראל.

מה שמפעים בעיניי בסרט הוא כאמור המבנה העלילתי, שכמו המון סרטים מזכיר או שואל ישירות מ״ראשומון״ של אקירה קורוסאווה. בפתיחה נראים הדברים מנקודת מבטה של האם, בעוד במערכה השנייה נלמד להכיר את המורה המואשם ולראות את הדברים מהפרספקטיבה שלו. המערכה השלישית שייכת לילד והזכירה לרבים מבאי הפסטיבל ששוחחתי עימם סרט שהיה מאוד מדובר בקאן הקודם (שוב, בלי לספיילר) אבל לי זה לא שינה. לכל במאי מותר סרט ראשומוני אחד לפחות ברזומה. זה כמעט ז׳אנר בפני עצמו וצריך לדעת לבצע אותו היטב, כפי שעושה קורה-אדה. מה גם שבמקרה של ״מפלצת״, טוויית הסיפור כל-כך ייחודית עד שקשה לי להאמין שיואשם בחקיינות או בהיתלות באילן גבוה.

קורה-אדה מחמיא לקהל שלו בכל צעד ושעל, נמנע משקופיות נוסח ״חודש לפני כן״. במקום זאת הוא ממקם אותנו בכל פעם מחדש בעזרת אירועים גדולים (כמו השריפה או סופת טייפון בהמשך) כקטנים (נעל שהלכה לאיבוד, למשל). לרגע לא איבדתי את הריכוז או הקשב, אלא התמסרתי לחלוטין לסיפור גם כאשר חששתי לא רק לגורל הדמויות אלא גם לליבי שלי. אני לא זוכר מעורבות והזדהות רגשית כל-כך טוטאלית מול סרט קולנוע כבר הרבה מאוד זמן, כאשר השלמת חלקי הסיפור באופן מעגלי דמתה בעיניי לירידה במדרגות ספירליות המעמיקות לחדור אל עוד ועוד שכבות רגש. הנושאים הנידונים לבדם מילאו את ליבי בדמעות, אבל הטיפול בהם היה כה מלא ניואנסים עד כי לא חשתי צורך לפרוק או לבכות וייחלתי להישאר בתוך כל רגש ורגש (גם הקשים שבהם) כמה שיותר. לצד הרגשות המפכים או המתפקעים, פרישת הסיפור מחושבת ומדויקת כמו מנה במסעדת יוקרה יפנית. כמוה הירידה לפרטי פרטים, שגם היומיומיים שבהם מתגלים כאקוטיים. מצאתי את ההרמוניה הזו כנפלאה – משיכות מכחול עדינות שמציירות תמונה עזה וחדה, אם רק נהיה סבלניים וחדי אבחנה.

בכל זאת יש קצת מקום לפרשנות בסרט, כשם שכל צופה ייקח או תיקח מהסרט את מה שהכי דיבר אליה. להערכתי, המכנה המשותף בכל שיחה יהיה השטחה וקפיצה למסקנות, שזה מבריק לכשעצמו. לא לחינם הסרט נקרא ״מפלצת״ ומתחיל בהפניית אצבעות מאשימות, אך הטייטל המשמיץ הזה נודד בין כמה וכמה דמויות עד שהוא מפורק מנשקו או מכוחו. כמה קל ונוח להדביק לאדם כלשהו את הכינוי הזה, במקום להתמודד עם המורכבות של החיים ועם חוסר היכולת להבין באמת ועד הסוף אדם אחר, לשים עצמנו בנעליו (מילולית במקרה של שתיים מן הדמויות) ולהניח כיצד היינו פועלים במקומו בסיטואציה שלא חווינו על בשרנו. לכן, חוויתי ריגוש אינטלקטואלי יותר בכל פעם שאחת הדמויות חשפה פן נוסף, הוצגה מזווית שונה או אפילו למדה שיעור מעין זה. וכמעט כל הדמויות בסרט עמוקות מכפי שהן נראות במפגש הראשוני עימן. ממש כשם ששאר הנושאים המרכיבים את רשת קורי העכביש של הסרט מרתקים: העולם הפנימי של ילדים, אחריות הורית לעומת פדגוגית, חשיבות האמת, רדיפת הצדק, מקורות הרוע ועוד. העיקר הוא להילכד בתוך חוטי המשי של קורה-אדה, לחוות מעט חוסר אונים והרבה מאוד יופי וכאב.

