פסטיבל קאן 2023: מבט על הבחירה הרשמית

ביום חמישי החולף, פסטיבל קאן הכריז על רוב סרטי הבחירה הרשמית למהדורת 2023. אני כותב ״רוב״ כי הפעם נאמר בגלוי במהלך מסיבת העיתונאים כי סרטים עוד יצטרפו לתחרות, וכי סרטים נדדו בין המסגרות עד לרגע ההכרזה, דבר שתואם את מה שמתרחש לאורך השנים. עוד דבר שמתרחש מדי שנה: אני כותב על סרטי הבחירה הרשמית של קאן בלי לנסוע לפסטיבל, או בלי לראות אותם. לפעמים אני אפילו כותב עליהם לפני שהם מוכרזים. השנה אני סוקר את סרטי התחרות ועוד כמה סרטים בולטים מן הבחירה הרשמית אחרי הפרסום הראשוני, בפוסט שאולי יתעדכן בהמשך. עדכון: הפוסט עודכן עם פרסום רשימת התוספות לבחירה הרשמית, שכללה עוד שני סרטים לתחרות הרשמית שהוספתי סקירה לגביהם. לא הוספתי סקירה לסרטים שהוכרזו במסגרות אחרות, למרות ששם יש דווקא שמות יותר מכורים/אהובים. 

אולי גם יהיו דיווחים השנה ב"סריטה" מן הפסטיבל עצמו, ואולי לא, אבל בכל מקרה סביר להניח כי חלק ניכר מן הסרטים יעצבו את השנה הקולנועית גם בארץ – בפסטיבלים והקרנות מסחריות, בניכוי היוצרים שיחרימו (ועושה רושם שיש כאלו). כמו כן, פסטיבל קאן התגאה במסיבת העיתונאים בגיוון הגיאוגרפי של סרטים מרחבי העולם בבחירה הרשמית, אם כי זה נכון בעיקר למסגרת המשנה "מבט מסוים". השנה זה גם לא כולל אף סרט ישראלי, בינתיים. יש שש במאיות עם סרט בתחרות (ועוד במאית של סרט פתיחה שהוכרז שהוא מחוץ לתחרות) זה כן שיא עבור הפסטיבל בשלב זה אבל גם פחות משליש מ-19 הסרטים עליהם הוכרז בתחרות, רובם כרגיל של במאים שכבר היו לא רק בפסטיבל, אלא גם במסגרת הראשית.

את הסרטים אני מסדר על פי סיכויי הזכייה בדקל הזהב, הפרס הכי יוקרתי שמוענק בפסטיבל וכנראה עדיין הפרס הכי יוקרתי שמוענק בפסטיבל קולנוע כלשהו. סיכויי הזכייה בשלב זה הם הימור פרוע שאני לא מתכוון לקחת, אז אני לוקח את התחזית של מבקר הקולנוע ניל יאנג, שהוא ללא ספק לא הזמר. עשיתי זאת גם בשנה שעברה בה הוא הימר בשלב ההתחלתי על "קירבה" של לוקאס דונט שהתגלה כסרט בולט אבל לא כזוכה בדקל. זה היה "משולש העצבות" של רובן אוסטלנד שיעמוד השנה בראש חבר השופטים. ״משולש העצבות״ היה במקום העשירי אצל יאנג אחרי ההכרזה על הסרטים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, במקום השישי בהימורים של יאנג נמצא "אחד מן הסרטים שעוד לא הכריזו עליהם". פרט לכך, אני אצמד לדירוג ההתחלתי שלו ואם וכאשר יתווספו סרטים, אדעכן את הפוסט ואכניס אותם למקום בו הוא ישים אותם נכון לשעת הפרסום. את שאר הרשימה אשאיר כפי שהיא פורסמה עם ההכרזה הראשונה, למרות שסביר שיאנג ישנה אותה. כל השמות העבריים הם תרגומים לא נכונים שלי עד שיוכח אחרת.

התחרות הרשמית ה-76 של פסטיבל קאן

הכימרה

La chimera
הכימרה

יחס זכייה: 9/2

הבמאית: אליצ'ה רורוואכר המקסימה, פעם שלישית בתחרות הרשמית בקאן אחרי "הפלאים" ו"לזרו מאושר". בנוסף היא גם ביימה את "גוף שמימי" לפני כן, ובשנה שעברה את "התלמידות" שלאחרונה הפסיד את פרס האוסקר לסרט הקצר לסרט פחות מיוחד וראוי. הקולנוע של רורוואכר הוא מיסטי וגם ריאלסטי בדרכו ובשפה המאוד אישית שלו. יש בו משהו שמרגיש טוב מדי עבור הצלחה גדולה או פרסים, אבל דומה כי מסרט לסרט העולם מתחיל להכיר בכישרון הייחודי שלה ובהיותה אחת מן הבמאיות הגדולות בעולם. הנוכחות שלה בפסטיבל היא טבעית והשיבוץ שלה כפייבוריטית תחילה הפתיעה אותי, אבל זה רק בגלל שלפעמים אני מרגיש כי הסרטים שלה הם עדיין סוד שלא מספיק אנשים מכירים, אף על פי שזה משתנה.

