• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

סרטים חדשים: ״קריוקי״, ״תראו אותם רצים״, ״סמייל״, ״התנגשות בלתי נמנעת״, ״משחקי הבונקר״, ״עימות קשוח״

28 בספטמבר 2022 מאת אורון שמיר

בעוד אנחנו מתאוששים מהחג, תיכף מגיע עוד סוף שבוע ועימו יבול סרטים ראשון לשנת תשפ״ג (או התשפ״ג). אור לא נח גם בראש השנה והמשיך לעקוב אחר רשימת הנציגים המתעדכנת לפרס האוסקר הבינלאומי, ותאלצו להאמין לי שכולנו שוקדים עדיין על ההכנות לפסטיבל חיפה המתקרב, שכבר פירסם תוכניה מלאה וגם לו״ז. לפני כן, בואו נראה מה סידרו לנו לראות בחגי תשרי ונפתח עם הסרט המדובר של השבוע שהוא במקרה גם ישראלי.

קריוקי – אחרי טרום בכורות לרוב כולל בטרייבקה, פרסים מירושלים וגם פרסי אופיר, סרטו הראשון באורך מלא של משה רוזנטל (״שבתון״, ״בדרך חזרה״) עולה לאקרנים. בשלב הזה נותר רק לכתוב ״צפו כבר״ אבל לטובת מי שאיכשהו פספסו את ההייפ, ניסיון רביעי או חמישי שלי לתקצר את עלילת הסרט הנהדר הזה, שהלוואי ויהיה להיט ענק. הציפייה הזו היא תולדה של העלילה, הדמויות ומקום ההתרחשות, המקפלים בתוכם נדבכים על נדבכים של ישראליוּת מסוג הממעט להיות מיוצג על המסך. למשל מבחינה גיאוגרפית, שכונת בניינים מטופחת בחולון, או נגיד מבחינת גיל הדמויות שאפשר להגדירו כלפני פרישה. אלו הם מאיר וטובה (ששון גבאי וריטה שוקרון, חתן וכלת פרס אופיר הטריים) ששגרתם מופרת עם בואו של שכן חדש אל קומת הפנטהאוז. זהו איציק (ליאור אשכנזי במטא-תפקיד) וכל דבר בסגנון החיים שלו שונה משל שכניו. כולל ארגון ערבי קריוקי שהעניקו את שמם ליצירה וסידרו לה צמד אופירים נוסף – למוזיקה שהלחינו גל לב וליאור פרלה, ולסאונד שעיצבו ויטלי גרינשפן ואבי מזרחי. עוד שווה להזכיר את הצילום של דניאל מילר, העריכה של דפי פרבמן, תפקידי המשנה המלוהקים היטב מקובי פרג׳ ועד אריה צ׳רנר, והרשימה ארוכה אבל יש עוד סרטים.

תראו אותם רצים (See How They Run) – נעבור לסרט אמריקאי שהוא אחד הדברים היותר בריטיים שנראו על המסך השנה. גם אם הוא מתחיל עם קול על של אדריאן ברודי, המגלם דמות אמריקאית של במאי הנשכר לביים עיבוד למחזה הבימתי ״מלכודת העכברים״. למי שלא מכירים את ההצגה המיתולוגית ע״פ אגתה כריסטי, היא רצה על במות הווסט אנד של לונדון מאז 1952 ברציפות (להוציא הפסקת קורונה שלא פגמה בשיא גינס). אבל בסרט השנה היא 1953 ויש מי שבטוחים שההצגה תרד וכך תהפוך לסרט קולנוע, בגלל הז׳אנר שלה – תעלומת רצח שאפשר לספיילר. ערב ההצגה המאה מסתיים עם גופה, משהו שלא קרה באמת אבל מתניע את עלילת סרטו של טום ג׳ורג׳, ע״פ תסריט של מארק צ'אפל (יוצר הסדרה ״ צ'יפ״ בנטפליקס). מכאן אנחנו בטריטוריות אגתה-כריסטיות ידועות, עם בלש בגילופין (סם רוקוול) השוטרת הנלהבת מדי שעוזרת לו (סירשה רונן) ורשימת חשודים בלתי נגמרת. עוד בקאסט: , רות וילסון, האריס דיקינסון, דיוויד אוילואו, ריס שירסמית׳ וצ׳ארלי קופר. סקירה בקרוב.

