• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", סקירה 

25 בנובמבר 2022 מאת לירון סיני

יש נטייה להתייחס בספקנות לסרטים שמפיקה נטפליקס. ההנחה היא שהיוצר או יוצרת נשאבו אל הבור השחור שחוללה אגרנית ויצרנית התוכן על פי דרישה, ובתהליך יאבדו מהחדות והיצירתיות בגינן זכו לחוזה שמנמן מלכתחילה. זה לא מופרך. נטפליקס ליוצרות ויוצרים היא כוח מגדיל ובו זמנית מגביל, לא בשונה מהאופן שבו כניסה למכונת ההפקה המשומנת של דיסני נוטה לקצץ כנפיים של ביטוי אישי, גם כשמדובר בסרטי פנטזיה ומדע בדיוני. די לציין את "נצחיים" ואת "תור: אהבה ורעם" כדי לקבל מושג על הכשל או השחיקה הנפוצים. ונכון, כחלק מהמרוץ ללגיטימציה ולאוסקר נטפליקס הוציאה גם כמה יצירות ראויות כמו "רומא" ו"האירי" לצד פנינות ז'אנריות מעולות כמו "שמיים אדומים כדם" ו"השמרטפית", גם אם את שני האחרונים רק רכשה, לא הפיקה. אני מתייחסת רק לסרטים אבל זה נכון גם לסדרות. על כל פיסת רעננות יש חול טובעני של תוכן בינוני במקרה הטוב, כזה שעושה רעש, כמו "צבא המתים" ונשכח רגע אחרי הצפייה, בהנחה שצפית עד הסוף בלי להירדם, גם אם חילקת אותה לכמה חלקים.

ולכן, הפחד קיים גם כשמדובר בסרט חדש של ריאן ג'ונסון. "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" ׁׁ(Glass Onion: A Knives Out Mystery)  זמין בקולנוע וב-23 בדצמבר יגיע גם לנטפליקס. הוא המשך רצוי לחיבה לה זכה "רצח כתוב היטב", תעלומה בלשית שהצליחה להיות קלאסית כמו מקורות ההשראה שלה, ובאותה נשימה גם שנונה באופן עדכני ומספק. היא חיננית, חכמה ומבדרת כנראה גם במהלך העשייה, ברמה שנראה שהחזירה לדניאל קרייג את חדוות המשחק אחרי השחיקה שלו כג'יימס בונד. והרי לא נרצה שייקשר שוב בכבלים תובעניים של מותג אחר עם גבר לבן, שנון, יומרני וחצוף שפותר כל בעיה שניצבת מולו. בכל זאת, הוא הרגע נחלץ מהעול הקיומי כסוכן המטיל ביצי זהב 007. וגם לנו מגיע להמשיך וליהנות מהאלגנטיות של הקולנוע החכם ומלא האהבה למדיום של ג'ונסון, ולא לצל חיוור שמוגבל תחת שיקולי אלגוריתמים שיעודדו צפייה להמונים ועסקת הפצה בסך 450 מיליון דולר (זה הסכום המדובר בו נטפליקס רכשו את זכויות ההפצה לשני סרטי המשך). 

מהצד השני, כדאי גם לא ללקות בציניות מרירה מדי. ברור לכולנו שקולנוע הוא אמנות כלכלית ומסחרית, וזה בסדר. הרי חלק מהקסם של "רצח כתוב היטב" טמון בנגישות שלו. גם אם הוא וההמשך שלו יומרניים מבחינת כמות העקיצות וההתחכמויות בעלילה עצמה, וברמה אחת מעל עם ביקורת חברתית נשכנית ובוטה, הראשון היה מהנה להפליא. פתרון התעלומה היה ברור לחלוטין עם הסבר שקיבלנו, ואיתו המסר. בגובה העיניים, מתנשא רק ברמת הסאבטקסט. ובהתאמה, היה ברור שגם סרט ההמשך חייב להיות בידור קליל ונעים לצפייה. ועל אף ההנחה המוקדמת, מבחינת תקציב לסרט עצמו ואורך – הוא זהה לקודמו. שניהם, לפי מסד הנתונים הקולנועי IMDB, מוערכים עם תקציב של 40 מיליון דולרים. הראשון נמשך 130 דקות, ו"תעלומה יוונית" אמנם ארוך ממנו, אך בתשע דקות בלבד. אלו פרטים טכניים אבל בהקשר הנטפליקסי הם חשובים. הם מעידים אולי על הקפדה יתרה, כך שסרט ההמשך יחווה כתעלומה נוספת של הבלש האקסצנטרי בנואה בלנק (קרייג), באותו היקף, גם אם היא נראית הרבה יותר גדולה, או פשוט מסנוורת מרוב עושר. 