על מה הסרט: רורוואכר מגדירה את הסרט כחלק שלישי בטרילוגיה רופפת העוסקת ביחס בין העולם המודרני לעבר ולמסורת, אחרי "הפלאים" שעסק בחקלאות מסורתית בימינו ו"לזרו מאושר" ש…התרחש במקום שקפא בזמן מסיבה מאוד ספציפית, בתחילתו לפחות, וקשה לספר מה התרחש בו. הסרט הנוכחי מתחרש בשנות השמונים של המאה העשרים ולראשונה בקולנוע של רורוואכר השחקן הראשי דובר אנגלית, אם כי הבמאית הבהירה כי הסרט עדיין קשור מאוד לסביבה האיטלקית ולתרבות ממנה היא באה. בכל זאת, הפעם דומה כי המוקד הוא צפון איטליה ודרום שוויץ. השחקן הראשי הוא ג'וש אוקונר והוא מגלם ארכיאולוג בריטי המוצא את עצמו מסתבך עם רשת של שודדי עתיקות וקברים. כרגיל, אחותה של הבמאית, השחקנית בזכות עצמה אלבה רורוואכר, נמצאת בקאסט, בתור פושעת. גם איזבלה רוסליני כאן על מנת לעלות את הציפיות לשמיים ולהבהיר כי אני לא יכול לדמיין סרט יותר מעניין על ארכיאולוג שיוצג השנה בקאן.

Monster
מפלצת

יחס זכייה: 5/1

הבמאי: הירוקאזו קורה-אדה, הבמאי היפני שמרבה לעשות סרטים מציליחים על משפחות, כולל "המשפחה שלי" שזכה בדקל הזהב לפני מספר שנים. מאז הוא עזב את מולדתו ל"סיפור חיי" הלא מוצלח ו"ברוקר" שהיה בשנה שעברה גם בקאן וגם בפסטיבל ירושלים, ואם אני לא טועה הפצה מסחרית שלו זה משהו שעוד עשוי לקרות. זאת בדומה לרבים מסרטי הבמאי, שאחראי גם ל"איש אינו יודע", "עדיין מהלכים" ו"אחותנו הקטנה" – רשימה חלקית בהחלט של מי שהיה כבר שש פעמים בתחרות הרשמית של קאן, וזכה בפרסים גם כשהציג במסגרת "מבט מסוים" עם סרטים אחרים.

על מה הסרט: קורה-אדה חוזר לעבוד ביפן. אמא של תלמיד בית ספר מבחינה בהתנהגות מוזרה של הבן שלה ומאשימה את המורה במתרחש. הסיפור מסופר משלוש נקודת מבט שונות: של האם, של המורה ושל הילד, ולפי מה שהבנתי אף חוטב עצים לא עבר במקרה בסביבה. בכל מקרה השאלה היא מי היא המפלצת האמתית בסיפור או האם בכלל יש מפלצת. בגלל שזה קורה-אדה, הסיפור יכול להיות מתקתק, אפל, פשוט ומורכב מבלי שזו תהיה סטירה. המוזיקאי הנערץ ריושי סקאמוטו, שנפטר לאחרונה, כתב את המוזיקה לסרט.

Youth
נעורים

יחס זכייה: 7/1

הבמאי: וונג בינג ("שלוש אחיות", "גברת פאנג"), במאי סיני שכבר לא חי במולדתו אך ממשיך לעשות סרטים תיעודיים ארוכים עד ארוכים מאוד אודותיה. הוא שם די מוכר בקולנוע התיעודי אבל סרטים תיעודיים לא תמיד נוכחים בבחירה הרשמית של קאן, והשנה וונג נוכח עם שני סרטים, מתוכם זה שבתחרות.

על מה הסרט: קודם כל, איך קוראים לסרט? האינפורמציה באינטרנט לא אחידה. אני אלך עם השם של הפסטיבל ואניח גם שמדובר בסרט שנודע בעבר בשם "נעורי שנחאי". הסרט עוסק למעשה באזור תעסוקה הסמוך לעיר הגדולה בדרום-מזרח סין, מקום שהוא למעשה שוק עובדים על סף העבדים, אליו מגיעים מדי שנה המוני צעירי ממחוז יונאן המצוי קרוב לגבולות עם מיאנמר ולאוס. הסרט מופיע באתרים שונים כסרט מ-2018 או 2019 ובאורך שש שעות, אבל עושה רושם שהוא אכן טרם יצא. כמה אתרים מדווחים כי זה אכן הסרט של וונג שהתקבל לתחרות. נשמע מרתיע ומרתק בו זמנית ואם השופטים אכן ישבו שש שעות, סביר כי הם יתנו לזה פרס כלשהו. אבל אני לא בטוח בכלל בכל האינפורמציה הזו, מה שברור הוא שזה לא "האיש בשחור", הסרט החדש האחר של וונג בינג בקאן השנה, עליו מצאתי אפילו פחות מידע.

