לקראת/בעקבות ״בו מפחד״: מסע בין הסרטים הקצרים של ארי אסטר

ארי אסטר הוא קולנוען שקשה להתעלם מנוכחותו בשיח. בחמש השנים האחרונות הספיק לפרוץ בגדול עם סרטו הראשון באורך מלא, ״תורשתי״, ולרכוש לעצמו שם בזכות ״מידסומר״. כיוון שהסרטים יצאו בסמיכות, ב-2018 ואז ב-2019, הם היו כמו איזה אגרוף כפול לפרצוף של הקולנוע האמריקאי העצמאי או שני מרפקים הישר לצלעות של עולם קולנוע האימה. החיבה לסרטי אסטר איחדה סינפילים כבדים וחובבי אימה המחפשים ריגושים קצת אחרים ממה שמציע הקולנוע המסחרי, גם אם היוצר רכש לעצמו הרבה מעקמי אף ומרימי גבות לאורך הדרך. עבורי, האיכות הקולנועית של סרטיו בולטת מעל לתכנים, הקשים לרוב לצפייה, ולכן הוא יוצר מרתק גם אם בהחלט חסר פשרות (או רחמים).

סרטו השלישי הוכרז כבר מזמן אבל התעכב, כמו כל עולם הקולנוע, בגלל מאורעות 2020-2022 למיניהם. אבל גם משום שאסטר נאלץ לערוך מחדש ולקצץ גרסה בת ארבע שעות. התוצאה ושמה ״בו מפחד״ (Beau is Afraid), שנודעה לשעבר כ״שדרת האכזבות״, אורכת לבסוף שלוש שעות והגיעה אתמול אל בתי הקולנוע בישראל. אפשר להתלונן על ההפצה המצומצמת, מבחינת בתי קולנוע או ימים בשבוע, אבל עדיף בעיניי להחמיא לרשת בתי קולנוע לב שבכלל לקחה את הסיכון ומקרינה סרט אנטי-מסחרי באולמות שלה. כך היה עם ״מידסומר״ וזה לא נאמר לשלילה, זהו אפיון המתרחש על המסך – המשך ההיתוך הקר שמבצע הבמאי-תסריטאי בין ארטהאוס ואימה, הפעם עם יותר הומור שחור מתמיד.

את דעתי המלאה על הסרט אפשר לקרוא בגלריה של ״הארץ״, בעוד הסקירה של עופר עבור סריטה כבר נכתבת ותפורסם בקרוב. בין לבין, חשבתי להזכיר שאסטר ממש לא התחיל לביים בסוף שנות האלפיים-עשרה. למעשה, בעשור שקדם ל״תורשתי״ הוא יצר לא פחות משמונה סרטים קצרים, חלקם ממש נחווים כמו רעיונות גולמיים שייפתח בסרטיו הארוכים. רובם זמינים אונליין בחינם וכולם יחד מרכיבים מקבץ של כשעה וחצי שעוזר להתכונן לבואו של ״בו״, או לעכל את החוויה אחרי הצפייה בו. כלומר, הם לא ספוילרים, אבל כן עשוי להיקרא אחרת עבור מי שצפו כבר. במובן זה, אני שמח שלא הכנתי את הפוסט הזה אחרי ״מידסומר״, כפי שתכננתי במקור לפני שנים. הכל חלק מן המאמץ המתמשך שלי להזכיר שקולנוע קצר הוא קולנוע לכל דבר, ולרוב זהו המקום בו נולדים קולנוענים שנראים מוכנים ובשלים כבר בפיצ׳ר הראשון שלהם.

