• פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • ״פשעי העתיד״, סקירה לסרטו של דייויד קרוננברג
  • ״מזל״, סקירת אפל פלוס לסרט בהפקת ג׳ון לאסטר
  • על הקולנוע של אידה לופינו, לרגל המחווה בסינמטקים
  • פרסי אופיר 2022: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״פשעי העתיד״ בהקרנה מיוחדת
  • פרסי אופיר 2022: על ייצוג להטב
  • מתכון לחיים
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום
  • פסטיבל ירושלים 2022: דיווח פרידה של עופר
  • פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים ומחשבות בעקבותיהם
  • ״מאסטר שף צ׳נג״, סקירה לסרט של מיקה קאוריסמקי
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

פסטיבל ירושלים 2022: "לרפא געגועים", "צל התעתועים", "מי שמעשן משתעל"

26 ביולי 2022 מאת אור סיגולי

באיחור קל אך בלתי נמנע הגעתי סוף סוף לפסטיבל ירושלים, מחכה בקוצר רוח להתחיל את השבוע הזה, ולא היו הנחות. הגעתי בצהריים ועד הלילה הספקתי ארבעה סרטים, שלושה מהם תוכלו למצוא כאן. מה שאני בעצם רומז בעדינות זה שהטקסט שאתם קוראים להנאתכם (בתקווה) ברגע זה, נכתב בשעה אחת בלילה. אני מאוד מקווה שזה בעברית מה שקורה פה. קבלו בהבנה אם לא. אבל ככה גם יכולתי לתת לעופר יום מנוחה אחרי שני הדיווחים הרודפים שלו, וגם לתרום את חלקי.

בסיקור הזה תוכלו לקרוא על אחד מסרטי התחרות התיעודית-ישראלית של הפסטיבל ושתי יציאות מאוד… אה… אחרות, נקרא לזה. מהסוג שרואים בפסטיבלים כשהראש כבר מסוחרר ויום לאחר מכן נותר רק לתהות האם מדובר בהזיה או אכן משהו שהוקרן.
לפני אלו, ברשותכם, כמה מילים קצרות על "החלטה לעזוב" המדובר, עליו עופר כבר כתב אתמול. סרטו של פארק צ'אן-ווק, שהביא את אולם 1 הגדול להיות סולד-אאוט אפילו בשעת צהריים באמצע השבוע, הוא אחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שראיתי מזה זמן. הקולנוע של צ'אן-ווק פשוט לא מפסיק להדהים, ובאמת שאין אפילו שוט אחד בסרט הזה שלא הייתי רוצה לצרוב לעצמי במוח לנצח. המקום שמקשה לעשות את זה הוא שהסרט הזה מאוד ארוך עם תסריט שמקבל ציון של עובר בקושי. ערימת קלישאות, נראטיב שכבר ראינו, טוויסטים מוכרים ותחושת סרבול שלא לצורך. אני עדיין שמח שראיתי אותו, בטח על מסך גדול, אבל זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב עם קצת הידוק ומקוריות.

ועכשיו, לסרטי הדיווח הראשון שלי, והשלישי של סריטה. מזכיר לכם גם שאתם יכולים לעקוב אחרי דירוג סרטי הפסטיבל שראיתי בלטרבוקסד. מתעדכן בלייב, כמו שאומרים אצלנו.

"לרפא געגועים"

בשלב זה ראיתי את רוב הסרטים המשתתפים בתחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי, כך שבזמן שאני לא יכול להגיד שום דבר נחרץ על קבוצת הסרטים הזו (לפחות עד שאחווה את התמונה המלאה), ארשה לעצמי להתייחס לסרטו של ארטיום דוביצקי כסרט הפוגע והנוגע ביותר מאלו שהספקתי לראות.
זהו סרט קטן ואישי מאוד, כמעט DIY כזה (ולראייה כמות הקרדיטים הנרחבת למדי של דוביצקי עצמו כמפיק-במאי-צלם-עורך), שאולי יכל להרוויח מעוד סיבוב של ליטוש ופיסול. אבל כשמגיעה שעת האפס ודוביצקי צריך להשלים את מהלך היצירה שלו, יהיה לי קשה להיזכר באפקט כל כך מהדהד כמו ב"לרפא געגועים". הדקות האחרונות של הסרט הן הוכחה נוספת לאיך קולנוע קטן וסבלני יכול להיות מרסק לב, ואיך יש דברים שפשוט אי אפשר לכתוב ולהמציא, אלא רק לשים מולם מצלמה ולראות חיים שלמים חולפים במבט.