Rapito
חטוף

יחס זכייה: 8/1

הבמאי: יש הרבה במאים ותיקים בקאן, כבכל שנה, ואחד מהותיקים ביותר הוא מריו בלוקיו האיטלקי. יש לו קריירה של יותר מ-60 שנה בשלב זה, המורכבת מסרטים שרובם עוסקים בכוח ופוליטיקה בהווה ובעבר האיטלקי. פעם עשירית כמדומני בתחרות בקאן והוא בכלל הציג יותר בזירה הביתית של ונציה. בכל זאת, הוא כבר קיבל דקל זהב של כבוד, שזה גם מראה על ההערכה לבמאי וגם מצביע על כך שהוא טרם זכה בפרס בידי חבר שופטים. דומני כי בלוקיו היה נותר במאי שהקהל הרחב כבר פחות מכיר, אף כי בעבר כמה מסרטיו הצליחו בארץ. דומני שסרטו הקודם, "הבוגד", כן זכה לקהל מסוים בפסטיבל חיפה. או פחות בלבל את הקהל מאשר "קשר דם" בפסטיבל חיפה של שנה אחרת. אפשר לציין גם את "בוקר טוב ליילה" ו"אגרופים בכיסים" כסרטים היותר מוכרים שלו.

על מה הסרט: סביר כי סרט זה יעורר יותר עניין בארץ, שכן מדובר בסיפור אמתי על רדיפת יהודים. באמצע המאה ה-19, ילד יהודי נחטף על ידי הוותיקן במטרה לגדלו בתנאי נוחות בתור קתולי. משפחתו והקהילה היהודית נאבקים על מנת להשיבו. אצל בלוקיו, זה יכול להיות סרט היסטורי קלאסי בסגנון שלו, אבל זה יכול גם ללכת לכיוונים מפתיעים. באופן אישי נראה לי שסיכויי הזכייה בפרס הראשון מעט נמוכים יותר מן התחזית של יאנג, אבל סביר שהסרט יעורר הדים והערכה.

About Dry Grasses
על עשבים יבשים

יחס זכייה: 8/1

הבמאי: נורי בילגה ג'יילן, האיש שמסמן יותר מכל את הקולנוע הטורקי הפיוטי ואת הקולנוע האמנותי בכלל במאה ה-21. מועמד בכיר לבמאי הפעיל שאני הכי אוהב ואני לא לבד בעניין הזה, בתקווה שהנוכחות שלו השנה בפסטיבל סרטים בערבה הולידה עוד אוהדים, ולא רק השאלות לגבי האורך של סרטיו האחרונים. את דקל הזהב הוא קיבל על "שנת חורף" ואולי היה צריך לקבל כבר על "היו זמנים באנטוליה" עוד מבין סרטיו: "אקלים", "מרחק", "שלושה קופים", וסרטו הקודם "עץ האגס הפראי", שכמו הסרט הנוכחי גם הוא מעל שלוש שעות.

על מה הסרט: על עשבים יבשים. עושה רושם שג'יילן נושא בגוואה את הביקורת על היותו פיוטי מדי ובחר כותרת שיש בה מעט הומור עצמי ובתקווה גם רמז למשמעות רוחנית אשר תתגלה כהמשך. כמו ברבים מסרטיו, המתח בין המחוזות הכפריים באנטוליה לבין איסטנבול המודרנית נוכח בעלילה. מורה צעיר עומד לסיים את ארבע השנים בהם הוא נדרש ללמד ביישוב קטן במזרח טורקיה ומקווה להצבה מחדש באיסטנבול. התכניות שלו משתנות כאשר הוא מואשם בהטרדה מינית של תלמידות, ביחד עם קולגה. קשר הנרקם בינו לבין אישה המלמדת גם היא במקום אולי מציע לו נתיב לחשיבה מחדש על חייו. הנושא יוכל להיות נפיץ, אבל ג'יילן תמיד היה ביקורתי כלפי הגברים בסרטיו, גם כאשר הם אלו שביצעו מסע לעבר הבנה של העולם. עד שיוכח אחרת, הוא מועמד לסרט השנה שלי.

על עשבים יבשים

Olfa’s Daughters/Four Daughters 
הבנות של אולפה

יחס זכייה: 9/1

הבמאית: התוניסאית קאותר בן הניה, שסרטה הקודם "האיש שמכר את העור שלו" היה מועמד לפרס הסרט הבינלואמי באוסקר מטעם תוניסיה, אחרי פרס השחקן בפסטיבל ונציה. בקאן, בן הניה הייתה רק במסגרת "מבט מסוים" עם הסרט "יופי והכלבים". בן הניה כבר ביימה שישה סרטים באורך מלא, לצד קצרים ופרויקטים לטלוויזיה. היא אחת מן הקולות הבולטים בקולנוע התוניסאי, שמסיבות מובנות כמעט ולא מוקרן בארץ.

על מה הסרט: כשהתחלתי לקרוא על הסרט, בחלק מן המקומות קראתי שהוא תיעודי ובאחרים שהוא עלילתי, מה גם שהשחקנית התוניסאית הפועלת במצרים, הנד סברי, מגלמת את אולפה. בסופו של דבר, דומה כי מדובר בסרט היברידי: זהו סרט תיעודי על אולפה, תושבת תוניסיה ואם לארבע בנות, ששתיים מהן ברחו מן הבית על מנת להצטרף לדעא"ש. הבמאית מספרת את הסיפורים של אולפה ובנותיה גם בעזרת שחזורים וסצנות מבוימות עם שחקניות מקצועיות, במשהו ששואף גם לעזור נפשית למי שנותר במשפחה. זה נשמע די מרתק ואני מקווה כי תימצא לסרט חברת הפצה שלא תחרים את כל הפסטיבלים בארץ.

