"איזה אנשים", סקירת נטפליקס

עד הגעת "פו הדוב: דם ודבש", אני לא בטוח שנתקלתי בסרט יותר מושמץ מתוך יבול 2023 כמו הקומדיה הרומנטית "איזה אנשים" (You People). הביקורות שנחשפתי אליהן, בעיקר הישראליות, פתחו לסרט הזה את הצורה, הכריזו עליו כפוגעני ומרתיע, ובפודקאסטים האמריקאים היחס היה מזלזל במקרה הטוב. רק אדם אחד שאני מאזין לו התייחס אליו בחיבה, וגם במקרה הזה חבריו להסכת מיהרו לתת לו קונטרה.
אלו, יחד עם הפקטור הנטפליקסי, זה שלרוב לא מעיד על איכויות גבוהות מדי, דרדרו את "איזה אנשים" לתחתית רשימת הצפייה שלי. הרי בשביל מה לבזבז זמן על קומדיה שנראית עבשה – "נחש מי בא לסעוד" פינת "למה זה מגיע לי" – שמגיעה מבנק תוכן שידוע בבינוניות שלו מחוץ לעונת האוסקר. רק לאחרונה איכשהו שרדנו קומדיה אחרת של נטפליקס, "אצלך או אצלי?" שהתגלתה כלא איומה, אז אין צורך לדחוק את המזל הטוב שלנו.

אבל, וזה אולי המאפיין המשמעותי של ההשתלטות הנטפליקסית על הזמן והמרחב המנטאלי, שעתיים פנויות שלא באופן רציף וגישה מיידית לסטרימינג הביאו אותי לצפות בסרט, שביים קניה באריס (הסדרה "שחור-כזה") על פי תסריט שכתב יחד עם השחקן הראשי של הסרט, ג'ונה היל. או שמא צריך לומר "המועמד לשני פרסי אוסקר ג'ונה היל" ("מאניבול", "הזאב מוול סטריט").
להפתעתי היחסית אמנם התברר ש"איזה אנשים" הוא סרט מאוד לא טוב, אבל כן היו לו מספיק אלמנטים גואלים. לא הייתי ממהר להגיד שהוא שווה צפייה, אבל לפחות כן אפשר להתעמק בו או לדבר בענייניו. נחמה כלשהי בשבילי, אם כבר צפיתי בו.

נקודת המוצא של "איזה אנשים" הוא המתח הבין-גזעי בחברה האמריקאית במסגרת של קומדיה רומנטית. רחוק מלהיות איזושהי הברקה. מעבר לשני הסרטים שהזכרתי בפסקה הראשונה, אפשר למצוא את התבנית הזו בעשרות סרטים. אפילו בישראל היה לנו "כץ קרסו". מה שעומד לטובת "איזה אנשים" הוא שעניין הגזע בארה"ב לא רק רלוונטי מאי פעם, אלא גם קיבל משמעויות נוספות בעקבות דור חדש ושיח משתנה, ואת זה הסרט מנסה לפצח.
הזוג המאוהב ב"איזה אנשים" מורכב מעזרא (ג'ונה היל), יהודי בן 35 ממשפחה אמידה, שכיר בחברת פיננסים מרוקנת נפש שחולם להיות פודקאסטר; ואמירה (לורן לונדון), מעצבת תלבושות וסטייליסטית, נצר למשפחה אפרו-אמריקאית שהתאסלמה. הם נפגשים בסיטואציה מביכה למדי, אבל החיבור ביניהם מתהדק, החיבה רק גדלה, ואחרי כמה חודשים הם מחליטים להתחתן. הבעיה היא ההורים שלהם. משפחת כהן מורכבת מיהודים עם אפס רגישות חברתית, ומשפחת מוחמד (כבר הבחירה בשמות המשפחה האלה היא תמרור אזהרה מהבהב מבחינת יצירתיות תסריטאית) חשדנית וחסרת סובלנות לכל מה שקשור לאמריקה הלבנה.

"איזה אנשים", כסרט שעוסק במפגש טעון בין יהודים-לבנים ושחורים-מוסלמים, מכניס את עצמו לשדה מוקשים קיצוני, ולכן המסגור שלו כקומדיה הוא בעצם סוג של כתב הגנה. דרך הפארסה אפשר להגיד ולהראות דברים שיכולים לגרום לאי נוחות ולאתגר את הקהל. מבחינת הרגישויות שלי, אני חייב להודות שאצלי זה החליק. על רמת ההומור אפשר להתווכח, זה בטח לא סרט אלגנטי או מתוחכם, אבל בזמן שאני כמובן לא יכול לדבר על האספקט האפרו-אמריקאי של הסרט, כיהודי לא מצאתי אותו פוגעני בכלל.
אכן יש קטע פרובוקטיבי בהחלט כאשר משפחת מוחמד מאשימה את היהודים באחריות לעבדות, אבל גם זה מגיע ברגע שיא של ויכוח שיצא משליטה לחלוטין, ולא מקבל גיבוי עובדתי כלשהו.