התעכבתי על הנקודה הזו כי הופתעתי לראות מספר זהה בתקציב של שני הסרטים. הסיבה היא שעל אף ששניהם מתרחשים ברובם במתחם אחד, "תעלומה יוונית" נפוח יותר. גם הוא עוסק בתעלומת רצח בקרב קבוצה של אנשים עשירים ויהירים. אבל אם בפעם הקודמת ריאן ג'ונסון שכתב וביים גם כאן חבט כלפי מעלה באנשי הכסף הישן ובאחוזה שירצו שתישאר במשפחה, כאן יש לנו משפחה חלופית, כלומר, קבוצת חברים שקשורים זה לזו בעבותות של כסף חדש. כזה בדמותו של אילון מאסק, אה סליחה, מיילס ברון (אדוארד נורטון). וכעת אבטיח שלא יהיו ספוילרים, אבל כן אתאר עוד רגע את הדמויות וכמה פרטים כלליים מהעלילה. אם תעדיפו לעצור כאן, לצפות ולשוב, אסכם לרגע שהסרט החדש מקיים את ההבטחה לבידור מהנה, גם אם ארכני וקצת טרחני יותר מקודמו. הוא אולי לא מבריק כמוהו, וחוזר על חלק מהרעיונות, אבל הוא עדיין שווה צפייה, אפילו על מסך גדול עם קהל שצוחק בכל המקומות הנכונים. והוא אפילו אקטואלי עם הסיפור שהוא בוחר לספר. 

והסיפור, בגדול, הוא שברון מזמין כמה חברים וחברות ותיקים לחגוג על האי שלו פנים אל פנים בזמן בשלהי המגפה כאילו אין קורונה. והם שמחים להגיע, או לפחות כך זה נראה, כל אחד ואחת מהם סמל סטטוס מעצבן בפני עצמו: מפוליטיקאית צבועה (קת'רין האן), דרך דוגמנית עבר וייזמית שלא יודעת להיות צבועה מספיק (קייט הדסון), עובד בכיר בחברה של ברון שמנסה להבין אם הרעיונות שלו מופרעים או מופלאים (לזלי אודם ג'וניור), יוטיובר למען זכויות האקדחים והגבר (דייב באטיסטה), שותפה ממורמרת (ג'אנל מונה) וכמובן, בלש נודע אחד. בלאנק שמתוסכל מהבידוד והיעדר התעלומות הגדולות שבא איתו, שמח על ההזדמנות לצאת מהבית, גם אם קצת תמוה מה הוא קשור לחבורה הצעקנית ברובה. 

כמצופה, יתבצע פשע. כאשר הפעם בלאנק שכבר הכרנו בסרט הקודם מלווה אותנו כבר בשלב הנחת היסודות לסיבוכים העלילתיים, ולא אחרי שנחשפנו לתעלומה. הוא העוגן שלנו לאורך הסיפור הפתלתל, דג מחוץ למים מלאי הבדיחות והאזכורים לידוענים כאלו ואחרים. חלק מהבדיחות והקריצות באות להזכיר לנו שאנחנו בתעלומה בלשית ועד כמה הז'אנר נשען על ענקי עבר אבל גם מלא בחובביו בהווה. חלקן האחר מבקש לצחוק על העשירים העדכניים, מהפכנים בעיני עצמם ופעמים רבות בעיני התקשורת שמאדירה אותם כגאונים, כהתגשמות החלום האמריקאי, בזמן שהם מתהדרים בערכים של ענווה, חמלה ואהבה, אבל כאלו שמגיעים עם שגעון גדלות בדמות אי פרטי שכולל כל פיסת אמנות וטכנולוגיה מופרכת שכסף יכול לקנות. וככל שבנואה מרגיש מגושם ולא במקומו, כך החבורה הולכת וחושפת בפנינו עוד שכבה ועוד סיבוך ועוד יומרה ועוד בדיחה על חשבונם, וקצת על חשבוננו. וזה מצחיק רוב הזמן, מבדר כמעט כל הזמן, ולפרקים קצת טרחני ומעט יותר מתאמץ מהסרט הראשון. 

מה שעובר כמעייף הוא העודפות. ב"תעלומה יוונית" יש גודש של הכל. העושר הוא מעל ומעבר, מופרך ומגוחך בכוונה. ההגחכה של הדמויות מגיעה לרמה של קריקטורה, וכמות האזכורים והופעות האורח לפעמים כבר נראית כאילו חברים של ג'ונסון היו בסביבה וקפצו לומר שלום, ועל הדרך הצטלמו לסצנה. עכשיו, יכולנו להניח שהעומס שבסרט הוא פשוט טעות. מישהו התבלבל, שם יותר מדי יצירות אמנות ובלינג בתוך האי הפרטי ויותר מדי בדיחות כי הוא נהנה עד כדי כך מההומור של עצמו ולא היה מי שיעצור אותו. אבל ג'ונסון יוצר מחושב שמשתקע בז'אנרים בהם הוא פועל ותמיד מתייחס אל הסרט כאל סרט בתוך הזרם אליו הוא משתייך. ולכן, הניחוש שלי הוא ששום דבר כאן לא מקרי. התוצר הסופי קצת מוגזם ולפעמים נראה מטופש? בהחלט. אבל האם זה מכוון? כן. כלומר אולי, מן הסתם זו סקירה שמתבססת על רושם אישי ולא על הימצאות בתוך ראשו של היוצר. 