הסרט מביא לנו דרמה עצומה מקופלת בתוך דרמה קטנה יותר. נקודת המוצא היא נסיעה של ארטיום יחד עם אביו מישראל לרוסיה, שם ארטיום יפגוש לראשונה את סבתו שנקרעה מאביו לפני 30 שנה בעקבות גירושים. עם זאת, יותר מהרצון לאיחוד משפחתי, נראה ששאיפתו של ארטיום היא לבקע, גם אם במעט, את החומות שמקיפות את אביו. האב מעולם לא חשף מעצמו או הכניס מישהו אל עולמו הפנימי, בין אם לא רצה או פשוט לא ידע איך. בזמן הזה, ארטיום מראיין את סבתו ואנשים נוספים לגבי אותה טרגדיה משפחתית שגזרה עליה פרידה מבנה ושלושים שנות געגוע.

אורכו של הסרט קצת יותר משעה והוא מחולק באופן כמעט סימטרי להכנות לטיסה והשהות ברוסיה. הנוכחות והרגישות השקטה של ארטיום, הסקרנות כלפי אביו והמרואיינים של החלק הזה, הן נקודות החוזקה של הדקות האלו. עם זאת, בכל זאת יש תחושה של סרבול מסוים, למשל בכל מה שקשור לליווי הקולי של ארטיום שאולי היה צריך לשייף אותו יותר, וברגעים בהם מסופרת לנו ההיסטוריה המשפחתית לי היה מעט קשה לעקוב (לא פעם חשבתי שזה יכול להיות ספר מרתק, אבל במתכונת העדויות קל לאבד כיוון). מה שכן מאוד בולט לטובה הוא שארטיום תמיד נשאר הבן והנכד, ואף פעם לא מתמסר לעמדת התחקירן או הבמאי. כלומר, הוא שומר על האנשים שנמצאים בסרט שלו, לוחץ עליהם רק בעדינות, לא מנסה למצוא את הרגע הדרמטי על חשבון נוכחותם או שלוותם. כשהוא מבין שמישהו מול המצלמה במצוקה הוא מפסיק, נותן את הזמן והמקום. על פניו זו החלטה בעייתית לסרט אבל בעצם היא משדרגת אותו, כי הרגישות והחיבה הן שמנתבות אותו, בשונה מהרצון לסחוט משהו לטובת אפקט על הצופה. הערכתי מאוד את האלמנט הזה בסרט, אם כי אני יכול להבין למה לצופים אחרים זה יכול להרגיש שיש משהו קצת מפוספס, מלטף מדי.
ואז מגיע סיום הסרט, בשתי סצנות יוצאות מן הכלל, נוק-אאוט של עשייה תיעודית.

הראשון הוא מונטאז' של ימי ההתארחות בבית הסבתא, כולם מצולמים מאותה נקודה על שולחן האוכל במטבח הקטן, שם לפתע כל מטעני העבר, הכאב והחרטות מוסטים לטובת שגרה משפחתית. כאילו תוך רגע השילו מעצמם שלושת האנשים את כל השנים שהפרידו ביניהם והפכו ליחידה אחת שחיה יחד. החוזק של הקשר האנושי מקבל פה משמעות עצומה.
לאחר מכן, בפאנץ' מושלם, מגיע רגע הפרידה. שם יושבים שני אנשים, בן ואמו, ופשוט לא יודעים מה לעשות. הם שניהם אינם אנשים ורבאליים, הם לא יודעים לבטא את עצמם במילים וכבר למדו לא להראות רגשות. זה לא ישתנה ברגע הזה, לא משנה כמה ארטיום ינסה או יקווה. העוצמה של השניים האלה, יושבים זה מול זו בשתיקה רועמת, ופשוט לא רוצים לזוז, ממש מפרקת. ואם זה לא מספיק, מגיעה מכת המחץ הרגשית כשארטיום מבקש מאביו לומר משהו ודווקא הסבתא היא זו שעונה "זה בסדר. אני רואה. אני יודעת". באמת שאין שום סיכוי לכתוב משהו כזה. כמה יפה, עצוב, ומרחיב לב זה היה.

