״ריטה, סו ובוב גם הוא״: על היוצרים והרקע לסרט, לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה

מחר (יום רביעי, ה-26.10) בסינמטק הרצליה אני מתארח בסדרת ההקרנות "קולנוע זמיר: מועדון סרטים מלוכלכים" של הפודקאסאט "טראשטוק" בהניית גלי פורת ושני קיניסו. במהלך הערב, למן השעה 20:30, ננהל דיון/הקדמה לפני הסרט ״ריטה, סו ובוב גם הוא״ (Rita, Sue and Bob Too), ובפוסט זה אני מבקש לעורר סקרנות לקראת האירוע, אך גם להשאיר דברים לדיון עצמו. לכן, הכתיבה שלי על הסרט עצמו תהיה חלקית, אך גם כזו אשר נותנת רקע על אופי היצירה, גם אם לא על כל ההיבטים או אפילו על כל מה שמתרחש בסרט.

״ריטה, סו ובוב גם הוא״ הוא הרבה יותר סרט קאלט מסרט טראש, אבל בסופו של דבר הוא חומק מכל הגדרה. סוג של מקרה חריג בתולדות הקולנוע שאיכשהו גם משקף היטב את הקולנוע הבריטי של שנות השמונים, בין הממשל השמרני של ת'אצר ומצוקה חברתית, לבין פופ משוחרר ושפה קולנועית פרועה. סרט שהוא מפגש בין שני יוצרים חשובים מאוד בתרבות הבריטית, שניהם מתו בגיל צעיר יחסית או צעיר בצורה קיצונית בשנת 1990, שלוש שנים אחרי יציאת הסרט הזה לאקרנים. הסרט הוא לא רק מפגש בין שניהם, אלא גם בין הגישה שלהם לבין הדרישות המסחריות של הקולנוע, מה שגרם לסרט להגיע לכיוון שונה מן המאפיינים של היצירה שלהם או אף מן הכוונה המקורית, ורק עושה אותו מיוחד יותר בדרכו.

ראשית כל, הסרט הוא קודם כל התסריט היחיד שכתבה המחזאית אנדריאה דאנבר, ילידת 1961 ודמות מרתקת וחריגה בנוף התרבות הבריטי: מחזאית מצליחה שכתבה על חיי המעמד הנמוך בעיר ברדפורד בחבל יורקשייר, הסביבה בה היה חיה. למרות שזכתה להערכה כמחזאית עוד בחייה, היא מעולם לא יצאה מחיים בשכונת העוני שתיארה בכתיבתה, וסבלה מאלכוהוליזם בדומה לאביה (אותו ביקרה במחזות שלה). בסופו של דבר המתמוטטה ומתה בפאב בגיל 29 בלבד (באופן מקרי ומצמרר, הפאב בו התמוטטה נראה בתחילת השוט הראשון של "ריטה, סו ובוב גם הוא"). היא הותירה אחריה 3 מחזות ושלושה ילדים.

את המחזה הראשון שלה, ״The Arbor״, דאנבר כתבה בגיל 15 והוא התבסס על אלמנטים אוטוביוגפיים שכללו ריבים בתוך המשפחה ומתחים בין-גזעיים סביב הבחירה של הגיבורה לצאת עם מהגר פקיסטני, שמכניס אותה להריון, ורצונה לשמור על התינוק. בעידוד מורה בתיכון, דאנבר פיתחה את המחזה ואחרי שלוש שנים הוא זכה בתחרות של מחזות לבני נוער, והפך אותה למחזאית הצעירה ביותר שמציגה בתיאטרון הבריטי הממלכתי. עד שזה קרה היא כבר גידלה שתי בנות, אחרי שההריון הראשון שלה התסיים בלידה מוקדמת ומות העובר.

