"החתול של שרק: משאלה אחת ודי", סקירה 

כולנו נמות. לא בדיוק המשפט איתו נראה הגיוני לפתוח סקירה על סרט אנימציה ממותג שבכל זאת מכוון גם לגילים צעירים יחסית. אבל בניגוד לסרטי "שרק" (Shrek) ולשלל סרטי אנימציה שפונים לילדים בראש ובראשונה, ובזרם קצת יותר מרובד גם לקהל מבוגר, או לסרטים שממש מדברים על מוות, זיכרון ואובדן כמו "קוקו" ו"קובו ואגדת שני המיתרים", הסיבה החתולית לשמה נתכנסנו פונה בראש ובראשונה לקהל מבוגר יותר. אולי הקהל שהיה צעיר ופוחז בגילי העשרה כשיצא "שרק" הראשון, וכעת הוא לכל הפחות נושק ל-40. תחברו לכך מגיפה עולמית, אסון אקלימי, מלחמות וכל הטוב הזה, ולא מפתיע ש"החתול של שרק: משאלה אחת ודי" (Puss in Boots: the Last Wish) הוא עוד אחד מתוך כמה סרטים מהיבול השנתי האחרון כמו "אש האהבה", "רוחות אינשירין" ואפילו "מרסל השל" שעוסקים בשאלות קיומיות, לצד נוכחות מוחשית למדי של המוות. כאן הוא נוכח בקולו של ואגנר מאורה, שבקרדיטים מגלם את "הזאב", אבל אין שאלה מה מייצג אותו יצור מרשים ומבעית.

זה סרטו השני כבמאי של ג'ואל קרופורד, אמן סטוריבורד ותיק, לצד ג'נואל מרקאדו. על התסריט חתומים פול פישר שעבד עם קרופורד בעבר, טומי סוורדלו שכתב גם את "הגרינץ'", וטום ווילר שאחראי כאן על הסיפור, וכך היה גם ב"החתול של שרק". ואכן הדמות הראשית וכמה דמויות משנה חוזרות, אם כי, יש כאן קפיצה אל התהום הקיומי ושינוי טון מהסרט הקודם. גם אם ניקח בחשבון נפשות רכות ובוכיות אחרי הסצנה ההיא עם העדר והנפילה ב"מלך האריות" אי אז, כאן כל העיסוק של הסרט הוא במודעות לסופיותם של החיים. אשאיר כאן שאלה פתוחה לדיון מאיזה גיל אפשר לראות את הסרט המועמד לאוסקר, בלי לקבל הצפה של פחדים שלרוב נשמרים יפה יפה מתחת לפני השטח של חיי היום-יום.

במהלך הצפייה, אחרי ריבוי שבחים מופתעים שהגיעו מכל כיוון אפשרי, מתבקש לפענח מה הסרט הססגוני רוצה לומר לנו. לא על איך לפחד, אלא על איך לחיות, בסופו של דבר, בהינתן שיש לנו הזדמנות אחת לפרויקט הזה, לפחות עד כמה שהתפיסה האנושית משגת. את הדיון לגבי איך לחיות, או מה חשוב לנו כדי לחיות, מתניע הסרט על ידי הטחת הסוף הבלתי נמנע בגיבור שעד כה פעל לכאורה מחוץ למגבלות הזמן. פוס (אנטוניו בנדרס) הוא ייצוג מוגזם באופן מרהיב, כמו שאנימציה מאפשרת, של דמויות שהזניקו את הקריירה של בנדרס לפני כמה עשורים. בעיקר "המסיכה של זורו", וטרילוגיית "היו זמנים במקסיקו" של רוברט רודריגז. באחרונים שיחקה לצד בנדרס, בן ה-62 כיום, גם סלמה הייק בת ה-56. הגיל רלוונטי כאן כי גם בגרסה המונפשת היא משחקת לצידו, את קיטי רך-כף – הדמות היחידה בסרט שמגיעה מראש כשהיא שלמה עם מי שהיא ומה שהיא עושה בעולם. השניים חוזרים לגלם דמויות עם מתח רומנטי ביניהן, ואי אלו ענייני אמון שעליהם ללבן ושמלווים אותם לאורך הסרט.

