• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

50 לסינמטק תל אביב: מקבץ זיכרונות סריטה

21 במרץ 2023 מאת מערכת סריטה

ביום רביעי (22.3) יחלו באופן רשמי חגיגות 50 שנות סינמטק תל אביב. מוסד התרבות הוותיק והאהוב יפתח את שעריו באופן חופשי במשך כל הערב, למן השעה 19:00, במסגרת שיתוף פעולה עם יוזמת ״רגע אחד״ של עיריית תל אביב יפו. מדובר בהפנינג משולב של עשרות אירועים, בתוך המבנה וברחבה העוטפת אותו, שם תוכלו לפגוש בין היתר את הבמאים ארי פולמן ואבי נשר, את השחקניות נעמי לבוב ואלונה סער, והמון אנשי תרבות נוספים ונוספות. הליין-אפ המלא מצוי באתר הסינמטק, ובתור מחווה צנועה שלנו כאן בסריטה בחרנו לקחת את הקונספט של ״רגע אחד״ למקום פרטי משלנו. כי הסינמטק של תל אביב הוא חלק נכבד וארוך שנים בחיים שלנו, חברי סריטה. זו גם הזדמנות להודות למי שמתפעלים ומנהלים כיום: המנכ״לית דינה פלד, המנהלת האמנותית דנה מורג ומנהל התוכנייה פיני שץ, כמו גם כל קודמיהם בתפקיד.

סינמטק תל אביב הוא מקום בו ביקרנו בו אינספור פעמים, עם ובלי מינוי, תמיד בתור קהל אבל לפרקים גם בתור סוג-של צוות. אמנם איש מאיתנו אינו עובד המקום (עופר כן כותב בכתב-העת של הסינמטק), אבל כולנו היינו על הבמה לא מעט פעמים כדי להנחות ולארח. הצצנו אל מאחורי הקלעים בזכות שלל פסטיבלים ויוזמות, הרבה מהם הפכו לחוויות חיים בזכות הקרנה זו או אחרת. בין אם בכורות נוצצות והשקות, או הקרנת חצות של ״הטרמפיסט״. מהקרנות אקדמיה למוזמנים בלבד ועד אינספור רגעים שנצרבו בנפש. הוצאנו את אור סיגולי מהמשוואה הפעם, בהיותו מנהל התוכניה של סינמטק חולון המצוי בקשר רציף עם הסינמטק התל-אביבי, ובחרנו כל אחד ואחת זיכרון צרוב שכזה. אפשר להניח שגם לכם ולכן יש לפחות רגע אחד מייצג, אבל אם תרצו לשתף בואו נזכור שאנחנו כאן כדי לחגוג את קיומו של הסינמטק ולאחל לו לפחות עוד 50 שנות פעילות.

חברים לשתיה / עופר ליברגל

ג'ון ג'וסט

הרטרוספקטיבה התנהלה כדרכן של לא מעט רטרוספקטיבות: נוכחות יפה בערב הפתיחה וכמות קהל שהלכה ודעכה בסרטים הבאים. אולי דעכה יותר מן הרגיל. לפעמים היה מדובר בעשרות צופים, שחלקם יוצאים באמצע הסרט, לא מבינים את סגנונו הייחודי של הבמאי. אבל כמה מאיתנו התמידו. אני וכמה חברים שהכרתי, וגם כמה אנשים שלא הכרתי, אבל דומה שהם הפכו לחברים באותו החודש. ביניהם גם האיש לו נערכה הרטרוספקטיבה, הבמאי האמריקאי ג'ון ג'וסט. דומה כי הוא לא היה מוטרד במיוחד מכמות הקהל, רק מאיכות השיח אחרי הסרטים. עכשיו, בנקודה זו אני לא בטוח מה אמת ומה אשליה.