המחזה השני שלה היה "ריטה, סו ובוב גם הוא" והיא עיבדה אותו לתסריט, בשילוב עם אלמנטים מן המחזה הראשון. בסמוך לצילומי הסרט הועלה גם המחזה השלישי שלה, "שירלי", שהתמקד בדמות של אמה שהיוותה השראה לדמויות משנה ביצירות הקודמות. כל המחזות הללו הועלו הרחק מיורקשייר ורק יציאת הסרט חשפה בעיני חלק גדול משכניה של דאנבר את הדרך בה היא מתארת את המקום, סוג של הוצאת הכביסה המלוכלכת לעיני כל. אגב, המחזאית הסתייגה מן הסרט, בעיקר בגלל כמה שינויים בחלקו האחרון שהפכו אותו לפחות קודר. החיים של דאנבר ומשפחתה תוארו בסרט התיעודי הנהדר של קליאו ברנרד שנקרא אף הוא ״The Arbor״ – סרט מומלץ בו שחקנים מקריאים את עדויות המראויינים ומשולבים בו גם קטעים מן המחזה של דאנבר. הוא מציג את הקושי של החיים במקום לא רק מן העיניים שלה והוא מעריץ את כתיבתה כשם שהוא ביקורתי, אך גם חומל, לגבי היבטים אחרים בחייה.

היוצר החשוב השני של ״ריטה, סו ובוב גם הוא״ הוא הבמאי אלן קלארק והוא פורה הרבה יותר. למעשה, הוא אחראי לכמה מן היצירות הכי מטלטלות ומשפיעות בטלוויזיה הבריטית לאורך שנות השבעים ובעיקר השמונים. קלארק ביים סרטי טלוויזיה בעידן בו הם היו בשיאם בטלוויזיה הבריטית – קצת אחרי שקן לואץ' עבר מסרטי טלוויזיה ליצירה לקולנוע, ובמקביל לתקופה בה מייק לי ביים לטלוויזיה. הסרטים נחשבים לפרקים בסדרות, אולם למעשה כל אחד מהם הוא יצירה נפרדת. קלארק, בהכללה גסה, הוא סוג של מפגש בין לואץ' ולי. בדומה ללואץ', הוא נמשך לנושאים חברתיים. בדומה ללי, הוא לא מעוניין במסר חד משמעי אלא בהתנהגות של דמויות ומונע מסימפטיה כלפי כל המופעים בסרטיו, לא משנה עד כמה המעשים שלהם אינם מוסריים. לפחות מבחינת הנושאים, הוא הלך רחוק יותר ממקבילו בטלוויזיה בחלק מן היצירות שלו, עליהן הייתה לו מידה משתנה של שליטה כאשר לרוב הוא אינו התסריטאי. בכל זאת, דוגמה לנושאים הקבועים אצלו ניתן לראות בסרט "דיאן" משנת 1975, בו הוא עוסק בנערה אשר אביה מתעלל בה, גם מבחינה מינית.

סרט הקולנוע הראשון של קלארק, ״Scum״, או "שפוטים" בעברית, בכלל לא היה אמור להיות מופק לקולנוע ותכנן רק כסרט טלוויזיה. אלא שה-BBC פסלו את הסרט לשידור, משתי סיבות סותרות. הם טענו כי הסרט, אשר מתאר את המתרחש בתוך בית כלא לנוער, ריאלסטי מדי בתיאור שלו של אלימות הן מצד הממסד והן בקרב האסירים עצמם. במקביל, הם טענו כי הסרט כולל אלמנטים רבים מדי של בדיה וכי לא ייתכן שמה שמוצג בו באמת מתרחש. מכיוון שהסרט נגנז והצילומים שלו הם רכוש הטלוויזיה, קלארק ביים אותו פעם נוספת על סמך אותו תסריט ועם אותו הקאסט (כולל ריי וינסטון בתפקיד ראשי ראשון) לקולנוע. הקהל זכה לראות את הדרך בה הממסד מלבה בכוונה מתחים גזעיים, בין היתר. כל הפרשה העלתה את מעמדו של קלארק ולאורך שנות השמונים הוא היה לאחד מבמאי הטלוויזיה הידועים ביותר, כאשר הוא נודע כמלהק טוב של שחקנים ובעיקר כמי שמראה לבריטניה את המציאות אותה היא לא רוצה לראות.