ג'ונסון מכונן כאן סדרת סרטי בלש. והוא יודע שבז'אנר הזה כל מילה חשובה, כל אזכור של כל חפץ יהיה בעל משמעות. ולכן, ההטחה בפרצופנו של כל העושר המבהיק והמסנוור היא גם חלק מהמסר, וגם אמירה ברמה צינית אחת מעל. ג'ונסון נמצא כעת בחיקה של נטפליקס. וזה מבטיח המשך (לפחות של עוד סרט אחד) אבל גם מדאיג כמו שפתחתי. ויש משהו בסרט, כמו שכבר טוענים כלפיו, שנופל למקומות הנוצצים, המרעישים והשטוחים של ספקית התוכן שמתיימרת להציע לנו מגוון ולפעמים נותנת לנו עוד מאותו הדבר, וזה דבר קצת סתמי. אז כמה הולם שאת הסרט השני בסדרת הסרטים בשאיפה, שיוצא תחת נטפליקס, ג'ונסון ממקם בתוך בועה של חדשנים מעצבנים, בתוך דינמיקת כוח של אנשים שיש להם כל כך הרבה, ומציג את האופן שבו הם משתמשים בעושר הזה בצורה מכבידה, מופרכת, המונית. הוא מראה לנו מה כסף יכול לקנות, כמה כסף יכול לקנות, עם עוד חפץ זכוכית מנצנץ, עוד בדיחה על כל מה ומי שאפשר לקנות, עוד מחווה, עוד עקיצה, עוד הברקה, ועוד ועוד ועוד. והוא גם מציג לנו את ההשלכות. 

כשהוא יושב בתוך כסף גדול של ספינת בידור שמנסה להבהיר לעולם שהיא לא טובעת (למרות ביטולי המנויים וקרנה היורדת), ג'ונסון מנווט את העלילה שלו בחן וזורק עלינו זכוכיות ויהלומים, מראה כמה קל להתבלבל מכל הבוהק המזויף, ועוזר לנו לבלוע את הגלולה כשהוא מגחיך את שיכורי הכוח, ומציג אותם כמוקיונים נלעגים. הם רוקדים לפנינו בקצב בתוך רצף התרחשויות באי שיכול לעשות לנו כאב ראש מרוב השטויות שהם פולטים והעיטורים והאזכורים. הכל כאן יותר מדי במתכוון, כי ההגזמה מקלה על האמירה וגם ממסכת את הביקורת שבועטת בעשירים שכל כך קל לבעוט בהם בקולנוע, אבל פחות במציאות, וגם יורקת לבאר שמממנת את הסרט. יש משהו מנחם בהומור כאן, גם אם בהתחשב בנעשה בעולם ובעיקר בטוויטר כרגע הצחוק שלנו עלול לצאת קצת מריר. 

"תעלומה יוונית" מספק שעתיים וקצת של בידור נעים, וזו כבר נקודה לזכותו. כולם משחקים באופן אמין דמויות בלתי נסבלות ברובן, קרייג עדיין נראה כאילו שהוא נהנה ואיתו הצוות כולו, וככל שחלק מהתשובות והמהלכים נעשים דביליים ואיתם הסרט הופך לאסקפיסטי יותר, הוא ממשיך לזרוק אותנו מדי פעם אל המציאות. בגלל שהוא כל כך מוגזם לפרקים הוא מרגיש כמו פנטזיה נחמדה, ובאותה נשימה זורק אותנו לרגע החוצה, מזכיר לנו היכן אנחנו, ואז שב להצחיק אותנו עם עוד מחווה או הגחכה. כי אם אנחנו לא בעמדת הכוח, עצם הצפייה הופכת לסוג של התרסה. מעין אצבע משולשת קולקטיבית, שהיצירה חולקת איתנו ומייצרת תחושת התנגדות, גם אם רק לרגע. 

תגובות

  1. משה הגיב:

    מדהים, תודה רבה. התחברתי מאוד לסקירה

    אני חושב שהרבה ממה שכתבת גם משתקף בבלאנק עצמו. לפעמים הוא לא בטוח מתי להמשיך עם ההצגה של הדרומי המטומטם (כדבריו) והקריקטוריסטי ומתי להפסיק ולהכניס את החיים עצמם.

    אבל הכי חשוב, שמת לב מה אדוארד נורטון לובש בפאב?

    1. אור סיגולי הגיב:

      פה אני רוצה להתערב כי זה הדבר שהכי אהבתי בסרט. המחווה הכי היסטרית ל"מגנוליה" אי פעם…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.