The Zone of Interest
אזור העניין המיוחד

יחס זכייה: 10/1

הבמאי: ג'ונתן גלייזר, במאי קליפים מבריק שלוקח את הזמן בין סרטים באורח מלא, בהם "לידה" שזוכה בשנים האחרונות למעמד של סרט מוערך שלא הובן בזמנו, ו"מתחת לעור" שאמנם פיצל את הקהל, אבל אנחנו מאוד אהבנו. דומה כי גם במקרה זה, הזמן עשה טוב למוניטין של הסרט.

על מה הסרט: משולש רומנטי בו קצין מתאהב באשתו של מפקד בכיר. רגע, אעשה את זה יותר מעניין ופרובוקטיבי: קצין נאצי מתאהב באשתו של מפקד אושוויץ, כאשר הסיפור מסופר מנוקדת המבט של הגברים, וכן של אסיר זונדרקומנדו. אני כבר שומע את המחלוקת. מבוסס על ספר של מרטין איימיס שטרם תורגם לעברית, להבנתי. בקאסט: כריסטיאן פרידל וסנדרה הולר (״טוני ארדמן״).

Fallen Leaves
עלים מתים

יחס זכייה: 12/1

הבמאי: אקי קאוריסמקי, השם הכי מוכר בקולנוע הפיני, עם סרטים כגון "עננים נודדים", "איש ללא עבר", "המזח" ולאחרונה "הצד האחר של התקווה". לפעמים הוא גם קורא להחרים את ישראל, אבל לא תמיד יש לו שליטה על העניין כאשר הדבר נוגע לסרטים שלו. פעם חמישית שלו בתחרות הרשמית בקאן. חשבתי שיותר.

על מה הסרט: השאלה האם העלים הם מתים או שהם נפלו נובעת מכך שכרגע יש לסרט שתי כותרת אנגליות, Fallen בפרסום של קאן ו-Dead במקומות אחרים. זה גם כנראה התרגום הישיר מפינית של מונחים קרובים ואני בכלל תוהה האם העלים המתים נשרו על עשבים יבשים. בכל מקרה, קאוריסמקי מגדיר את הסרט החדש כחלק הרביעי במה שהוא עכשיו טטרלוגיה של סרטי "מעמד הפועלים". שלושת הראשונים הם הטרילוגיה "צללים בגן עדן", "אריאל" ו"הנערה מבית החרושת לגפרורים". מצד אחד עברו יותר משלושים שנה, מאידך הטרילוגיה המקורית היא עבורי שיא הקריירה של הבמאי, בדגש על הסרט השלישי. העלילה עוסקת בשני אנשים בודדים הנפגשים בהלסינקי ומתאהבים, בסיפור שהוא כנראה טרגי-קומי-מינימליסטי כמיטב המסורת של הבמאי.

The Old Oak
האלון הישן

יחס זכייה: 16/1

הבמאי: קן לואץ' שמע שכתבתי על במאי שמחרים את ישראל ומיהר להצטרף ולבסס את מעמדו כמוביל בתחום. גם במקרה שלו היו מקרים בהם סרטיו הוקרנו בארץ בניגוד לעמדתו, לאחרונה עם "אני דניאל בלייק" שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. הוא זכה בדקל הזהב גם על "כשהרוח נושבת", שניהם נכתבו על ידי פול לברטי, התסריטאי הקבוע שלו מאמצע שנות התשעים. אני מעדיף את הסרטים החברתיים של לואץ' לפני שיתוף הפעולה הזה, כגון "ריף-ראף" ו"קאס".

על מה הסרט: האלון הישן הוא הפאב האחרון שנותר פתוח בעיירת כורי פחם בצפון-מזרח אנגליה, עיירה אשר כמעט התרוקנה מיושבה בגלל סגירת המכרות ומחסור בעבודה. אולם בעוד האנגלים נוטשים את המקום, המבנים שהתפנו הופכים למקום בו משוכנים פליטים סוריים המגיעים לבריטניה. אני מניח שזה יוצר כל מני מתחים אבל לואץ' בטח ימצא את האנושיות בדמויות, ולברטי בטח הוסיף אמירה חברתית מדויקת/דידקטית.

Club Zero
מועדון אפס

יחס זכייה: 18/1

הבמאית: ג'סיקה האוזנר האוסטרית, שהייתה בתחרות בקאן גם עם סרטה הקודם "ג'ו הקטן". כמו הסרט הנוכחי דובר אנגלית וכמו סרטיה הקודמים ("אמור פו", "ריטה המקסימה") יש בו עיצוב אמנותי מושקע.

על מה הסרט: מיה ווסיקובסקה מגלמת מורה חדשה בפנימיה יוקרתית באנגליה שמתחילה לסחוף את התלמידים דרך גישה חדשה לתזונה. קבוצה קטנה של תלמידים מושפעת ממנה אף יותר ומתחילה להיות חברה ב"מועדון אפס" הסודי, בו ייתכן וההשפעה של המורה הופכת למסוכנת. הרבה עיסוק בהוראה יש בקאן השנה וזה נראה כמו הגרסה יותר פרועה של הסיפורים הללו.