המעבר שלו לקולנוע היה מפתיע מאוד באופיו. סרטו השני/הראשון שנועד לקלנוע היה ״Billy the Kid and the Green Baize Vampire״, סרט שהכותרת שלו הרבה יותר מתאימה לסרט טראש, אבל הוא לא באמת עוסק במפגש בין פורע חוק מן המערב הפרוע ולערפד, אלא בשחקני סנוקר. הוא גם יותר מופרך ממה שניתן לדמיין: זה מיוזיקל עם עיצוב לא ריאלסטי בשום צורה, סאונד מודגש של שנות השמונים, משחקים בתאורה ועלילה שנעה בין סרט ספורט לסרט אימה. שונה לחלוטין מרוב סרטי הטלוויזיה של קלארק, וזה מרהיב ולא לגמרי עובד, אבל אולי ראוי להכרה מחדש. דומני כי העבודה על "ריטה, סו ובוב גם הוא" החלה לפני יציאת הסרט המוזיקלי לאקרנים, פשוט בגלל שקשה לראות את קלארק מקבל פרויקט קולנועי כזה אחרי מה שהוא עשה בסרטו הפרוע ביותר. לא ש"ריטה, סו ובוב גם הוא" נטול טירוף – אלא שהטירוף בו מעודן יותר.

לשיאו קלארק הגיע לקראת סוף חייו, אחרי הפקת "ריטה, סו ובוב גם הוא". סרטי הטלוויזיה האחרונים שביים מבריקים ומשפיעים, כל אחד בדרך אחרת. ״Christine״ הוא תיאור מצמרר אך נטול שיפוט של נערה מכורה להירואין; ״The Firm״ עוסק בחוליגינים בקרב אוהדי הכדורגל ובפער בין האלימות בשולי המרגש לצדדים אחרים בחייהם. גארי אולדמן מככב בו בתפקיד הראשי אחרי שכבר היה לכוכב (לרוב קלארק עבד עם כוכבים לפני התהילה); ״Elephant״ הוא כנראה סרטו הידוע ביותר של קלארק וגם המופשט ביותר. הוא מורכב מסדרה של פעולת טרור/מקרי רצח/חיסולים בצפון אירלנד, בלי הסבר. זהו תיאור של מלחמת האזרחים והצרות באזור, אבל גם הרהור כללי על אלימות עד לנקודה בה גאס ואן סנט שאל מקלארק את הכותרת לסרטו על אלימות בארה"ב.

הקריירות של היוצרים של "ריטה, סו בוב גם הוא" אולי גורמות לסרט להישמע כאפל במיוחד. אני יכול לגם למנות שורה לא קצרה של נושאים טעונים בהם הוא נוגע: ניצול מיני של קטינות, פערים חברתיים, גזענות, אלכוהוליזם, משבר בחיי הנישואין ועוד. אבל יותר מכל הדברים הללו, הסרט הוא קומדיה מצחיקה עם הרבה רגעים של אור והומור פרוע. חלקו קשור למוזיקת הפופ המלווה את הסרט בדרכים שחלקן מפתיעות, כולל שימוש בלהיטים ושיר נושא שנתקע לי בראש (אולם יש שיר שהשילוב שלו בסרט מנצח גם אותו). רוב הדמויות בסרט עושות מעשים שליליים אבל מוארות באור חיובי ויש בו רק דמות אחת שניתן לראות בה נבל של ממש, וגם היא יותר פתטית מאשר רשעה.

לא כל הדברים בסרט מתחברים, גם בגלל תכתיבי הפקה, אבל זה יוצר שלם מוזר וגדול מסך חלקיו. אציין גם שיש בסרט כמה שחקנים עם תצוגת משחק אדירות: שיבוֹן פינראן, מישל הולמס וג’ורג’ קוסטיגן מגלימים את הדמויות מן הכותרת, בהתאמה ובצורה מצחיקה אך אמינה, ואת ההצגה גונבת להם לסלי שארפ בתפקיד דרמטי שובר לב בתוך כל הטירוף. כאמור, יש עוד הרבה מה לומר על הסרט ואת חלק מן הדברים אגיד מחר בהרצליה.