• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

"הוקוס פוקוס 2", סקירת דיסני+ 

8 באוקטובר 2022 מאת לירון סיני

יכול להיות שהדרך הטובה ביותר לפתוח את הפוסט הזה היא להצהיר שכן, זה בסדר לגעת בפרות קדושות, או במכשפות אהובות, ולשחוט. או במקרה שלנו, לברוא אותן מחדש. תעשיית הקולנוע המיינסטרימי האמריקאי עושה כך קופות נאות במשך שנים, קוראת לזה ריבוט, אתחול. או אתחול רך, אם מדובר בגרסה חדשה שרק מעדכנת חלק מהפרטים בלי למחוק את כל מה שהיה בעבר. הרבה פעמים יגיעו כהמשך מאוחר, נו, סיקוול, והם מספקים לנו הקהל המתגעגע לעצמנו כפי שהיינו אז, עם עיניים גדולות שבלעו את ההרפתקאות על המסך בשקיקה של חוויות מעצבות ראשוניות, סחיטה נעימה של בלוטות הנוסטלגיה. ובעודם עושים זאת, היות ועברו כמה עשורים מאז שצפינו בסרט הקודם, אם הנוסטלגיה מהממת אותנו מספיק, נצליח לקבל מבעד לעננים הממסכים את הצגת הצוות החדש. את העברת המקל של היורשות או היורשים שיתחילו משהו רענן שיקרוץ גם למעריצות הוותיקות וגם למעריצים פוטנציאליים חדשים.

זה קרה בהצלחה מרובה עם "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", ולאחר מכן פחות, בלי להיכנס לסרט החותם של הטרילוגיה שאין להזכיר את שמו כי אין מה להגיד עליו. חוץ מאשר להבהיר שככה נראית יצירה שכל כולה ניסיון חנפני להדהד קולות מעריצים, במקום לתת משהו שמפרק ובונה את הנרטיב של המותג מחדש, כמו שעשה "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי". אבל די עם זה. אנחנו רגע מליל כל הקדושים, והילולת סרטי אימה למבוגרים וגם לכל המשפחה בעיצומה. וברוח הזמנים, צץ בדיסני+ עוד המשך מאוחר לסרט אהוב מהניינטיז – "הוקוס פוקוס 2" (Hocus Pocus 2).

בדומה ל"המכשפות" ו"הכישוף", הגיע תורן של שלישיית המכשפות מ"הוקוס פוקוס" (Hocus Pocus) – בט מידלר, שרה ג'סיקה פארקר וקאת'י נג'ימי – להתגשם מחדש בשנות ה-20 של המאה הזו. בשונה משני הסרטים שציינתי, הפעם מדובר בסיקוול, סרט המשך לכל דבר ועניין, ולא אתחול. שלוש השחקניות המקוריות חוזרות לגלם את אותן דמויות, עדיין זוממות לשמר נעורים (או הפעם, להפוך לצעירות יותר כי בכל זאת עברו כ-30 שנה), עדיין מתכננות לעשות זאת באמצעות שאיבת נשמות של ילדים או נוער. אחת מהן עדיין יודעת לשיר (מידלר) וכולן יודעות סוג של יכולות לרקוד, והן עדיין רוצות לנקום באנשי סיילם, העיר בה גדלו ובה נתלו.

גם המבנה העלילתי דומה. שוב הן יגיחו בליל כל הקדושים ללילה אחד של שעון מתקתק, במהלכו עליהן להצליח בכישוף מסוים שיבטיח שיישארו בסביבה לעורר מהומה גם כשהנר המכושף עם הלהבה השחורה, זה שהעיר אותן, יכבה. אם ייכשלו, האחיות סנדרסון ייעלמו עם עלות השחר, ויישארו בגדר מיתוס שמוכר תחפושות בכל חג. הן גם עדיין יהיו פתיות מול חוכמתם של בני העשרה, באופן חשוד אך אפקטיבי לטובת כמה סיקוונסים מצחיקים, כשוויניפרד (מידלר), המנהיגה של האחיות, תמשיך לרדות בהן ולהשתמש במאהב העבר המת שלה (דאג ג'ונס, שכרגיל מגלם בחן יצורים גבוהים ורזים על הרצף שבין מבדרים למבעיתים). הכל כדי להגשים תכניות הרות אסון לעיירה, שהיא עכשיו עיר קטנה. זה אותו בסיס כמו בסרט הראשון, שמהווה חומר גלם לסיוטים או לצחקוקים. תלוי בטון והסגנון וכמובן גם בגיל הצפייה.