סמייל (Smile) – ממחוזות קולנוע האימה מגיע סרט הביכורים של פארקר פין, שהקונספט שלו הוא מוקד המשיכה וגם שם הסרט. מעין חיוך רחב אך מבשר רעות שמי שרואה אותו ״נדבק״ בו ומתחיל לסבול מהזיות או שמא תופעות על טבעיות. זה מה שקורה לגיבורת הסיפור, בגילומה של סוזי בייקון, בתם של קווין בייקון וקירה סדג׳וויק ושחקנית בזכות עצמה כמובן (״הסודות של איסטאון״). זו היא בתמונה שבראש הפוסט, הלקוחה מתוך הסרט. האם לדמות הראשית יש גם עבר מסתורי ואולי טראומתי שהיא צריכה להתמודד עימו כדי לפתור את בעיית החיוכים הטורדניים? ודאי ודאי. אגב, בתור מי שחי בארה״ב, חיוכים שנמשכים מעבר לזמן האנושי הסביר נשמע לי כמו רעיון לסרט תיעודי, לא אימה.

משחקי הבונקר (The Bunker Game) – נוותר על הבדיחה הקלה מדי אודות קבוצת הכדורגל הפחות חביבה עליכם ועליכן, משום שהסרט הזה גם הוא מתחומי האימה. מדובר בהפקה איטלקית-צרפתית אך דוברת אנגלית, מבעד למבטאים קלים עד סמיכים. העלילה מתרחשת במעין חדר בריחה או תיאטרון אימרסיבי, המזמין משתתפים להיבלע בעולם של שחקנים ובבונקר אמיתי מימי מלחמת העולם או בהשראתה, אם הבנתי נכון. כיוון שאנחנו בסרט אימה, כאמור, הסיוט המהונדס יפנה את מקומו למציאות מבעיתה כאשר הוגה המשחק/יצירה נעלם ואירועים מוזרים פוקדים את המקום ומקריפים את השחקנים הקבועים. רוברטו זאצרה ביים, וארבעה אנשים נוספים חתומים יחד איתו על התסריט משום מה.

התנגשות בלתי נמנעת (The Doorman) – שובו עימי בזמן אל שנת 2020, עם הסרט הזה שיצא ברוב העולם ישירות לצפייה ביתית. רגע למה לקפוץ לסרט הבא? למה שלא תרצו לשמוע על ההפקה האמריקאית הזו, בכיכובם של ז׳אן רנו ורובי רוז. לגבי שניהם אפשר לשאול האם זה משהו שעדיין קורה, אבל מסיבות שונות. היא מגלמת חיילת אמריקאית שמחפשת להירגע בעבודה נורמלית ומועסקת כדורמנית בבניין מגורים ניו-יורקי. הוא מגלם ראש ארגון פשיעה שיחד עם פקודיו מתכנן לשדוד את הבניין בו היא במקרה התחילה לעבוד, ומה שהגנבים לא לקחו בחשבון זה את כמות ההתנגדות שתגיע מכיוונה. הבמאי הוא ריוהיי קיטאמורה, יפני הפועל בארה״ב (״לילה ברכבת התחתית״), ואת התסריט כתבו ג׳ו סאוונסון, דבון רוז וליאור חפץ הישראלי (״הרפתקה בשחקים״, הסדרה ״השוטרים״). סחתיין עליו.

עימות קשוח (Vikram Vedha) – התאריך הרשמי של הסרט הזה הוא תחילת אוקטובר, ותוכלו לראותו בבתי קולנוע ספורים, כחלק מן ההפצה הבוטיקית של סרטים הודיים בישראל השנה. במקור נקרא הסרט על שם שני גיבוריו, ויקראם (סאיף עלי חאן) ו-ודהא (ריטיק רושאן). הראשון הוא שוטר קשוח אך שומר ואוכף חוק, השני פושע שמתחיל בהברחות לא חוקיות וממשיך למעשי רצח. בכל מפגש ביניהם מנסה הפושע ללמד את השוטר שאין ביניהם הבדל, שטוב ורע הוא עניין של נקודת מבט, ומצליח לערער את מערך האמונות שלו. לעזאזל, למה זה נשמע כל-כך טוב? לבמאי קוראים פושקאר וגאיטרי ולמרות 160 דקות זה לא הסרט הארוך של השבוע. בשבילו נצטרך להחליף לחלק השני של המדור.