הקרנה נוספת:
ראשון 31.07.22 | 16:00 | סינמטק 3

"צל התעתועים" – Will-o’-The-Wisp

הבמאי הפורטוגלי ז'ואאו פדרו רודריגז הגיע כאורח הפסטיבל, לא רק כדי ללוות את הקרנת סרטו האחרון אלא גם על מנת לקחת חלק בשיפוט מסגרת סרטי הביכורים. סרטו הקודם אף הוא הוקרן בירושלים, "האורניתולוג", אז יכול להיות שהשם שלו מוכר לכם משם, או מהדרמה הפרובוקטיבית של "או פנטאזמה" משנת 2000. מכיוון שהקולנוע הפורטוגזי לא מאוד חוצה יבשות, אפשר אולי לומר שהוא הבמאי הפעיל המוכר יותר ממדינתו.
בסרטו החדש, שאורכו בסך הכל שעה (ובאמת שאין דבר משמח יותר מאחד כזה ביום עמוס צפיות), רודריגז ממשיך את הקו האומנותי שלו בבריאת עולם שנוגע-לא-נוגע בסוריאליזם, מבט משתאה ולעיתים ביקורתי על הגוף הגברי, ולא מעט תמות ואימג'ים קוויריים קיצוניים. נאמר זאת כך, אל תראו את הסרט הזה עם ההורים שלכם או עם הילדים שלכם.

מכיוון שקשה לדעת למה נכנסים כשפוסעים לתוך ראשו של רודריגז, אתוודה שהייתה בי התנגדות קלה בהתחלה כשניסיתי בכוח להבין באיזה סרט אני נמצא. הדקות הראשונות נחוו אצלי כמאוד שטוחות ויזואלית, ניסיון להסתיר דלות הפקתית במיני אמצעים שחלקם לא עבדו לי. מה גם שהסרט לא מאוד מעודן ברפרנסים שלו, בין אם לפוליטיקה או למשברים כאלה ואחרים (למשל הקראת נאומה של גרטה ת'אנברג במלואו, ברגע שאפשר להתווכח על הצלחתו).
למרבה השמחה, אחרי עשרים דקות בערך מופיעות כתוביות הפתיחה, רודריגז מגדיר את הסרט כפנטזיה מוזיקלית, והסרט נכנס למקום אחר. מהרגע הזה, "צל התעתועים" התגלה כקומדיה חברתית חצופה ובעיקר נהדרת, כזו שגרמה לכל הקהל לצחוק בקול רם בכל המקומות הנכונים, ולהשתתק לחלוטין ברגעי הדרמה.

הסיפור הוא על יורש העצר הפורטוגלי שמפתח מצפון סביבתי ומחליט להיות כבאי, אבל בהגיעו לטירונות של לוחמי האש תשומת הלב שלו מתרכזת דווקא בצוער שחור בשם אלונסו. ואי אפשר להאשים אותו, מקווה שזה בסדר אם אומר. רודריגז מושך את הסרט להמון כיוונים במהלכו, ובכל אחד מהם בולטת העין המיוחדת שלו, התפיסה הקולנועית המרעננת שהוא מביא למסך, ואיזושהי התלהבות מדבקת מבערך כל דבר. בין אם מדובר בנאמברים מוזיקליים, סצנות סקס בוטות, רגעי שיברון לב או אלמנטים של פארסה, איכשהו כל הגודש הזה נשזר באופן נפלא יחד. זו בהחלט יצירה שנמצאת על הצד האומנותי של הסקאלה, לכן על אף ההומור והמוזיקה היא כנראה לא תתאים לכל אחד, אבל יש בה מספיק הברקות ולב כדי להיות צפייה נהדרת למי שיכול לשחרר את ההתנגדות. כאמור, זה לא קל בהתחלה, אם אתם שואלים אותי, אבל מספק להפליא בהמשך ולכן בהחלט אפשר להכריז עליו כאחד מהיציאות הטובות ביותר של הפסטיבל השנה.