מועדון אפס

Banel & Adama
באנל ואדאמה

יחס זכייה: 20/1

הבמאית: לא בכל שנה יש סרטי ביכורים בתחרות הרשמית בקאן, אבל סרטה של רמאטה-טאוליי סיי זוכה לכבוד. סיי היא סנגלית שלמדה קולנוע בצרפת וזכתה בפרסים על סרטה הקצר "אסטל". במסיבת העיתונאים שחשפה את התכניה נחשף כי היא קיבלה את הבשורה המשמחת בקאן בשני סבבים. תחילה, היא התרגשה על עצם קבלתה לבחירה רשמית. מספר ימים אחרי נמסר לה שהוחלט שהסרט שלה יהיה בתחרות.

על מה הסרט: באנל ואדאמה הם זוג מאוהב שחי בקהילה כפרית קטנה בצפון סנגל ולא ממש מכיר את העולם שמחוץ לכפר. כאשר אדאמה מחליט לוותר למען האהבה על הייעוד שלו כמנהיג עתידי של השבט, העניינים מסתבכים מאוד בסרט שתואר כבעל שפה קולנועית ייחודית. באופן אישי, זה הסרט השנה שהפך ממשהו שלא שמעתי עליו לאחד מאלו להם אני הכי מצפה, בגלל האמון של קאן בבמאית מתחילה וגם בגלל הרקורד הדי מוצלח של במאיות סנגליות-צרפתיות בעת האחרונה. 

May December
מאי דצמבר

יחס זכייה: 20/1

הבמאי: טוד היינס, מהשמות הבולטים של הקולנוע אמריקאי האמנותי, עם סרטים כגון "בטוח", "וולווט גולדמיין", "אני לא שם", "הרחק מגן עדן", "קרול" ועוד. פעם שלישית בתחרות הרשמית בקאן, בעוד סרטים אחרים שלו הצוגו במסגרות אחרות בפסטיבל.

על מה הסרט: למי שלא יודע, המונח בכותרת הסרט עוסק בזוגיות עם פערי גילאים גדולים. הזוג שזו מערכת היחסים שלו מגולם בידי ג'וליאן מור וצ'ארלס מלטון, וכאשר הרומן בניהם החל הוא היה נושא חדשותי חם. 20 שנה אחרי, נטלי פורטמן מגלמת שחקנית העומדת לגלם את הדמות של מור בסרט, ונוסעת לפגוש את המשפחה לצורך תחקיר, מעוררת כנראה שדים מן העבר. נשמע כמו סרט שמבקרים יכעסו בהמשך על כך שהוא לא מועמד למספיק פרסי אוסקר.

Asteroid City
אסטרואיד סיטי

יחס זכייה: 28/1

הבמאי: ווס אנדרסון. אם אתם קוראים את הטקסט הזה, סיכוי סביר שאתם לא רק יודעים מי זה, אלא גם יודעים פחות או יותר איך הסרט נראה. אפילו מבלי שראיתם את הטריילר שיצא לפני מספר שבועות. למי שלא ראה, אציין כי פלטת הצבעים הפעם נוטה לצהוב מדברי יותר, אבל השאר בערך כרגיל. כרגיל מבחינת אנדרסון, הסרט מכיל גלריה גדולה של כוכבי קולנוע, נוכחות בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, ובעתיד בחירה לאוסף קריטריון.

על מה הסרט: קודם כל, השם העברי של הסרט הזה הוא רשמי, גם אם הוא בעצם לא עברי. אסטרואיד סיטי היא עיירה בלב המדבר האמריקאי בה חוגגים מדי שנה את התנגשות האסטרואיד שנתן למקום את שמו בכדור הארץ. אולם, בשנת 1955, הדברים משתנים כאשר חייזר מבקר במקום, משנה את הידע שלנו על היקום ואולי שם את כל העיירה בהסגר: התושבים, הנוכחים בכנס האסטרואיד, כוכבת קולנוע ומשפחה שנתקעה שם במקרה. ויתרתי על רישום כל השחקנים המוכרים שמופיעים בסרט, אציין רק שבוודאות יש כמה אנשים שאתם מאוד אהובים, גם אם חלק אחר מן הקאסט נראה לכם מוערך יותר מדי. אני מחבב את רוב מי שמופיע בסרט: חלקם קבועים של אנדרסון (חלק אחר מן הקבועים נעדר), חלקם שחקני אופי או כוכבים גדולים שעובדים עמו לראשונה.

Firebrand
מתסיסה

יחס זכייה: 33/1

הבמאי: קארים איינוז הברזילאי ממוצא אלג'יראי, שנכח במסגרת מבט מסוים בקאן מספר פעמים, לאחרונה עם "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" שהוקרן גם פסטיבל ירושלים, כאשר בשנה שעברה הוא הציג בדוקאביב את המסע שלו לעברו המשפחתי ב"איש הים מן ההרים". השנה הוא עושה את הצעד שמאפשר קהל גדול יותר וגם מכניס אותו לראשונה לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן – הוא עובר לביים באנגלית.