לפני שנתחיל, אני מחריג את מה שנחשב לסרט הראשון של אסטר, ״Herman's Cure-All Tonic״, מכמה סיבות. ראשית, הוא נוצר ב-2008 כלומר בזמן לימודי התואר הראשון שלו בקולג׳ סנטה-פה בניו-מקסיקו, שם התגורר בנעוריו (הוא נולד בניו-יורק ועבר עם משפחתו לתקופה קצרה לאנגליה). אסטר יליד 1986 למי שירצו לחשב את גילו בכל שנה שתוזכר. סיבה שנייה להחרגה היא שאסטר רק ביים ולא כתב, או היה שותף לכתיבה, ועל אף שבכלל לא למד בימוי במסגרת זו. שלישית, משום שמדובר בסרט סטודנטים, שאפילו לא נראה כמו סרט גמר. תמצאו אותו בקלות ביוטיוב אבל הצעתי היא לחסוך 12 דקות של סיפור על רוקח שירש מאביו בית מרקחת עם לקוחה אחת נרגנת, המתמכרת לשיקוי פלאים (נחשו לבד ממה עשוי השיקוי וכנראה תקלעו, לפחות חלקית). מבחינתי, הקריירה של אסטר מתחילה באמת אחרי לימודי ה-MFA במכון הקולנוע האמריקאי, כאשר בין סיומם ב-2011 לבין ״תורשתי״ ב-2018 הספיק לכתוב ולביים שישה קצרים בהם אתמקד (אחד רק יוזכר).

The Strange Thing About the Johnsons (2011)

התביעה לתהילה של אסטר, אם לתרגם ביטוי שגור באנגלית, הייתה סרט הגמר שלו בלימודי התואר השני, במסגרת חממת הקולנוע של ה-AFI. מדובר בכחצי שעה של קולנוע שקצת קשה לסווג (במיוחד בלי לספיילר אז אעשה זאת רק אחרי אזהרה בהמשך). מצד אחד זו דרמה משפחתית על שלוש נפשות החולקות סוד אפל מאחורי חזות פרברית חמימה. מצד אחר, אסטר מבצע היפוך קומי של קלישאה רווחת בסרטים מהסוג שתואר במשפט הקודם, כך שיש משהו בסוד שהוא גם מצחיק-אבסורד אבל בעיקר מאוד (מאוד) לא נוח לצפייה. אבי המשפחה הוא משורר אהוב בידי כל (בילי מאיו), האם עקרת בית שאוהבת לארח (אנג׳לה בולוק), ובנם היחיד (ברנדון גרינהאוס) הוא גאוותם. סיפורם מתחיל בימי נעוריו של הילד וקופץ קדימה אל בגרותו.

אסטר פותח את חצי השעה מלאת ההתפתלויות ברגע מביך במיוחד, כאשר האב מתפרץ לחדר של בנו הכמעט-מתבגר, ותופס אותו נוגע בעצמו. השיחה שלהם על אוננות כדבר טבעי שאינו טאבו, מקבלת תפנית מטרידה, אחריה עובר הסרט להתמקד בקורות המשפחה כאשר הבן הוא כבר אדם צעיר שנושא לאישה את בחירת ליבו (דניאל ווטס). אוטוביוגרפיה שעומל עליה האב במטרה לפרסמה כווידוי, מאיימת על האידיליה המשפחתית. כדי להמשיך לדון בעלילה יש צורך באזהרת ספוילר (למאורע המחולל בלבד, לא להתפתחות או לסיום הסרט). לפני כן אומר שהסרט עשוי היטב, לפרקים אפילו למופת, בעיקר הצילום וההעמדה בפריים. זהו שיתוף הפעולה הראשון של אסטר עם מי שיצלם לו את סרטיו הארוכים, פאוול פוגוז׳לסקי, שלא מקבל מספיק קרדיט בעיניי. לפחות כמחצית ממה שמעורר אי-נחת בסרטים של אסטר הם הפריימים של הצלם הזה, אותו פגש בזמן לימודיו. החצי השני הן העלילות וזו חולנית במיוחד. בהערת אגב, אמא של אסטר היא המשוררת במשפחה (אביו מוזיקאי ג׳אז).