לצד הדמיון, יש כמה הבדלים מרכזיים בין הסרט המקורי מ-1993, שביים קני אורטגה לפי תסריט של ניל קאת'ברט לנרטיב של דיוויד קירשנר ומיק גאריס, לבין ההמשך מ-2022 שביימה אן פלטשר (שהיא גם רקדנית, שחקנית וכוריאוגרפית), לפי תסריט ג'ן דאנג'לו לנרטיב שלה יחד עם קירשנר ובלייק האריס. קודם כל, חוץ מהאחיות סנדרסון והמאהב המת-חי, יש לנו צוות חדש שבמרכזו שלוש חברות שינסו להביס את המכשפות: בקה (וויטני פיק), איזי (בליסה אסקובדו) וקאסי (ליליה באקינגהם). את שלושתן מגלמות שחקניות טובות שמשכנעות בתור שלישייה עם בעיות רגילות של גיל ההתבגרות. כלומר, לקאסי יש חבר טיפש וחדש, ולכן היא פחות בעניין של להיפגש לראות סרטי אימה ולעשות טקסי כישוף כמו שהן עושות כל שנה מגיל חד ספרתי. בקיצור, היא לא יודעת מה טוב בשבילה. גם אם אף אחת מהן היא לא ת'ורה בירץ' שממגנטת את תשומת הלב אליה בסרט הראשון בגיל חד ספרתי, הן מעניינות במידת מה, והדינמיקה ביניהן נעימה.

החברות משיבות לחיים את האחיות סנדרסון בטעות, עם טקס שמתברר כקצת יותר אמיתי ממה שחשבו, בגלל המניעים הנסתרים של גילברט (סאם ריצ'רדסון), מנהל את חנות המזכרות והקסמים בעיר. חנות שהיא, איך לא, מקום משכנן של האחיות, אותו מוזיאון מאובק מהסרט הקודם. יש ציניות מבורכת מתחת לקלילות החביבה של הסרט כשהוא מדגיש עד כמה סיילם חוגגת את האחיות והמורשת שלהן, אותה סיילם שידועה לשמצה בהיסטוריה של הוצאה להורג של נשים, ושגם במציאות נחשבת לאתר תיירותי שעושה רווח מהעבר הקשה והמדמם שלה. חפשו כמה מלכות ממופע הדראג של רופול באותה סצנה שכוללת ספק לעג לא-בינאריים וספק מפרגנת עם קריצה תרבותית. רק אל תטעו לחשוב שמדובר בסרט מתוחכם.

בעוד הנימה שלו נשארת קומית וקלילה לכל האורך, וטוב שכך, הסרט מצד אחד לא עושה שום דבר כדי להפוך את ההומור שלו לנשכני או סאטירי במובהק, למעט בסצנה מצוינת אחת בחנות קוסמטיקה. וזה בסדר, לו היה מדובר בנרטיב שמבקש להיות מטופש ולא מתיימר בפני עצמו, בדומה לסרט הראשון. אבל בתוך התסריט יש כמה התייחסויות יותר רציניות עם מוסר השכל, אם תרצו. ואלו הרגעים שגם מבדלים אותו עוד יותר מההילולה הכללית של הסרט הראשון, וגם טומנים בחובם את כל מה שלא עובד ב"הוקוס פוקוס 2".

האחיות סנדרסון מקבלות עוד קצת סיפור רקע, בסצנת פתיחה שמתרחשת בעבר, כשמלאו לוויניפרד 16 שנים. כבר אז היא הייתה נבזית לאחיות שלה ולבני אדם בכלל, אבל גם מקבלת לפתע הצדקה. הכומר של סיילם (טוני הייל) רוצה להשיא אותה, הבכורה מבין שלוש האחיות היתומות מהורים, למישהו שאיננה מעוניינת בו. הוא גם מבקש להפריד בין האחיות, שאופיין המרדני גורם לו, ובהובלתו לכל הכפר, להאשים אותן במעשי כישוף וחבירה לשטן. כך לא נותרת להן ברירה אלא לברוח ולהפוך לדבר שבו האשימו אותן. כאילו שהנקמה הקלאסית של מכשפות שנתלו וחוזרות מהסרט הראשון לא הספיקה.

ההצדקה המתווספת היא טיפוסית לזמננו ולמודלים של נשים רעות בקולנוע, בפרט זה של גיבורי העל של מארוול, גם הוא בבעלות הגג של דיסני, ואפשר לעשות איתה מטעמים נרטיביים. לתת עוד מורכבות ונימים שניתן להזדהות איתם דווקא אצל מי שאמורות לעורר בנו רתיעה. ומכשפות בגלגול שנות ה-90 הטלוויזיוני והקולנועי שלהן מלכתחילה מבוססות ככאלו שצועדות על הקו הדק בין לעורר אהדה ללעורר אימה. הן נשים עם כוח קמאי, והן משחקות על מגוון מוסכמות תרבותיות ופחדים נושנים מהכוח שיש למין החלש כשהנמנות עליו חוברות יחדיו מסביב לאיזו קלחת. כלומר, בזמן שהן עסוקות בעבודות הבית, כמו בישול.