About Dry Grasses
על עשבים יבשים

סרטי האוסקר האחרון ספגו תלונות על היותם ארוכים מדי? פסטיבל קאן כנראה ביקש ממישהו שיחזיק את הבירה שלו, כי כמות הסרטים שעולים על שלוש שעות השנה יצרה לי כמה וכמה בעיות לו״ז. אבל היה ברור שאני מפנה 197 דקות לטובת נורי בילגה ג׳יילן, המאסטר הטורקי שגם במקרה שלו חלפו חמש שנים מאז התארח בפסטיבל (עם ״עץ האגס הפראי״). האגדות מספרות על חודשים ארוכים של עריכה, כולל קיצור נדרש לטובת בכורה בפסטיבל. לכן התמוגגתי מההתרסה של הפתיחה, שהוא כמעט קלישאה ג׳יילנית – לונג שוט של אדם הצועד לבד בשלג, לכיוון המצלמה, לאחר שירד מרכב הסעה בקצה הרחוק של האופק. השוט נמשך והבמאי כאילו מבקש, מהקהל או אולי אפילו מעולם הקולנוע האמנותי, לקחת נשימה עמוקה ולצלול יחד איתו. הנופים הם נופי אנטוליה המוכרים מסרטיו, הפעם ספציפית כפר מושלג במזרח המחוז וליד עיר בשם ארזורום. לכן טעיתי לחשוב שבעצם כל הסרט עומד להיות מוכר מדי, מהכותרת ועד הקצב האיטי, אבל ג׳יילן הצליח להפתיע מספר פעמים ובמגוון דרכים.

ההולך מן הפתיחה הוא סאמט (דניז צ׳לילוגלו), מורה בבית הספר היסודי והאיזורי. הוא לא בחר להיות שם אלא הוצב במקום כחלק מתוכנית סבב פדגוגית, שמטרתה לחזק את ההוראה באיזורי הספר של טורקיה. סאמט חולק דירה צנועה עם מורה נוסף, קינן (מוסאב אקיצ׳י), שלקרוא לו בעל עיני עגל יהיה המעטה. מורה שלישית ששווה להזכיר היא נוריי (מרב דיזבר), משום שהיא מפתחת קשרי ידידות ושותפות גורל עם שני הגברים ונראה כי שניהם מעוניינים ביותר מזה, בעוד היא חושפת כוונות רק בשלב מאוחר. לפני שזו בכלל אופציה, שני הגברים מוצאים עצמם מסובכים בהאשמות של התנהגות בלתי הולמת כלפי שתי תלמידות. הסמיכות בה צפיתי בסרטים של ג׳יילן וקורה-אדה מזמנת הקבלות, אבל אצל ג׳יילן זה רק חלק מן העלילה שנועד להאיר גלריה שלמה של התימות. בניגוד לקורה-אדה העלילה אינה העיקר ועם כמה שסבלתי קלות מן הפתיחה הנגררת, כל מה שקורה בה חשוב להמשך. בדומה לעמיתו היפני, הבמאי הטורקי מזמין אותנו להרהר במתרחש לאחר מעשה, לבחון מחדש את מה שנראה ברור ולחקור הנחות יסוד.