על מה הסרט: ביוגרפיה על קתרין פאר, אשתו הששית (מתוך שש) של מלך אנגליה הנרי השמיני, ומי שהתחתנה יותר מפעם אחת בעצמה. אליסיה ויקנדר בתפקיד קתרין, ג'וד לאו בתור הנרי, וסאם ריילי הוא תומאס מור (אני לא עושה ספוילרים למי שלא בקיא בהיסטוריה). למרות היותו סרט היסטורי על דמות מוכרת וסיפור בעל פוטנציאל מלודרמטי, הסרט משווק כמכיל אלמנטים של סרט אימה. דומה כי גם זה יכול להתאים לסיפור.

The Pot au Feu
הנזיד

יחס זכייה: 33/1

הבמאי: טראן אן האנג הווייטנאמי, שפרץ עם "ניחוח הפפאיה הירוקה", הסרט שזיכה אותו בפרס מצלמת הזהב לסרט הביכורים הטוב ביותר בקאן בשנת 1993. מאז הוא עזב את מולדתו והסרטים שלו ("ריקשה", "יער נורווגי" ועוד) זכו להצלחה ביקרותית פחות גורפת.

על מה הסרט: במאה ה-19, נרקם רומן בין שף לבין טבחית שעבדה אצלו שנים ושואפת לזכות בהכרה בפני עצמה. הסרט כולל גם אהבה, גם תחרות פנימית וגם מבט על ההיסטוריה של האוכל, שכלל באותה תקופה כמה מאכלים ושיטות בישול שהיום לא מקובלות, מסיבות שונות. אבל הסיבה לראות את הסרט היא ג'ולייט בינוש.

Black Flies
זבובים שחורים

יחס זכייה: 33/1

הבמאי: ז'אן סטפן סובר הצרפתי, שם שבמבט ראשון לא היה נראה לי מוכר, אבל אכן שמעתי על שני סרטיו הארוכים הקודמים: "ג'וני כלב שוטה" שהוקרן במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן ועסק בילדים-חיילים באפריקה ו"תפילה לפני השחר" בו ג'ו קול גילם אדם שהופך ללוחם אגרוף תאילנדי באותו בכלא בתאילנד אם הבנתי נכון, בסרט שהיה סרט חצות בקאן.

על מה הסרט: זהו אחד משני הסרטים שהוספו לתחרות באיחור והוא מופיע די נמוך מבחינת סיכויי הזכייה. מעבר לכך שניל יאנג שינה את הסיכויים של חלק מהסרטים מאז שפרסמתי את הפוסט ואני לא מתכוון לעדכן את הכל, רק אציין שהשינויים הם לא דרסטים מבחינת המיקום. הסרט מספר על פראמדיק חדש בניו יורק שלומד את העבודה. טיי שרידן בתפקיד הראשי, לצדו קתרין ווטרסטון ושון פן שצפוי לקבל את מירב תשומת הלב, בטח בפסטיבל קאן שם הוא נותר אחד מן השחקנים הבמאים המוערכים בעולם. ביום בהיר רואים השוואות ל"לגעת במוות", שהוא שיתוף פעולה בין מרטין סקורסזי, פול שרדר וניקולס קייג' שאיכשהו לא מספיק אנשים מכירים.

הקיץ שעבר

Last Summer
הקיץ שעבר

יחס זכייה: 40/1

הבמאית: קתרין ברייה, צרפתייה שלא מהססת להראות בסרטיה ייצוגים ישירים של מין, לרוב לא בצורה נעימה או מעודנת. בין סרטיה הבולטים: "לאחותי", "אנטומיה של גיהנום" ו"סקס הוא קומדיה". בשנים האחרונות האטה את קצב העבודה מסיבות בריאותיות אבל כעת היא חוזרת.

על מה הסרט: ובכן, מדובר רימייק! לסרט הדני "מלכת הלבבות" בו אישה בורגנית מנהלת רומן עם הבן של בעלה ממערכת יחסים קודמת. לאה דרוקר מככבת בגרסה החדשה, ובאופן אישי לא ממש חשבתי שצריך רימייק לסיפור הזה, אבל השילוב של הבמאית והשחקנית נראה הגיוני. מניח שאורון חרד מעצם קיומו של הסרט בעודו קורא את השורות הללו.

Anatomy of a Fall
אנטומיה של נפילה

יחס זכייה: 40/1

הבמאית: צרפתייה נוספת, ז'וסטין טרייה, שכבר הציגה בתחרות הרשמית בקאן את סרטה "סיביל" וביימה גם את "ויקטוריה". הפעם היא בחרה כותרת שמזכירה יותר סרט של קתרין ברייה, אם כי דומה כי ההרמז הוא לסרט הקלאסי "אנטומיה של רצח".

על מה הסרט: דרמת מתח/משפט בו סופרת עומדת למשפט על הרצח של בעלה. העד היחידי הוא הילד העיוור של הזוג והוא ניצב בפני דילמה מוסרית. סנדרה הולר בתפקיד הנאשמת וזה אומר שיש לה שני סרטים בתחרות הרשמית, כבוד שבדרך נופל בחיקה של שחקנית צרפתייה והפעם זו שחקנית גרמנייה שמשחקת (גם) בסרט צרפתי.

The Sun of the Future
השמש של העתיד

יחס זכייה: 50/1

הבמאי: נני מורטי, במאי איטלקי שהצרפתיים מאוד אוהבים וזו פעם שמינית שלו בתחרות בקאן. כולל "יומנו של נני מורטי" ו"חדרו של הבן" שזכה בדקל הזהב. שני הסרטים הללו היו טובים, בעוד הסרטים שמורטי ביים לאחרונה…פחות. האהבה של פסטיבל קאן למורטי מעניקה לו את הכבוד הנדיר הבא: הסרט משתתף בפסטיבל למרות שהוא יוצא להקרנות באיטליה בשבוע הבא.