בעיקר באמצעות הליהוק והמשחק המעולה של בנדרס, יש מסר בין הפריימים לקהל שמכיר אותו בתור מי שהחל את דרכו בנקודה שבה החתול מנסה להישאר בתחילת הסרט: גיבור חצוף עם להב חצוף כמו הגישה שלו לחיים, אלמותי בהתייחסות שלו לסכנה (ביטוי קצה לכך יש לנו ב"ראיון עם הערפד"), סוג של צעיר לנצח. אבל אנחנו כקהל יודעים שבנדרס, בניגוד למשל לבראד פיט או טום קרוז, אם להשוות לרגע למודלים של הוליווד איתם חלק מסך שמסרבים או חוששים להציג את סימני הגיל, מגלם כיום תפקידים של דמויות מבוגרות. למשל ב"כאב ותהילה" של אלמודובר בו מכאובי הגיל בגוף ובנפש ניכרים היטב. ב"המשאלה האחרונה" יש לו ולנו אפשרות ליהנות שוב מגילום שמתעתע בתחילה כנוסטלגי, דמות של בנדרס כמו פעם, כאשר סימני הזמן ניכרים רק בקולו המחוספס יותר. אבל שום דבר לא מתחמק או נוסטלגי לשם ההתרפקות בסרט הזה.

מהר מאוד פוס מבין שהאדישות העיוורת בה בילה את חייו, במקרה שלו כחתול זה אומר  את שמונת סיבובי החיים שלו עד כה, עלתה לו. שיחה מצמררת עם זאב בפאב מבהירה שהוא בסיבוב האחרון. ובפעם הבאה שיגיע לקצה, הוא ייפול ממנו אל תהום הלא-נודע. הייצוג של המוות שמחכה לו הוא מופת של שילוב בין דמות הקוצר, עטוי שכמייה וחמוש בצמד מגלים שמשמשים אותו ככלי לדו קרב, לבין דמות של הזאב הגדול והרע ממגוון מיתוסים. ככזה הוא מאיים באופן שלא ניתן לפיוס או השלמה. רעיון, שבאופן מפתיע, הסרט לא מנסה לייצר. הזאב לא הולך להפוך לגוש מזמין של פרוות עננים רכה שתיקח אותנו לראות את האור. הוא נשאר רושף באישונים מהתהום לכל אורך הדרך. כי לפי הרעיון בליבו של הסרט, לדעתי, אין דרך להפסיק לחשוש מהלא נודע. אפשר להתמודד איתו רק על ידי הסטת הפוקוס ממנו, והתמקדות בחיים, ובניסיון להתקיים בהם באופן הכי נכון לנו. ואם שמים לב, הסרט מדגים באמצעות כל אחת מהדמויות שפועלות בו, מה ההמלצה שלו לקיום נכון.

פוס מבין שהקיום שלו בסכנה, ומסיק שימי הזוהר שלו כלוחם חסר דאגות ומלא יומרה הסתיימו. הוא מרגיש שהפרק הזה נגמר ברמה של קבירת החליפה שלו ופרישה לבית אבות לחתולים. שם הוא לא אמור אפילו לדבר, אלא רק ללכת באופן פרוותי אל תוך הלילה כשיגיע זמנו. אבל דווקא שם הוא פוגש את פריטו (הארווי גילן), כלב מרוט ותלוש שטוב הלב והנאיביות שלו מסתירות טראומה איתה הוא לא מתמודד. על הכאב שהוא אמור לחוש הוא מחפה בחביבות תמימה ונאמנות עיוורת, עד כדי סיכון עצמי, שוב ושוב ושוב. הוא הולך אחרי פוס כשזה מגלה שיש לו סיכוי לגאולה: מפה שמובילה לכוכב משאלות, שמעניק למי שיגיע אליו ראשון איזו משאלה אחת ויחידה שירצה לבקש לעצמו. מכאן הסרט הופך לסרט של חברים במסע, כשפוס ופריטו מצטרפים אל חברה מהעבר (קיטי), במרדף אחרי המשאלה. מסע שהוא גם תחרות בינם לבין כנופיית גולדילוקס (זהבה ושלושת הדובים, כמובן, בגילומה של פלורנס פיו, ואמא דובה שהיא אוליביה קולמן), ובין ג'ק הורנר (ג'ון מאלייני), הנבל הטיפוסי של הסרט, אם לא נחשיב את הזאב המיתי.