הפתעה ראשונה זימן לי הסגנון של הסרט, שמצד אחד לא מאפשר לטעות בזהות הבמאי אם תבחרו כל פריים אקראי, ומאידך העניק תחושה שונה מן הרגיל. אולי זה משום שצלמו הקבוע, גוקהאן טריאקי, הוחלף הפעם בידי שני צלמי ״הקור של קלאנדאר״ חובבי השלג ותנועות המצלמה. הסרט משלב מצגות של צילומי סטילס מאת סאמט, רפרנס לעברו של הבמאי. סאמט מתעד את המקומיים, ספק בהתנשאות וספק בהערצת ההתמזגות שלהם בטבע הפראי. כמעט נפלתי מהכיסא בכל פעם שהתרחשה תנועת מצלמה חפוזה, במיוחד אחרי רגעים סטטיים ארוכים, ויש אפילו שבירה של הקיר הרביעי שחילצה ממני (ומעוד כמה אנשים באולם) תגובה ווקאלית. זה רגע שאפשר לכתוב עליו תזה שלמה, למשל בקשרים הסבוכים בין שחקן ודמות, בדגש על הדברים שהאמן מוכן לעשות בשביל מי שהוא מגלם. הבמאי ספק משתעשע בכלים הקולנועיים וספק בציפיות של מעריציו, אבל באופן שיש בו ענווה. משהו שאי אפשר לומר על הדמות הראשית, וזו כבר ״הפתעה צפויה״ אם אפשר לקרוא לזה כך.

סאמט הוא אולי הגיבור הכי נאלח שאני זוכר אצל ג׳יילן, המכריח אותנו לבלות במחיצתו בעיקר ברגעים של זחיחות וגאוותנות. הוא בז לתלמידים הכפריים, לא סופר את מנהל בית הספר ומבצע מניפולציות על מי שאמור להיות חברו. יחסו אל הנשים סביבו בעייתי אף יותר, בין אם מערכת יחסים מאוד פרובלמטית עם התלמידה החביבה עליו (זו מהתמונה לעיל), או במלכודות שהוא טומן לידידתו (החכמה מכל הדמויות בסרט, כי היא אישה בסרט של ג׳יילן). בשום שלב לא שנאתי אותו, גם אם התקוממתי מאוד, משום שיש משהו אותנטי בצורת הבוז שלו וסוג של מרמור שאפשר לחבב. אך בכל פעם שסלדתי ממעשיו, תהיתי האם זה אולי משום שהוא חסר בושה כלפי דברים שאני לא הייתי חולם לעשות. שני קודקודי המשולש הנוספים כתובים ומשוחקים לא פחות טוב, ואל טוב הלב שלהם קל יותר להתחבר – קינן השקוף במעשיו והתמים עד כדי טיפשות לפעמים, או נוריי השנונה אך נטולת הציניות ואוהבת הקהילה והאדם. כיוון שרובנו נוטה להיות יותר אידיאליסט ופחות פרגמטיסט באשר לעזרה לזולת, הגישה של סאמט נראית לא רק הכי מציאותית אלא גם מוכרת, בקטע מצמית.

בגלל האכזריות הארסית של הגיבור כלפי סביבתו, היו רגעים בהם חשבתי שאני צופה בסרט של מיכאל האנקה רק בלי הרוע הפשטני. זה אפילו מגובה חלקית בשפה הקולנועית אבל בעיקר בדיאלוגים וברמיזות העבות על מה באמת קורה כאן. סימן היכר מובהק אבל פחות מדובר בקולנוע של ג׳יילן הם ויכוחים פילוסופיים שנעים בין המעמיק לקטנוני, ובסרט זה יש מלוא החופן מהם. יותר מאשר רגע פיוטי/משמים של שלג נמס או עשב מתייבש, ויש גם כאלה למכביר, מדהים אותי לראות אנשים בסרטיו כותשים זה את הטיעונים של זה לאבק. בסרט הנוכחי יש כמה וכמה רגעים כאלה, כולל אחד מפואר על היחסים בין המינים ועל ההבדל בין תיאוריה ופרקטיקה, או אולי כיצד להרגיז אחרים יכול לפעול לטובתך. בניסיון להשוות זאת לסרטיו האחרים, יש פה הדים לסרטיו המוקדמים אבל גם וייב של ״שנת חורף״, לצד רצון אמיתי לחדש, להתנסות ולחקור פנימה. כמעט כל מה שאפשר לבקש מיוצר שכבר זכה לכל כבוד אפשרי בקאן, אבל אינו לוקח כמובן מאליו את היותו חלק מן הפסטיבל.