ספוילר מכאן: אם חשבתם וחשבתן על התעללות במשפחה רק למקרא התיאור הנ״ל, זה בדיוק המצב. אלא שכאמור, יש כאן היפוך – הבן הוא שמתעלל באביו. כשהוא אומר לו ״אני אוהב אותך, אבא״, הוא מתכוון לאהבה רומנטית עמוקה, כולל ביטויים של מיניות. ומכיוון שהורה ייתן הכל בשביל הילד שלו, גיבור ״הדבר המוזר לגבי משפחת ג׳ונסון״ פשוט סופג את ההתעללות הרגשית והמינית ספוגת האשמה. לי באופן אישי זה הפך את הבטן, במקום להכאיב לה מרוב צחוק, אבל נדמה לי שאסטר כיוון לשני המקומות בו זמנית. דרך ההיפוך הזה הוא דן בכל השאלות הקבועות של סיפורי זוועה מסוג זה (קורבן ומקרבן, מעורבות ואחריות ההורה השני, הדחקה ואז צורות ביטוי ביצירה). העובדה שמדובר במשפחה שחורה ומבוססת, על אף העבודות של ההורים, רק מטעינה את הסרט עוד יותר מבחינת שאלות שאמורות להיות ביקורת חברתית (סוף ספוילר).

Beau (2011)

באותה שנה יצר אסטר עוד שני סרטים. אחד מהם הוא פרסומת של שתיים-שלוש דקות פארודית למכשיר שגורם לבולבולים להפליץ, שאני לא מצאתי מצחיק או מטריד אבל תוכלו למצוא תחת השם ״TDF Really Works״. אסטר עצמו מככב לצד וויל אמרי. הסרט האחר והחשוב יותר לעניינו נקרא ״Beau״ והוא חולק יותר מאשר שם משותף עם גיבור סרטו השלישי באורך מלא. בילי מאיו מ״משפחת ג׳ונסון״ מככב בתור בו, גבר חרדתי בגיל העמידה האורז מזוודה בנוירוטיות, לקראת טיסה לבקר את אמו. כאשר הוא בדלת, הוא נזכר ששכח משהו (חוט דנטלי) וממהר פנימה, אבל בשובו לצאת – המפתחות והמזוודה שלו נעלמו. הוא מתקשר להודיע לאמו על התקרית, ומאותו רגע המציאות מתחילה לתקוף אותו. החל משכן נרגז (אסטר) שמודיע לו ״נדפקת חביבי!״, המשך בריב שכנים נוראי המהדהד ברקע, ועד כוחות שונים ומשונים שמנסים לפלוש אל המרחב שלו.

על בסיס סרט זה החל אסטר לפתח את התסריט של ״בו מפחד״, שמצא את דרכו אל הרשת כבר ב-2014. לא נמצא אז מי שייקח סיכון על המסע של בו לפגוש את אמו, מה שדחף את אסטר להמשיך ליצור סרטים קצרים רבים שאסקור מיד, וכמובן את שני הפיצ׳רים שלו, שהקנו לו שם גדול מספיק בשביל להוציא לפועל את סרטו השאפתני ביותר. אבל הכל התחיל עם ״בו״ הקצר, שבע דקות של חרדה מתפרצת, שבניגוד ל״משפחת ג׳ונסון״ הוא יותר תרגיל מאשר כרטיס ביקור. אסטר כנראה ערך פה ניסוי כלים, המחשה של רעיון שהיה לו, טיוטה מצולמת אפילו – ולא מצולמת או עשויה היטב. וויל אמרי שהוזכר לפני רגע, שיש לו קריירה כמפעיל מצלמה לא רק אצל אסטר, הוא הצלם. אין קרדיט לעריכה. זה אכן נראה כמו משהו שכמה חבר׳ה הרימו בבניין של אחד מהם, יותר מאשר סרט על פיו מעניקים ליוצרו 35 מיליון דולר כדי שייפתח אותו לפיצ׳ר.