כל מי שמניתי, למעט קיטי, חי את חייו עם נקודת עיוורון שלא מאפשרת לו או לה לקבל את עצמו על כל חלקיו. פוס חושב שהוא יכול להיות או לוחם חסר פחד, או לפרוש לחיים חסרי משמעות ותודעה. פריטו מקבל רק את הטוב בכל מי שמולו, ולא מסוגל להכיר בכאב שעבר כדי לחיות בצורה קצת פחות מועדת לנפילה בפחים. גולדילוקס רואה רק את העבר שלה כילדה נטושה בעודה מחפשת משפחה אנושית לעתיד, ומפספסת את ההווה שלה כחלק ממשפחת הדובים. גם ג'ק, שהוא הדמות המשמימה ביותר בסרט ומהווה הפוגה של הומור אלים ושחור שהולך ומקצין באכזריות שלו, מצדיק את חד-הממדיות שלו דרך אותה פרשנות. כלומר, בגלל שהוא חד-ממדי ולא מסוגל לראות בעצמו עוד צדדים, בגלל שהוא ניזון רק מבור ישן של כאב ועליבות, הוא לא מסוגל לחוש אמפתיה, ורק תאב כוח על חשבונם של אחרים.

לאורך כל המסע הצבעוני והדינמיקה מלאת החן בין שלל הדמויות, כולל אנימציה של צוות שראה כנראה עשר פעמים לפחות את "ספיידרמן: ממד העכביש" והחליט שאפשר לדלג בין סגנונות ומקצבים בלי חשש, הקצב נשמר וגם הבידור. יש כאן שילוב מדויק של סיפוק מרגיע ונעים לעיניים, בזמן שהנושא שהסרט מתמקד בו הוא כמעט ההפך הגמור. המתקת גלולת החד-פעמיות שלנו בצבעוניות ובפרווה נעימה, ובקולו המוכר והחמים של בנדרס, היא דרך יעילה לתווך לנו את הפחד המהותי, המודחק היטב. מה שהופך את הדיון של "החתול של שרק 2" לקוסם במיוחד הוא שלא מדובר בהבנייה טיפוסית מעולמות האגדות של פעם לטובת יישוב וחיים מהוגנים. יש בו את האלמנט המוכר, אבל כשם שב״שרק״ הפכו אותו בחדשנות דאז על הראש, כאן הדרישה היא לא לפרישה או להתבוננות במה שנמצא מולך כל העת. לא רק.

הסרט קורא לנו לחבר את כל החלקים הקיימים בנו. העבר או ההווה הפרוע, המצוי הטוב ולפעמים הנורא, עם הרצוי ולא לוותר על השאיפה לעוד. הוא ממליץ לנו לחיות פעם אחת באופן מלא. לא לנתק בין שלבי ותקופות החיים שלנו. לנפץ את המראות של מי שהיינו פעם, ולאחד אותן לישות שלמה אחת. הוא מציע לנו להיות גם וגם, להיות מי שאנחנו עצמנו על כל הרבדים והשנים, כי רק עם הקבלה שלנו אותנו נוכל לצלוח את המשך הדרך ביחד. זה מסר די דביק ומוכר בסך הכל, אבל ההגשה הכנה והלא מתפשרת שלו כאן הופכת אותו לאפקטיבי במיוחד.