• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

"עושות נקמה", סקירת נטפליקס

25 בספטמבר 2022 מאת אור סיגולי

הדבר הראשון שאני צריך שתדעו לגבי "עושות נקמה", ואולי גם היחיד אבל זו סקירה של סריטה אז נאריך במילים בכל מקרה, הוא שבסרט החדש יש איגואנה ששמה המלא הוא "זוכת האוסקר אוליביה קולמן". כבר בשלב הזה אני מצפה מכל מי שאני מכיר לעזוב הכל ולפתוח נטפליקס, כי באמת שהבדיחה הזו כל כך ספציפית לקבוצה לכל כך מצומצמת, שמי שזו מדברת אליו כבר יודע שהוא קיבל מתנה. למרבה השמחה זה לא הממתק היחיד בסרטה של ג'ניפר קייטון רובינסון (במאית שגם הייתה חלק בצוות הכותבים של "תור: אהבה ורעם"), למעשה, ייתכן ומדובר בהפקת הנטפליקס הטובה ביותר של פרה-עונת הפרסים ב-2022.
אני יודע, הרף לא מאוד גבוה, אבל חבל לבאס כשיש לי כאלה חדשות טובות לחלוק.

"עושות נקמה" (Do Revenge) לא נפתח באופן המבטיח ביותר. אנחנו נזרקים למסיבה גדולה של ילדי תיכון עשירים במיוחד, ונכנסים לעלילה על ידי קול-על של דריאה (קמילה מנדס, ורוניקה מ"ריברדייל") שלגמרי נהנית מסטטוס של מלכת הכוורת. היא זו שכולן מקרקרות סביבה, נראה שנמצאת באיזשהו מצב של פולחן אישיות עצמי, ואפילו יודעת איך לשלוף באפס מאמץ נקמה במישהי שהביכה אותה באינסטגרם. על פניו אנחנו אמורים לסמן אותה כדמות השלילית, אבל מהר מאוד נחשף (כמובן שבמלל מסבירני כי אין צורך להתאמץ תסריטאית כל כך מוקדם) שבשונה מסביבתה היא לא נולדה עם כפית זהב בפה, אלא הגיעה מרקע שונה ועבדה קשה כדי להשיג את המעמד שלה בתיכון היוקרתי בדרכה להתקבל לייל.
לא רק זה אמור לייצר לנו חיבה אליה, אלא גם תקרית שמסמנת אותה כקורבן: רגע לפני חופשת הקיץ, סרטון מיני ששלחה לחבר המושלם שלה מקס (אוסטין אברמס, שנראה כאילו הדמות של טימותי שלאמה מ"ליידי בירד" קרמה עור וגידים והפכה לילד אמיתי כמו כל הילדים) דולף לרשת ומגיע לכל מכשיר נייד בתיכון שלה. דריאה בטוחה שמקס הוא זה שבגד באמונה, למרות שאין הוכחות חותכות לכך, והכעס וההשפלה לא מניחים לה.
במחנה טניס בקיץ דריאה תפגוש את אלינור (מאיה הוק מ"היו זמנים בהוליווד" ו"דברים מוזרים", אבל בעיקר מי שניחנה בכל הפיצ'רים היפים של הוריה אומה תורמן ואית'ן הוק, ויפים הם בהחלט), תלמידה שמצטרפת לתיכון לשנה האחרונה, וגם לה יש נקמה משלה לבצע, הפעם במישהי שהוציאה אותה באופן כפוי מהארון לפני שנים והרסה את חייה. מכיוון שאנחנו רואים את אלינור קוראת את "זרים ברכבת" של פטרישה הייסמית', ברור לנו ששתי הנערות הזרות זו לזו ישתפו פעולה כדי להוציא לפועל את נקמתה של האחרת, ומהר מאוד זה יתחיל להסתבך.