Munchausen (2013)

אפתח בהצהרה מפוצצת ומטופשת ואומר שזה כנראה הסרט האהוב עליי של אסטר. לא רק מבין הקצרים שלו, בכלל. לכאורה מדובר בעוד ניסוי: סרט נטול דיאלוג, ניסיון לספר סיפור ב-17 דקות של מראות וצלילים בלבד. למעשה, מדובר בתצוגת תכלית של קולנוע אילם (כזה בו הדמויות כן מדברות או לפחות מזיזות את השפתיים, אבל הקהל לא שומע). כוונתי לשימוש בכל מה שמצלמת הקולנוע יכולה להציע, מזוויות ותנועות ועד משחקי תאורה ופלטת צבעים, והסתמכות על מוזיקה לא רק לקביעת הטון הרגשי אלא ממש כנראטיב. במצלמה אחז שוב פוגורז׳לסקי ואת המוזיקה הלחין דניאל וולטר, שקצת התרגזתי לגלות שהקריירה שלו אמנם קיימת אבל לא משגשגת, למרות מלאכה נהדרת כאן. זה הסרט הכי מלודרמטי של אסטר, ברמות דאגלס-סירקיות, עם בוהק וצבעוניות המדגישים דווקא אופל מתגנב, א-לה ג׳ון ווטרס. מכתובית הפתיחה, הכאילו-רקומה, עולים ניחוחות של ״מידסומר״ (או ״הביקור״ של שיאמאלן) אבל מבחינת אסטר ההשראה היא בכלל אולפני פיקסאר. מה שתגיד, ארי.

הסיפור די פשוט – אמא חרדה מעזיבת בנה ללימודים בקולג׳, מדמיינת כיצד הוא מתרחק ממנה ומחליטה לעכב מעט את הקץ. מגלמת אותה בוני בדליה, שהיא מבחינתי הולי מקליין מסרטי ״מת לחיות״, אבל היא גם דודה של השחקנים לבית משפחת קלקין. והסרט הזה הוא יותר ״שכחו אותי בבית״ מאשר ״מת לחיות״. אהבתה הכנה לבנה החייכן (ליאם אייקן) מציפה את המסך, והדמיונות שלה את חיי הקולג׳ המאושרים שלו בלעדיה שוברים את הלב. לקראת המשך הפוסט, חשוב לי גם לציין שבתפקידי משנה תוכלו למצוא את ריצ'רד ריהל, מסוג השחקנים שראיתם איפשהו ולא תדעו בהכרח היכן, ואת רייצ׳ל ברוסנהן הצעירה לפני שהתפרסמה באמת (באותה השנה יצא ״יצורים יפהפיים״). עוד נחזור אל שניהם בתפקידים ראשיים בסרטים הבאים של אסטר.

באותו סיקוונס המורחב של חיי הקולג׳ הבדיוניים, נעזר הבמאי בעריכה בסגנון אדגר רייט. כלומר תנועות מצלמה מדומות להחלפת מקום התרחשות, טכניקה המעניקה לסרט לא רק סטייל אלא גם תנופה רגשית. יש גם קומפוזיציה חוזרת אחת שממש מעכה את ליבי, טריק שאסטר ישכלל בסרטיו הארוכים. אבל יותר מהכל מוכיח ״מינכהאוזן״, שנקרא על שם התסמונת (הפרעה מומצאת ליצירת סימפטיה) אבל גם קשור לסיפורי אגדה ובדייה המזוהים עם הברון, את היכולת של אסטר לחנוק את הצופה בעזרת קולנוע לופת. הסרט גם מאשש את העובדה שהתבלין הסודי שלו לגרום לקהל להרגיש רע, מה שגרם לי לחשוב שחברת ההפקה שלו הייתה צריכה להיקרא ״Feel Bad Films״ (ולא ״Faux Beef״).