הקרנה נוספת:
שלישי 26.07.22 | 23:00 | סינמטק 2

"מי שמעשן משתעל" – Fumer fait Tousser

פסטיבל ירושלים שיבץ את שני סרטיה 2022 של קוונטן דופייה בתוכנייה השנה, כשעל הראשון, "לא ייאמן אבל אמיתי", כתבתי לפוסט ההמלצות שלנו. שם גם הזכרתי את החיבה הכללית שיש בסריטה לבמאי המחופף הזה, ואיך אנחנו מחכים בקוצר רוח לכל דבר שהוא עושה. מכיוון שהמילים האלו נכתבות בשעת לילה מאוחרת ממש דקות ספורות לאחר הצפייה בסרט, לא יהיה חכם מצדי להתחייב איפה הייתי ממקם את הסרט הנוכחי בין שאר יצירותיו. כן אוכל לומר שעל אף שיש לי פה עוד ימים ארוכים, אני ספקטי אם תהיה הקרנה משמחת יותר מזו שנערכה אתמול באולם מספר 2.

קצת קשה לתאר את עלילת הסרט הזה, אם בכלל צריך, וכפי שכתבתי על "לא ייאמן אבל אמיתי", לרוב המסגרת הסיפורית אצל דופייה לא רלוונטית או אפילו מטעה. כדי בכל זאת לתת איזשהו קונטקסט, "מי שמעשן משתעל" מציב במרכזו חבורה של חמישה לוחמי צדק שביומיום נלחמים ביצורים מהחלל החיצון, אותה שולח הצ'יף העכברושי שלהם לכמה ימי חופשה, שם הם מספרים אחד לשני מעשיות. עכשיו אתם הכי מוזמנים לשכוח מהסינופסיס הזה, כי באמת שכל דבר משוגע, קורע, מזעזע, היסטרי ומחליא שקורה בסרט הזה – וקורים המון – פשוט לא לגמרי חלק מזה.

הטירוף של דופייה מגיע פה לכמה שיאים חדשים, וזה באמת נהדר. הוא אכזרי ומרושע אבל גם משעשע לאין שיעור. הדבר היחיד שהרגיש לי פחות חזק מסרטיו הגדולים ("ראבר", "עור צבי", "טעות", "לא ייאמן אבל אמיתי") הוא שהפעם לא זיהיתי איזו אלגוריה מעניינת או אמירה מסוג כלשהו שמאפיינת את יצירותיו. זה סוג של ניהיליזם חסר גבולות אבל קצת פחות חזק ומגובש מהאחרים. או שפספסתי משהו. גם אופציה בהתחשב בהכל.
אני לא באמת מתלונן על 70 ומשהו הדקות הפסיכיות של "מי שמעשן משתעל" – שהייתי מת לחשוף כמה מהן אבל חבל להרוס בשלב הזה – כי חד משמעית מדובר בכל מה שאני רוצה מהקרנה מאוחרת באולם קולנוע. כולי החזקת אצבעות שזה יהיה קאלט, אבל כן היה לי אלמנט חסר מתוקף היכרותי ואהבתי לדופייה ולסרטיו. כך או כך, זה בהחלט היה כיף גדול ומטונף.

אנחנו ממשיכים כמובן בדיווחים שוטפים ובלתי מתפשרים במהלך כל השבוע, אז אל תלכו לשום מקום. כלומר, חוץ מלירושלים. ותגידו שלום אם אתם פה.