באחד מן הערבים, אחרי הקרנה ריקה במיוחד לסרט טוב במיוחד, שאל מנהל הסינמטק אלון גרבוז אם נרצה לשתות עם הבמאי. השעה הייתה כבר די מאוחרת. אבל אז ישבנו במסעדת פורטר אנד סנס הסמוכה, בה יש בירות מרחבי העולם מן החבית. קבוצה של בערך חמישה צעירים עם במאי ותיק ונערץ. שמענו אותו מדבר בפתיחות על הקולנוע ובעיקר על דרך החיים שלו. נדמה לי שלא את כל מה שסיפר ראוי לחשוף, אולי מעבר לאנקדוטה כי הוא דיבר גם על בישול בירה, שזה עוד תחום עיסוק שלו.

עוד נדמה לי שלמחרת קניתי ממנו ארבעה DVD במאה, על מנת לדגום גם את הסרטים שלא הוקרנו במסגרת הרטרוספקטיבה. אחד מן הדיסקים היה פגום, אבל אני מרגיש כי החוויה שקיבלתי שלמה יותר מכל סרט. אלו סרטים שאני חוזר אליהם מדי פעם. כפי שאני זוכר שברים מן השיחות עם ג'ון ג'וסט. או שיחה ארוכה עם במאי אמריקאי עצמאי אחר בשם ג'ון, ג'ון סיילס, שדומה כי הוא נשאר לדבר עם קבוצה הולכת וקטנה של סטודנטים יותר משעה אחרי סיום הקרנה שלו בפסטיבל סרטי הסטודנטים. שיחה ממנה נתלשתי רק בגלל שהגיע השעה לאוטובוס האחרון. בשנה העוקבת כבר חיפשתי דירה קרוב יותר לסינמטק. כי היו גם שיחות אחרות ואפילו רטרוספקטיבות שהיו קרובות למלא את האולם, בכל סרט וסרט.

להרגיש בבית / אורון שמיר

8 וחצי

הפעם הראשונה שהייתי בסינמטק ת״א, אם אני זוכר נכון, הייתה בכלל לא בגלל סרט אלא אירוע בסגנון פסטיבל אייקון, כשהייתי בתיכון או בצבא. הרחבה המובילה אליו ואפילו שמו של רחוב שפרינצק נצרבו בזכרוני, וידעתי שזה מוסד התרבות הראשון שאבקר בו כתל-אביבי מן המניין אחרי השחרור וחתימת חוזה שכירות כלשהו. זה אכן מה שקרה ב-2006, כלומר לפני השיפוץ שהרחיב את צמד האולמות לחמישה. התוכנייה המטמטמת מרוב עושר והרעב של בן 21 לראות את כל הסרטים בעולם הובילו אותי לשלם את מנוי בתוספת סדרת הרצאות והקרנות קלאסית. נהניתי לשמוע את עירית שמגר מדברת על היצ׳קוק וקוראת לכל שחקנית ״בלונדצ׳קה״ בהתרסה כלפי הבמאי שאהבתי. אבל הגעתי לשמוע גם, או אפילו במיוחד, הרצאות על במאים שלא הבנתי מה הקטע שלהם. כך מצאתי עצמי באולם די מלא, צופה ב״8 וחצי״ האגדי של פדריקו פליני ומאזין לניסים דיין.

בשלב הזה כבר הגעתי מספר פעמים לסדרת ההרצאות, אז התחלתי להרגיש בנוח. מספיק בנוח בשביל להציע הצעה למרצה, בזמן שהוא מדבר על סצנת הריקוד של מסטרויאני עם קרדינלה, ספק-מנסה לערב את הקהל. הוא התמקד בסצנה מספיק זמן בשביל שאתבשל עם עצמי ולא אתפרץ, וכיוון שהוזכר כמה הסרט הזה עורר השראה הצעתי שזה הרפרנס של סצנת הריקוד הנודעת של תורמן את טרבולטה ב״ספרות זולה״. לא רק כי אני צעיר וחוצפן וזה מה שאני מכיר, אלא כי באמת מצאתי איזה דמיון חזותי ורציתי להשתתף בשיעור. העניין הוא שעד היום אני לא משוכנע שהמורה ביקש את התערבות הקהל, בטח לא בהתלהבות הלא-אופיינית בה השתתפתי. דיין דחה את הצעתי ודילג לחלק הבא בהרצאה, מה שמאוד הביך אותי. הייתי בטוח שאני צודק ורציתי לתפוס אותו אחרי השיעור, אלא שאם היינו בכיתה לא הייתי מפנטז אפילו על האופציה. אפילו בארוחות משפחתיות אני מתבייש לדבר לפעמים בקול רם, אז ככה מול זרים במוסד תרבות ציבורי?