(2014) The Turtle's Head

כנראה הסרט החריג ביותר במקבץ, ואולי הניסיון המובהק ביותר של אסטר לחקור את היצר הקומי-ביזארי שלו, כמעט בלי אימה הפעם. הבטחתי שריצ׳ארד ריהל יחזור והוא עושה בתפקיד הבלש בינג שוסטר, אולי השם הכי יהודי לחוקר פרטי מאז קלמן קימרלינג של אשר קרביץ. השחקן המשופם מרבה כאן במונולוגים פנימיים, המוקראים בקול-על כיאה לפילם-נואר, אבל ממש לא תרצו לשמוע מה הוא חושב משום שזה נוגע לרוב להחפצה והשפלה של נשים. בין אם המזכירה שלו או לקוחה אלמנה שמגיעה אליו בתקווה שיעזור לדפוק את התאגיד שהיא חושדת כי רצח את בעלה. עולמו של הבלש חרב כאשר הוא מתחיל לסבול מבעיה רפואית מסתורית הגורמת לפין שלו להתכווץ.

האובססיה של אסטר עם איבר הרבייה הזכרי ניכרת כאן מאוד, ורק תתגבר בעתיד כידוע לצופי סרטיו הארוכים. הפעם היא מובילה לכמה רגעים ספק משעשעים וספק מזעזעים. אבל קשה לומר שנהניתי או הפקתי משהו מבילוי בחברתו של הבלש המסתרס למשך 12 דקות של שוביניזם בואך מיזוגניה, והתסריט קצת לא גמור בעיניי, גם אם מגיע אל סופו הטבעי. להגיד שגברים חושבים מהזין וזה מפריע להם לעבוד או ליצור קשרים משמעותיים, זה קצת שטחי. אסטר חולק כאן את האשמה עם תסריטאי בשם זאק פיליפס, שאין לו עוד שום קרדיט נוסף בקריירה לטענת ימד״ב. מכיוון שהבמאי גם ערך אני מפיל עליו את מלוא האשמה על נראטיב מקרטע ועשייה שנוטה לבסדר-גמור במקום למעולה כפי שהוכיח שהוא יכול.

Basically (2014) + C'est La Vie (2016)

חשבתי לאחד את שני הקצרים האחרונים של אסטר לפני המעבר לפיצ׳ר, על אף שהם משני שנתונים שונים. זאת משום ששניהם סרטי מונולוג, בהם הדמות הראשית אמנם באינטראקציה עם הסביבה אבל מדברת ישירות אלינו הצופים. בשני הסרטים הגיבורים מונעים מתסכול אותו הם פורקים במלל בלתי פוסק, אבל עם כל תמונה שמתחלפת אפשר להבין שנרקם מולנו גם נראטיב, פשוט לא בהכרח דרך הדיבור. זה מוביל לכמה רגעים קומיים, וגורם לתהייה על מידת המודעות העצמית של הדוברים. שניהם בלתי נסבלים, בדרכים שונות, אבל מצאתי את צמד הסרטים כנוגעים ללב באופן מוזר. אני בטוח שזה מעניין את אסטר לא פחות מהרצון להצחיק או להפתיע, לרוב על ידי זעזוע.

״בעיקרון״ הוא מונולוג של צעירה מפונקת ועשירה מלוס-אנג׳לס, בגילומה של רייצ׳ל ברוסנהן. אז היא עוד לא הייתה ״גברת מייזל המופלאה״, רק עלמה מייזלית למדי, אבל כן שחקנית עובדת. לצפות בסרט הזה ממרחק הזמן מתקשר עוד יותר לפרסונה שלה. שנדי פיקלס הוא שם הדמות, למקרה שצריך הבהרה כי מדובר בפארסה, המנסה כבר שנים לפרוץ כשחקנית. בעיר כמו אל.איי. זה לא פשוט, אפילו עם הכספים והקשרים של משפחתה, מה שמוביל אותה לקטר והרבה. היא כאילו מודעת לפריבילגיות שלה, אבל חלק ממה שיוצא לה מהפה מוכיח אחרת. הרוב בנאלי עד כאב, אולי כמצופה מדמות כזו, אבל בתמונה האחרונה ניכר שעברה תהליך אמיתי ואולי התחלה של תבונה. התמונות עצמן מעוצבות בקפידה ואסטר קצת צוחק על עצמו ושכמותו, אבל התוצאה דמתה בעיניי לגרסה פחות מוצלחת ויותר מטרידה של המונולוגים של שר מ״קלולס״.