על מה הסרט: במאי עובד על סרט שמתרחש בשנות ה-50 ומקווה למכור אותו לנטפליקס, אבל הם נרתעים מהקצב האיטי של היצירה שלא מתאימים לטעם העכשווי. מורטי גם מככב לצד מרגריטה ביי ומתייה אמרליק, בעוד סרט שנשמע כמו "מכתב אהבה לקולנוע" של במאי ותיק.

Le retour
החזרה

יחס זכייה: 66/1

הבמאית:  קתרין קורסיני, במאית צרפתית ותיקה שחוזרת לתחרות בקאן בפעם השלישית והשנייה תוך בשלוש שנים, אחרי "השבר" ב-2021. עוד מסרטיה: "לעזוב" ו"אהבה בלתי אפשרית".

על מה הסרט: אישה שעובדת כעוזרת בית ומטפלת עבור משפחה אמידה בפאריז מקבלת את ההצעה לנסוע עם המשפחה לחופשה בקורסיקה על מנת לשמור על הילדים. היא מנצלת את ההזדמנות ושבה לאי עם שתי בנותיה, 15 שנה אחרי שעזבו את המקום בנסיבות טרגיות.

Perfect Days
ימים מושלמים

יחס זכייה: 66/1

הבמאי: וים ונדרס בן ה-77, שמציג השנה שני סרטים בקאן. האחד, סרט תיעודי בתלת-מימד מחוץ לתחרות. האחר עלילתי ובתחרות, בה ונדרס משתתף בפעם התשיעית. כולל דקל זהב מוצדק בהחלט על "פריז טקסס", ופרס הבימוי על "מלאכים בשמי ברלין". אפשר לחשוש מכך שעבר הרבה מאוד זמן מאז שהוא ביים סרט עלילתי טוב, אבל אפשר גם להיזכר ולהתלהב מאיכות הסרטים של ונדרס בשנות ה-70 וה-80.

על מה הסרט: ונדרס התלהב מהעיצוב של השירותים העירוניים בטוקיו והחליט לבסס עליהם סרט עלילתי. הגיבור עובד כמנקה בשירותים והוא אוהב את עבודתו ואת השגרה של חייו, אולם סדרה של מפגשים מקריים, או לא, פוגמת בשגרה וחושפת פרטים על עברו. נשמע שזה יכול להיות בסיס לסרט נהדר של ונדרס או להתרסקות כואבת.

מחוץ לתחרות ומסגרות אחרות

ז'אן דו בארי

הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן לא כוללת רק את התחרות, אלא גם מסגרת נושאת פרסים נוספת בשם "מבט מסוים", אותה לא אסקור. קשה לדעת מראש איזה סרטים בה יבלטו, רק ברור שהיו כאלו. בנוסף לבחירה הרשמית, יש בפסטיבל קאן עוד שתי מסגרות חשובות שנבחרות על ידי צוות אחר, "שבוע הביקורת" ו"השבועיים של הבמאים", שיפרסמו את הבחירות שלהם בקרוב. ויש גם הרבה סרטים מחוץ לתחרות, גם אם בפסטיבל קאן מכנים את המסגרות בהם הם מוקרנים בשמות שונים, כולל "מחוץ לתחרות". אסקור בקצרה כמה סרטים במסגרת זו.

סרט הפתיחה של הפסטיבל יהיה ״Jeanne du Barry״ של הבמאית-שחקנית מאיוואן ("פוליס", "מלך שלי", "DNA"), בו הבמאית מגלמת את האישיות ההיסטורית מאדאם דו בארי, שניהלה רומנים עם כמה בכירים בצרפת של המאה ה-18. כולל המלך לואי ה-15 שמגולם בסרט בידי ג'וני דפ, מה שמוביל לרוב הכותרות סביב הסרט והשאלה האם הביטול של דפ בוטל, וגם לשמועות על יחסים קשים בין הכוכב לבמאית על הסט. כל זה לא ממש מעניין אותי. הסרט עצמו מעניין בגלל הבמאית, אבל הבחירה לכלול אותו כסרט פתיחה מחוץ לתחרות מורידה את הציפיות שלי ממנו. אם לשפוט על פי רוב הסרטים הקודמים שזכו לכבוד הזה, כאשר קאן מאמינים בסרט הפתיחה – הוא בתחרות.