אחד הדברים הראשונים שדריאה מקריינת לנו הוא אזהרה ש"שום דבר בסיפור הזה לא כמו שהוא נראה". פה התגנב אצלי חשש מה, כי זה משפט שאני מוצא די מתסכל רוב הזמן. לא רק שהוא בונה ציפיות גדולות ונצורות לטוויסטים והפתעות, בהן סרט לא תמיד יכול לעמוד, אלא גם שהוא מכניס למצב של חשדנות מאוד גדולה בגינה אי אפשר לסמוך על אף אחד, או על שום דבר שקורה, ותמיד לחפש ולבדוק מי משקר ועל מה. לא בדיוק הדרך לאהוב את הדמויות להן אתה כבול שעתיים. עוד כל מיני אלמנטים מבלבלים הוא השימוש בקול-על שנע בין דריאה ואלינור, העובדה שאנחנו לא באמת יודעים איך דריאה שדרגה את מעמדה מבת לאם יחידנית קשת יום למלכת השכבה, ועוד כל מיני תהיות שצצות ממהלכי התסריט שכתה רובינסון עם סלסט באלארד, שבעיני היה קצות פחות מפותל ומורכב ממה שהוא רצה להיות.
אז כן, מבחינת המסגרת העלילתית יש על מה ליפול, וזה עוד בלי להזכיר את ההתרה הקלה מדי של המערכה השלישית, אבל זה כסף קטן בקומדיה הזו שלוחצת על כל המקומות הנכונים ופשוט מהנה להפליא מההתחלה ועד הסוף.

אני חושב שחלק מזה קשור לכך שהסרט עוסק באופן מוחלט בזומרים, אבל אי אפשר שלא לשים לב שמאחוריו עומדים מיליניאלים אולטימטיביים, שהתבגרו מתוך הניינטיז אל האלף החדש. זה נוכח בכל מקום בסרט, מכמובן זוכת האוסקר אוליביה קולמן ועד המצאת מונח חדש שנקרא "גלנארג'י" שמוכל על מי שנותנת אנרגיות של גלן קלוז (בעיקר "חיזור גורלי" ו"יחסים מסוכנים"), בטח ובטח בליהוק של שרה מישל גלר כמנהלת התיכון שאולי על פניו קורץ לאוכלוסייה הגיקית/קווירית בזכות "באפי", אבל בקונטקסט הזה מייצר מחווה ל"משחקי פיתוי", העיבוד המודרני בכיכובה ל"יחסים מסוכנים", הנה הוא מוזכר שוב.
אבל יותר מהכל זה בולט בתת מודע של הסרט, כלומר פס הקול שלו. זה מסוג הסרטים האלו שבניינטיז היו הופכים לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בטאוור-רקורדס, בו פחות או יותר כל סצנה נפתחת בשיר מוכר. ובזמן שההתחלה שלו מנסה מאוד להראות רלוונטיות עם שירים של אוליביה רודריגו (פה "ברוטאל" מקבל את המעמד ש"כל אני וכל אתה" של פלסיבו קיבל ב"משחקי פיתוי"), בילי אייליש, רוזאליה וטייט מקריי כפרה עליה, אבל ככל שהוא מתקדם חושף את הגיל של האנשים שמאחוריו עם פאטבוי סלים, קרנבריז, הול (ש"סלבריטי סקין" הוא הליווי לסצנת המייקאובר ההכרחית), וברור שאי אפשר בלי "ביץ'" של מרדית' ברוקס. בהצלחה לשכנע אותי שהסרט הזה לא נעשה על ידי יוצרות שראו את "10 הדברים שאני הכי שונאת אצלך" בערך כל יום עד שסיימו את הקולג'. במקביל, על המוזיקה המקורית המעולה חתומות אמנדה ימאטה ואסתי האיים, משלישיית האחיות המוזיקליות הנערצות.