סרטים חדשים ב-VOD

אנה דה ארמס כמרילין מונרו בסרט ״בלונדינית״ (מתוך שחזור של ״גברים מעדיפים בלונדיניות״)

בלונדינית (Blonde) – עונת הפרסים מתחילה רשמית בנטפליקס, עם הסרט שהפציע בפסטיבל ונציה ועוד לפני צאתו נאמר עליו שהוא קשוח מדי לאוסקרים. בכל זאת, אני מתקשה להאמין שהאקדמיה תפסח בקלות על מה שאנה דה ארמס עושה כאן, בתפקיד סכיזופרני כפרסונה של מרילין מונרו וכאישה שמאחורי החיוך הזוהר, נורמה ג׳ין. על הביוגרפיה הבלתי רשמית והלא-קונבנציונלית במלוא מובן המילה חתום אנדרו דומיניק, מומחה לפירוק מיתוסים מאז ״צ׳ופר״, דרך ״ההתנקשות בג׳סי ג׳יימס״ וכלה ב״הורג אותם ברכות״ (שם טיפל באמריקה כולה). כאן הוא מתבסס על ספרה של ג׳ויס קרול אוטס מ-2000, העובר יחד עם נורמה/מרילין בתחנות חייה האומללות ביותר. זהו סרט תובעני, ספק נצלני וספק מבקר את הניצול שעברה הכוכבת בחייה, והוא מזגזג בין סגנונות ומצבי תודעה במשך 166 דקות מסויטות וגרפיות למדי. זמין מהיום, עוד נכתוב עליו בהרחבה.

אחרי יאנג (After Yang) – החל ממחר (29.9) תוכלו לראות בלעדית אצל yes את אחד הסרטים היפים של השנה הקודמת, או הנוכחית אם להחשיב בכורה מחודשת בפסטיבל סאנדנס, שפשוט לא קיבל את הכבוד המגיע לו. לפחות לא בישראל, בשום הפצה או פסטיבל אם אני זוכר נכונה. מדובר בסרטו השני של קוגונדה (״קולומבוס״), המתרחש בעתיד אוטופי בו אנדרואידים משולבים בחברה האנושית כבני משפחה. יאנג, הרובוט-אח-בן של המשפחה שבמרכז הסרט, מתקלקל למרות שנקנה כחדש. אבי המשפחה, קולין פארל, נאלץ לצאת לחקור את העניין וצולל לתוך מעשיית מדע-בדיוני הנרקמת בעדינות ובשלווה, שיש בה יותר לב ושכל מאשר ברוב סרטי הז׳אנר מהשנים האחרונות. צפיתי בו שוב מאז קאן 2021 והוא נפלא.

The Greatest Beer Run Ever – נסיים עם סרט שמגיע אל שירות אפל+ בשישי (30.9) ועד אז לא אדע את שמו העברי. באתר עין הדג הציעו ״מבירא עמיקתא לבירה רמא״ בתור איום על אפל שלא טורחים לתרגם. בכל מקרה, זהו סרטו הראשון של פיטר פארלי מאז הזכייה באוסקר על ״הספר הירוק״ מה שאולי מסביר את השקט התקשורתי סביבו. כי מבחינת פרמיס, מדובר בהבטחה לכיף וביזאר: זאק אפרון מגלם חייל לשעבר החוזר אל שדות הקרב במלחמת וייטנאם כדי לחלק בירות ומצב רוח טוב לכוחות האמריקאיים. הוא פשוט התערב על החבר׳ה בפאב שזה מה שהוא יעשה. מבוסס על סיפור אמיתי, איך לא, וכולל בתפקידי משנה את ביל מאריי וראסל קרואו, בין היתר.

תגובות

  1. נדב הגיב:

    וואו, באמת לא הדביקו כותרת עברית ל-Smile ? למדו משהו.

    1. גיא הגיב:

      עוד אנקדוטה משעשעת – יש גם סמייל מ-2009 – וגם הוא סרט אימה 🤷🏻‍♂️
      https://en.wikipedia.org/wiki/Smile_(2009_film)

  2. thegobetween הגיב:

    קריוקי ..סרט נהדר.מצחיק ומרגש, עם שחקנים
    נהדרים.כדאי לראות יותר מפעם אחת.

  3. חיים צ' הגיב:

    כנראה לא הבנתי את "אחרי יאנג". היה מדכא ומשעמם. אולי תכתוב עליו הסבר אם הוא כל-כך טוב בעיניך? תודה.

    1. אורון שמיר הגיב:

      בטוח שכן הבנת. כלומר, אין מה להבין בסרט, אולי לא ״הרגשת״ אותו וזה אכן נשמע מתסכל.
      לגבי משעמם אין לי איך לעזור, אותי הוא ריתק. אבל מדכא? זה סרט מלא אור, חיוביות ואופטימיות, בעיניי.
      מהחזון של העתיד האוטופי, המשפחה האוהבת, התגליות המרגשות שלהם על האנדרואיד שהחשיבו בן בית.
      אפילו מסרים כמו ״הזיכרונות של מי שאהבנו יישארו איתנו לנצח״, זה יותר מנחם מאשר מדכדך. לא?
      בלינק ששמתי אפשר לקרוא מה חשבתי עליו בצפייה ראשונה. אם היה לי אינסוף זמן הייתי צופה בשלישית וכותב באריכות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.