סרט שאנשי קאן אמרו שהם היו רוצים לראות בתחרות ואולי עוד מקווים שזה יקרה, הוא סרטו החדש של מרטין סקורסזי – ״Killers of the Flower Moon״. זהו אחד מן הסרטים הכי מצופים של השנה ומי שלא יהיה בקאן ייאלץ לחכות לו עד הפצה מסחרית באוקטובר, ועלייה לסטרימינג של אפל זמן קצר לאחר מכן. כנראה זמן קצר מדי עבור החוקים של קאן, שדורשים הפצה מסחרית בצרפת, והפצה כזו אפשרית רק בתנאי שהיציאה לסטרימינג מתרחשת בפרק זמן ארוך אחרי תחילת ההקרנות המסחריות. מה שכנראה ממקם את הסרט הזה מחוץ לתחרות, אם כי בסופו של דבר דווח במסיבת עיתונאים כי גם בצרפת הסרט יופץ בקולנוע.
נראה כי הסיבה למסגרת הצד היא אחרת – סביר שמפיקי הסרט לא מעוניינים בתחרות, בה הוא עלול שלא לקבל פרסים. סיבה נוספת היא שמועה על כך שקאן היו שמחים אם הסרט היה מעט קצר יותר, שכן האורך המדובר שלו הוא בסביבות ארבע שעות (כנראה שיהיה עוד מקצה קיצורים) והתחרות גם ככה עמוסה בסרטים ארוכים. אם הבנתי נכון, ייתכן והסרט בכל זאת ינדוד לתחרות, בתרחיש מסוים ולא סביר. בכל מקרה, הסרט מבוסס על ספר המבוסס על סיפור אמתי, אודות רציחות שבט ילידים אמריקאים שהפכו לעשירים בגלל מה שנמצא באדמת השמורה שלהם. הקאסט כולל את ליאונרדו דיקפריו, ג'סי פלמונס, רוברט דה נירו ולילי גלדסטון, צאצאית לילידים אמריקאים, כמו עוד חברים פחות מפורסמים בקאסט. נדבר על הסרט הזה הרבה בסוף השנה וסביר שגם בעונת האוסקרים.

רוצחי פרח הירח

סרטו של סקורסזי הוא סוג של מערבון, ומערבון אחר שיוצג בקאן זוכה להרבה תשומת לב ברשתות החברתיות בארץ. זהו המערבון דובר האנגלית של פדרו אלמודובר ״Strange Way of Life״, בו איתן הוק ופדרו פסקל מהרהרים בחברות שלהם, שהיא לא רק אפלטונית. אני לא בטוח שכל מי ששיתף את הפוסטר של הסרט שם לב כי מדובר בסרט קצר. בינתיים לא נמסר באיזה מסגרת של הפסטיבל הוא יוקרן, אבל הוא יהיה בקאן. למרות היותו סרט קצר, סיכוי לא רע שהוא גם יוקרן בארץ.

יש גם סרט חדש של אינדיאה ג'ונס, כפי שרמזתי לעיל. ג'יימס מנגולד ביים, לא סטיבן ספילברג. קאן תמיד מכניסים לפחות בכורה עולמית אחת של בלוקבסטר וזה הסרט הזה. לא סיבה להעלות את הציפיות מ״אינדיאנה ג׳ונס וחוגת הגורל״ (זה השם הרשמי), אבל אולי נופתע לטובה.

סרט שכן יש לי ציפיות לגביו הוא "קורי עכביש" (Cobweb) של הבמאי הקוריאני קים ג'י-וון ("ראיתי את השטן", "מעשה בשתי אחיות"). מדובר במותחן המתרחש בעת צילומי סרט וכולל אלמנטים של שברי ז'אנרים וניסויים אחרים. הבמאי בהחלט ראוי להצטרף לגל ההכרה הגדול של במאים קוריאנים שהיו יקירי הסינפילים לפני 15 שנה, אבל ההכללה של הסרט מחוץ לתחרות מעוררת חשש קל. חשש כבד יותר יש בי לגבי סרט של אוטר אחר מן המזרח הרחוק, טאקשי קיטאנו. סרטו "Kubi" יוקרן בפסטיבל במסגרת ״בכורות״ ואולי יהווה קאמבק עבורו.

את תואר קאמבק השנה, עוד לפני שמישהו ראה את הסרט, לוקח במאי אחר. ויקטור אריסה ביים בשנת 1973 את "רוח הכוורת", אחד מן הסרטים הספרדיים המוערכים בכל הזמנים. עשור אחר כך, הוא ביים את "אל סור" (הדרום), עוד סרט מוערך מאוד. וזהו, אלו הם שני הסרטים העלילתיים שלו באורך מלא. יש לו סרט תיעודי ארוך, סרט שהוא חלופת קטעי וידאו עם עבאס קירוסטאמי, ועוד כמה סרטים קצרים. לא הרבה. כעת הוא חוזר עם סרט עלילתי ראשון מזה 40 שנה. זה כפול מן ההפסקה המפורסמת של טרנס מאליק. הסרט נקרא באנגלית ״Close Your Eyes״ והוא עוסק בשחקן שנפל מצוק במהלך צילומים – ונעלם. הוא מופיע מחדש כעובר מספר שנים, בלי זיכרון לגבי חייו הקודמים.

כאמור לעיל, המסגרת התיעודית סרטים משני במאים שיש להם סרט בתחרות הראשית, וונג בינג ו-וים ונדרס. אבל השניים אחרים מעניינים אף יותר: סטיב מקווין ביים את ״Occupied City״ על אמסטרדם במלחמת העולם השנייה, אחרי שנים בהן הבמאי הבריטי מתגורר בהולנד. קלבר מנדוסה פילו הברזילאי יצר את ״Pictures of Ghosts״, בו הבמאי מבקר בבתי הקולנוע בעיר רסיפה, בה גדל ובה יצר את סרטיו המוקדמים.