אבל זה לב העניין – באמת הרגשתי בבית. מאז ועד היום. את הדרכים מהדירות השונות שלי בעיר אל המבנה המשונה ברחוב הארבעה (וקצת שפרינצק) הרגליים שלי עדיין זוכרות. במיוחד את הרמזורים הארורים בצומת מרובה הרחובות למי שמגיע מכיוון מרמורק. למה הם תמיד אדומים כשאני מאחר לסרט? ועד כמה הרגשתי בבית כשאיחרתי להנחות אירוע (פעם אחת!), או כאשר הנחתי רגליים על המושב לפניי ברגע לא אופייני. חטפתי על הראש ובצדק, התנצלתי והאדמתי באוזניים מרוב מבוכה. הרי אני משתיק מרעישים ומונע התנהגות בלתי מכבדת בסינמטק, סוג אחר של תחושת ביתיות. בכל הביקורים שלי בישראל בשנים האחרונות, מאז שאני כבר לא ממש גר בה, הקפדתי לבקר בסינמטק תל אביב שאין דומה לו בתחושה בין כל בתי הקולנוע הנפלאים של ניו יורק. קפצתי לשם אפילו אם רק הייתי צריך קצת מיזוג אוויר ומקום להניח את עצמי אחרי הליכה ארוכה, או חלילה להתפנות באמצע יום של התרוצצות. מרגיש בבית, אולי קצת יותר מדי. עדיין לא מבין את ״8 וחצי״ בפרט ואת פליני בכלל, עדיין משוכנע שצדקתי לגבי הרפרנס ההוא.

האיש שלא היה שם/ לירון סיני

מלהולנד דרייב

זה כנראה היה לפני כ-15 שנה. כבר לא הייתי סטודנטית לקולנוע, או שהייתי בשלהי התואר הראשון הנ"ל, ועדיין החזקתי במנוי בסינמטק, מהסיבה הפשוטה שהזמן, הפנאי שהיה לי אז ובלתי נתפס עבורי כיום, אפשר לראות כמות מרהיבה של סרטים. לפעמים מדי שבוע. לפעמים שלושה ביום אחד. בדרך כלל לבד, לטוב ולרע. ולפעמים, אם הייתי שמה לב היטב לתכנייה, הייתי מגלה שיש אירועים מיוחדים, טרום בכורות, הקרנות נדירות ורטרוספקטיבות בנוכחות במאיות ובמאים אהובים, שאיכשהו היו חינם למנויים, בהנחה ששמנו לב והזמנו כרטיס בזמן. וכך, נדהמתי לגלות לא רק שדיוויד לינץ', האיש ו"טווין פיקס" שהיא עד היום פס הקול של חיי, ויתר יצירותיו, נוכח בעצמו ברטרוספקטיבה לכבודו. היו רק שני אולמות אז, ושניהם היו מלאים עד אפס מקום, באותו זמן. כך נוצר מצב שבזמן שחיכינו בין שניהם להיכנס, הבנתי שאצפה בשיחה המקדימה איתו על מסך עליו תשודר בלייב, כשהיא מתנהלת באולם אחד ליד. כה קרוב, כמעט מוחשי.