״אלו החיים״ משלים את קודמו משום שהוא מונולוג של חסר בית, המוגש בחצי מהזמן (שמונה דקות במקום רבע שעה). בראדלי פישר מגלם את ההומלס העצבני, שפונה למצלמה בענייני דיומא בתחילה ומספר על חווית החיים ברחוב, אבל במהרה מפליג לסיפור חייו ולעניינים פסבדו-קיומיים. כמו במקרה של ״בעיקרון״, מה שקורה סביבו חשוב לא פחות ואולי יותר מן השצף הוורבלי, כאשר רחובות לוס אנג׳לס במקרה הזה נראים כמו דיסטופיה אורבנית נטולת הרמוניה. ואם הסרט הקודם ניסה לזעזע בעדינות או לבדח על חשבון הדמות המדברת, הנוכחי תוקפני יותר כלפי הקהל בשני המובנים. אני מעדיף את הקודם ושמח שאסטר עבר לקולנוע באורך מלא, מבלי לאמץ את רוב המניירות של הסרט הנוכחי. אם כי את אותו השחקן תמצאו בתפקיד קטן, אך בעל קווי דמיון, גם ב״בו מפחד״.

המלצה לסיום

מעניין בעיניי לראות מה עבר בתורשה לאורך הקריירה הקולנועית של אסטר. אלו סרטים מוקדמים היו בעצם הכנה לסצנות או עלילות שלמות בהמשך השביל שלו, כמו גם איזה ניסויים צלחו פחות ולכן ננטשו, או שמא מחכים לפיתוח בעתיד. בולט במיוחד נושא הפחד כמניא או מניע את הדמויות בסרטיו. אפשר לזהות חזרה על תימות כמו חרדה חברתית, אכזבה, אשמה, ועיסוק בסבל כמקור לכאב בכל שכבות האוכלוסייה וסוגי האנשים. ההומור השחור כזפת נוכח אצלו למן ההתחלה, בעיקר בבחירת נושאים עקומים לסיטואציות קומיות: שכול, מיניות חריגה, דחפים אפלים וכדומה. הייתי גם אומר שהוא לא אוהב להקליט סאונד בשטח, אבל זה היה כנראה סתם אילוץ הפקתי, לא סימן היכר של במאי.

אם לסכם או להבליט רק חלק מההיצע, ״משפחת ג׳ונסון״ הוא אבן הראשה בקולנוע של אסטר, בעיקר כל מה שקשור ליחסים משפחתיים. אני ממליץ לראות גם או בעיקר את ״מינכהאוזן״, בתקווה שאסטר אכן יביים פעם מלודרמה פר אקסלנס. את ״בו״ אפשר לראות בתור שיעורי בית, אחרי הצפייה ב״בו מפחד״. וחובבי ברוסנהן כבר מזמן פתחו חלון נפרד, אפשר לנחש. אז בתור בונוס למי שהגיעו עד הסוף – יש עוד סרט קצר נוסף שצולם ממש לא מזמן. טוב, לא באמת, זה פשוט סרטון של חברת קרייטיריון ובו אסטר מלהג על סרטים שהוא אוהב במיוחד בעודו נובר מחסני החברה. ראיתי הרבה קולנוענים עושים זאת, כלומר מוזמנים על-ידי מעוז הקולנוע האמנותי לבחור כמה מהדורות משובחות ולדבר בשבחן. אבל תשע הדקות של אסטר נרגש עד בחילה ואז מקיא מחמאות סינפיליות לוכדות היטב את המהות של היצירה שלו.