בהתחשב בנאמר לעיל, ייתכן שהשיפוט שלי השתבש בעקבות מערבולת של נוסטלגיה וסולידריות מילניאלית אז, כאילו, לא יודע, אולי אתם צודקים. אבל לא רק שזה לגמרי בסדר מבחינת עולם הערכים הקולנועי שהמצאתי לעצמי, אלא שיש לי עוד פקטורים למה זה סרט מוצלח. נגיד שעל אף שהקרקע התסריטאית לא תמיד הכי יציבה, דווקא הנימים הדקים שמנתבים את הסיפור והדינמיקה עובדים לא רע רוב הזמן, ויש בהם לא מעט רגישויות שמייצרות עניין וחיבה. נגיד עיצוב התלבושות מידיה של אלנה מורסהד. הוא ממשיך את מהפכת הביגוד העכשווי שהגיעה לסרטי ההתבגרות עם "קלולס" ושינה את הדרך בה מרקמים, צבעים, גזרות ואקססוריז לא רק שמייצרים אווירה של מציאות עכשווית משודרגת, אלא גם הופכים לייצוג הדמויות בכל תהליך ההתעצמות והקריסה שלהן. נגיד הליהוק המצוין של שחקניות ושחקנים שחלקם גרמו לי לקריאות שמחה.
בתחום הדמויות הראשיות, בעיני קמילה מנדז היא נוק-אאוט. היא גיבורה מוחלטת אבל גם כזו שמייצרת אמביוולנטיות רבה בפגיעות שלה וגם במהלכיה המפוקפקים. היא מצליחה לסחוב על גבה סרט שמבקש ממנה המון, והיא לא מועדת. מאיה הוק גם היא מצוינת אבל השינויים שלה קצת יותר חיצוניים ופחות מורכבים משל זוגתה לעלילה. בנוסף לשתי אלו הסרט הגדיל להביא את טליה ריידר שהייתה בלתי נשכחת ב"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", את סופי טרנר שמסתערת על זמן המסך המועט שלה כמו הלביאה הג'ינג'ית שהיא ומראה איך ב"אקס-מן" פשוט לא ידעו איך להשתמש בה, אלישה בואי שעוד תירש את זואי קרביץ, ועוד כאלו שבטח נשמע עליהם בעתיד.

במה שכנראה תיזכר כשנה הגרועה ביותר של נטפליקס מבחינת תוכן, "עושות נקמה" הוא משב רוח מרענן של סרט שעשוי טוב, יודע בדיוק מה הוא, ובאמת משתדל לתת לקהל שלו יותר ממה שהוא חייב. למרות שהוא אולי קצת יותר ארוך ממה שצריך כדי להפוך אותו לסרט שחוזרים אליו יותר מפעם אחת, וייתכן וסיבובים נוספים יחריפו את החולשות שלו, הוא מאלה שממש כמו "בקשה מסתורית", "פיץ' פרפקט", "משחקי פיתוי" ו"חוקי המשיכה" רק ימשוך אליו יותר ויותר אוהדים ככל שהזמן יחלוף. אנחנו בנקודה מאוד משונה בה הצפת התוכן יכולה למנוע מסרטים שבעבר היו מופצים לקולנוע, זוכים ליחס מינימלי ואז מתעצמים לכדי קאלט, להפוך היות אירועים בסדר גודל שהגדירו דור. אבל אם למישהו מגיע להפוך לכזה, אני חושב של"עושות נקמה" יש קייס רציני. בינתיים הוא מוכיח את עצמו כפופולרי למדי בשירות הסטרימינג, אבל אם ינצח את הזמן או פשוט יתפוגג במעמקי התודעה כמו אלפי כותרי נטפליקס לפניו, זה משהו שפשוט נצטרך לחכות ולראות.

ועוד משהו אחרון – את "עושות נקמה" ראיתי ממש באותו הערב בו צפיתי ב"Bodies Bodies Bodies" שיצא לבתי הקולנוע בארה"ב כמה שבועות לפניו, והתברר לי שלגמרי במקרה יצרתי את הדאבל-פיצ'ר המושלם. קחו זאת כהצעת הגשה לערב עם חברים וחברות.