אני אפילו לא זוכרת לפני איזה סרט שלו זה היה. הראש רוצה לומר "חולית", עליו אמר באותה שיחה שהסרטים שלו הם כמו ילדיו, הוא אוהב את כולם, חוץ מהילד הנבזי האחד הזה שאין מה לעשות אלא לאהוב פחות. הלב רוצה לומר "מלהולנד דרייב" כי מה הסיכוי שהייתי מפספסת בזמנו עוד הזדמנות לצפות בסרט שבלבל את התודעה שלי כשהלכתי לראות אותו עם חברות בזמן אמת, כשיצא לקולנוע. יצאנו כל כך הלומות ממנו אז, שמעדתי ברחוב ומהתיק שלי התעופף מזלג ופגע בדרמטיות במדרכה, כמו המשך של סצנה רבת משמעות עלומה. אבל עד לא מזמן עדיין החזקתי מגולגל וכבר מרוט את הפוסטר מאותו אירוע, עם ראשו העצום מתנוסס בגווני חום. והחוברת של מגזין הסינמטק שהוקדשה לו עדיין מסתובבת ברחבי הבית, אחרי שלושה מעברי דירה, כשפיסה ממנה כבר נתלשה ונלעסה על ידי שני כלבים כשהיום רק אחד מהם עוד כאן. ופיסה נוספת, ספציפית זו עם ניק קייג' והמעיל האלמותי מ"לב פראי" הספיקה לשמש כהסחת דעת לתינוק שהיום בן למעלה משלוש, בעת החלפת חיתולים. הוא חיבב במיוחד את הצבעוניות שלה. איך אפשר שלא.

כל החקיקה הזו עודנה, כי במעברים בין חלל אחד למשנהו, לפני או אחרי השיחה, ראיתי אותו. לינץ' היה בדרך החוצה או פנימה, ואני שמתרחקת ממונחים והגדרות של הערצה כאילו שאאבד את מי שאני אם אגע בהם, העזתי להתקרב. אפילו ניסיתי להגיד לו משהו. לא בטוחה מה הייתי אומרת. הספקתי רק "מיסטר לינץ', אקסקיוז מי מיסטר לינץ' איי ג'אסט וונטד טו" והדפו אותי בנימוס ובהיגיון מי שליוו אותו בביקור. הוא המשיך הלאה, לדבר או להיפרד, ואני בשלב מסוים חזרתי הביתה. בידיים תמונות מהמצלמה הדיגיטלית האוטומטית הסבירה ביותר לזמנה. כבר כתבתי אז ל-ynet, על תרבות, אבל עוד הייתי רחוקה עשרות אלפי מילים מההבנה שהכתיבה שלי על קולנוע בפרט ועל תרבות בכלל ראויה לבמה בזכות, ולא בחסד. אבל התמונות שצילמתי מצאו את דרכן אל אלבום דיגיטלי שאולי כבר לא קיים היום, אי שם במה שהיה פיקאסה. והוא שילב לראשונה מילים ותמונות, שלו לצד בניינים שונים בעיר שבה התחלתי להרגיש בבית. זה היה ביטוי עצמי נדיר עבורי מבחינת התוכן ובעיקר מבחינת הצורה. כמעט ולא חזרתי על התמהיל הזה מאז. אבל את הדחיפה מהמפגש הכמעט מוחשי אני עדיין זוכרת.

תגובות

  1. רום הגיב:

    "במיוחד את הרמזורים הארורים בצומת מרובה הרחובות למי שמגיע מכיוון מרמורק. למה הם תמיד אדומים כשאני מאחר לסרט?" בול

  2. Shai הגיב:

    מותר ללכת יותר רחוק אחורה?

    אני עוד זוכר את הסינמטק בבית מפעל הפיס, 10 דקות הליכה מהמיקום הנוכחי.

    ב-1987, אירגנו שם פסטיבל סרטים יפנים. אני שרק שהשתחררתי מהצבא וממש לפניי שהתחלתי לעבוד, הלכתי לראות כמה סרטים.
    באולם המאד לא נוח בבית מפעל הפיס , ראיתי לא מעט סרטים של קוראסאווה ואם אני לא טועה את "סיפור טוקיו" של אוזו.
    הסרטים האלה רק גרמו לי לרצות ולראות עוד.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.