עם זאת, ועם כל הכבוד לכך, לא כל נבלית זקוקה להצדקה עם יומרה מוסרית חינוכית כדי להיות מרשעת איומה. חלק מהחן והבידור של הסרט המקורי נובע מכך שעל אף שהקצב שלו התיישן, האחיות סנדרסון שלו רעות כי הן נהנות להיות רעות. בלי להיכנס כרגע לניתוח של מה הן מייצגות (בין היתר העניין של נשים שמפחדות להזדקן כי אוי ואבוי לנו שניראה בגיל שלנו), הסיפור והסגנון של הסרט משוחררים ולכן פרועים ומצחיקים יותר מגרסת ההמשך. כשהדמויות של האחיות משתטות על המסך וזוממות מזימות מבעיתות הכל עובד, בין המצחיק לקצת מחריד, כי הן עפות בחינניות קלילה על המטאטים (או שואבי האבק) שלהן ברשעות נטולת כובד המשקל והאחריות שהפיל עליהן סיפור רקע מוסרני. והן לא חותרות לכדי מוסר השכל שאמור לגרום לנו להנהן בהסכמה חמורת סבר.

ב"הוקוס פוקוס 2", כמעט כל מהלך ובדיחה מתכנסים לכדי נימוס וזהירות כדי שלא להיות פוגעני בשום צורה. עכשיו, כמו שציינתי בהתחלה, זה ממש בסדר ולפעמים משובח לעדכן נרטיבים אהובים מהעבר למודלים שיתאימו לזמן הנוכחי. אבל כאן לא נעשה עדכון חכם, אלא משהו שנראה כמו עבודת אלגוריתם בסגנון דאלי 2, לו הוא היה יכול לייצר סרטים אינקלוסיביים. הצוות החדש עושה הכי טוב שאפשר עם התסריט הצפוי שניתן לו. כך גם ג'ונס והמכשפות. אבל הסרט לא החליט לאן הוא רוצה ללכת. אולי היה חשש ללכת למקומות יותר פרועים. זו לא אמורה להיות בעיה לייצר היום קומדיה, במחוזות האימה, שתהיה גם לא פוגענית, מיזוגנית או גזענית, וגם מצחיקה. והיא יכולה אפילו לטפל בנושא תרבות הביטול והפוליטיקלי קורקט ועדיין לעבוד. לדוגמה, אמנם לא נפלתי מהרגליים מצחוק ב"Bodies Bodies Bodies", אבל היא בהחלט עובדת. אם הבחירה היא בין סרט שהמסרים שלו, נכונים ככל שיהיו, יכו אותנו עם לום בראש ויחרבו את העלילה, לבין התפרעות קומית בוטה, זו לא אמורה להיות התלבטות כלל.

אם יש כאן מוסר השכל, מספיק היה לחשוב על מה שקורה ב"הכישוף: הדור הבא" כדי להיזהר ולא לעשות את אותה הטעות. סרטי המכשפות משנות ה-90 לא מושלמים, רחוק מכך, אבל לנסות ולייצר להם גרסאות מחונכות ומנומסות זו לא הקמה לתחייה מן הקבר, זו סתם התעללות בגופה. "הוקוס פוקוס 2" חכם רק בסצנת הביקור במדפי הקוסמטיקה שכבר ציינתי, וגם שם יש רובד נוסף שלא בהכרח נוצר במודע. השחקניות הראשיות עשו כנראה כל מה שהתעשייה והקהל מצפים מהן כדי להיראות כמה שיותר צעירות ביחס לגילן, ועם כל המאמצים הניכרים, השאיפה שלהן לצרוך נשמות כדי לשחזר את החיוּת שלהן הופכת למוחשית פי כמה. היה אפשר להתמקד בה, במקום לפזר להן כמה מטרות נוספות כולל נקמה בצאצא של הכומר ושגעון גדלות מורחב של וויניפרד.

כמעט כל רגע בסרט שאמור להיות מצחיק, כבול במה שנראה כשיקולים טכניים. קומדיה גרוטסקית לא יכולה לעבוד כשהיא נעצרת כל הזמן, רק לא להיות חצופה או חדה, רק לא להיות בוטה מדי, רק לא להיות מרושעת מדי. אפילו אם הקהל בגיל 13 יש בסרט משהו פשטני וחסר ברק, אבל "הוקוס פוקוס 2" מיועד גם למי שהיו נוער בניינטיז, כלומר, לקהל בוגר, לפחות בגיל, מה שהופך את הזהירות שבו למאכזבת במיוחד. כל המסרים שבו לגיטימיים וחשובים, אבל הדרך שבה הוא מתעקש להעביר אותם לא מתיישבת עם הז'אנר הקומי שהוא מנסה להיות, ולא עם הקאמפיות שהוא מתהדר בה לשווא. אין כאן מודעות עצמית, האירוניה שלו חיצונית למתרחש ברובה, והופכת את הצפייה לקצת משמימה וקצת מביכה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.