אם תשאלו אותי, הדבר הכי פוגעני בסרט הוא הניסיון המאוד מתיש שלו להיות מגניב ומעודכן, בתוצאות קרינג'יות. לרגע אפילו חשבתי שיש פה איזו אמירת מטא, כי יש קטע די בתחילת הסרט כשאמו של עזרא אומרת "I'm cool, I'm hip" (כנראה מחווה ישירה ל"אוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי"). בתגובה, עונה לה עזרא שבכלל להגיד את המשפט הזה מעיד בדיוק על ההפך. וכך, כשהסרט מתיש אותנו במין קטעי מעבר עאלק-אורבניים וצעירים, שאין להם ולו דבר עם הסגנון של הסרט, אלא רק מתקיפים כמו תלאים שמאריכים את זמן הסרט (שגם ככה ארוך) או ניסיון נואש להכניס קצת קצב לקומדיה ישנונית למדי, הוא בעצם מוכיח שהוא הכל חוץ מקול והיפ.
בנוסף גם התבניתיות של העלילה, שצפויה בקטע אכזרי, לא ממש גורמת לצופה להיות בעד הסרט הזה, וזה עוד לפני הקשיים שהיו לי עם עזרא. ג'ונה היל הוא שחקן שאני מאוד אוהב, רוב הזמן, אבל הדמות שלו פה כתובה די רע, בלתי נסבלת בנוירוזה וחוסר עמוד השדרה שלה. ואל תדברו אתי בכלל על מה שהוא לובש לדייט הראשון שלו עם אמירה. אין שום תירוץ בעולם. בעיני התלבושת ההיא אפילו נוראה יותר מהחברים האיומים שאיתם הוא מסתובב, עוד אלמנט של חוסר היגיון מוחלט בתסריט – מצד אחד עזרא חבר וקולגה של מו, אפרו-אמריקאית לסבית (סם ג'יי, אחת מנקודות האור של הסרט), ומאדך החבר'ה שלו הם קבוצה גזענית ומטומטמת. בשביל הבדיחה זה אולי עובד, אבל רק מראה כמה המרקם של הסרט מחורר.

אבל פה, מבחינתי, נגמרים חטאי הסרט. זה לא מעט, כמובן. בטח לא כתב הגנה. אבל מעבר לאלו יש כמה דברים שאני מצאתי בכל זאת מהנים.
הדבר הראשון הוא הבחירה בשני הנאהבים, אותם מגלמים כאמור ג'ונה היל ולורן לונדון, אף אחד מהם לא עונה על ההגדרות המתישות של דוגמני תחתונים מהניינטיז. בהשוואה לקומדיה הרומנטית הנטפליקסית הנוספת של החודש, "אצלך או אצלי?" בכיכובם של ריס ווית'רספון ואשטון קוצ'ר שנראים צעירים בעשור מהגיל האמיתי שלהם, לא היל ולא לונדון בפרופורציות של בובות ברבי. כך שגם אם אין פה רגישות גדולה בענייני פוליטיקת זהויות, התגנבה בכל זאת אמירה די נונשלנטית ומצוינת בנוגע לבאדי-פוזיטיביטי, וזה משהו שתמיד משמח לראות.

זה בטח יתנקם בי בעתיד, אבל האמת היא שצחקתי כמה פעמים ב"איזה אנשים". לא מספיק בשביל לשכוח את כל הרגעים שבהם הסרט מעד ונפל, אבל זה כן קרה. להגנתי יאמר שזה כנראה הגיע בעיקר בזכות דבר אחד מרכזי בסרט – ג'וליה לואיס-דרייפוס.
השחקנית הזו לא צריכה הקדמות ולא צריכה הוכחות. כאחת הקומיקאיות הגדולות בתולדות הטלוויזיה, עם יותר שיאי אמי ממה שניתן יהיה לשבור בקרוב, לואיס-דרייפוס היא תזמון קומי מהלך. עם זאת, בתחום הסרטים, שם הדברים איכשהו פחות הקליקו איתה. היה רגע שבו נראה שהיא בדרך הנכונה עם "דיברנו מספיק", אבל אז "ויפ" העביר הילוך ולואיס-דרייפוס נטשה את הקולנוע עד "מדרון תלול", הרימייק האמריקאי המושמץ ל"כוח עליון" השבדי. זה לא עבד לטובתה. מאז היא טבלה את אצבעותיה ביקום המשותף של דיסני-מארוול כוולנטינה, אז לפחות אנחנו יכולים להפסיק לדאוג לגבי שכר הדירה שלה.
ב"איזה אנשים", שרחוק מלהיות הפרויקט הראוי ביותר למידותיה, לואיס-דרייפוס מזכירה איך עושים את זה. היא כל כך מצחיקה ואנושית בדמות בלתי נסלחת, שממש מרגישים איך הסרט נוחת ברגע שהסצנה מסיימת איתה. אדי מרפי ולורן לונדון מוצלחים גם הם, אבל זו לואיס-דרייפוס שמנצחת את הכל.

אני אפילו ממליץ לכם לעשות דבר כזה – תתחילו לראות "איזה אנשים". אם אתם מקבלים צמרמורת וכאב ראש על ההתחלה, פשוט תריצו לסצנות עם ג'וליה לואיס-דרייפוס. אני חושב שזה מצטבר לאיזה שמונה דקות, אז יעבור מהר.
באמת שיש אופציות גרועות יותר מ"איזה אנשים", ובעיני המתקפה אמנם לא הייתה חסרת פשר, אבל כן קצת מוגזמת. לא בטוח כמה אני נהנה להיות בצד שבסדר עם הסרט הזה, אז אגיד שזה כנראה עניין של הציפיות-רצפה שאליהן הגעתי. לפחות לא סבלתי בשום שלב, זה הכי שיהיה אפשר להוציא ממני.