פסטיבל ירושלים 2022: "בוקר יפה אחד", "לא גיבור של אף אחד", "החלטה לעזוב", "אי-אה"

פסטיבל ירושלים ממשיך כל השבוע (וקצת מעבר לו). אני וגם אור סיגולי כבר צוברים סרטים לדיווחים הבאים/התייחסות עתידית. בינתיים, הדיווח השני שלי (זה הראשון) כולל שני סרטים צרפתיים שונים מאוד זה מזה, סרט על חמור וסרט בלשי. את כולם אהבתי מסיבות שונות וכולם לא בהכרח מתאימים לכל הצופים, אבל יש בהם מגע של במאים עם תפיסה קולנועית מגובשת. התמונה בראש הפוסט, המשקיפה על מדשאת הסינמטק, לקוחה מתוך עמוד הפייסבוק של סינמטק ירושלים וצולמה בידי תום ויינטראוב לוק.

בוקר יפה אחד
One Fine Morning

סרטיה של הבמאית מיה הנסן-לאב מכילים תמיד הרבה רגעים כואבים וקשרים בעיתיים, אולם הבמאית מתייחסת לכל נושא עם מבט שיש בו סנטימנטליות ואף אופטימיות, גם אם זה נעשה מבעד לדמעות. סרטה החדש כלל עבורי מינון גבוה יותר של דמעות, לא רק בגלל שהנושא שלו הוא אולי האפל ביותר מכל סרטי הבמאית עד כה. אולם, יש לסרט יותר מנושא אחד והקולנוע של הנסן-לאב הוא קליל אבל בסרטיה הטובים אינו רדוד. ודומני כי "בוקר יפה אחד" הוא אחד מסרטיה הטובים.

ליה סיידו מגלמת את סנדרה, סוג של בת דמותה של הבמאית (בשיחות עמה בפסטיבל סרטי הסטודנטים השנה רמזה כי סרט זה, כמו כל סרטיה, כולל בדיה לצד אלמנטים ביוגרפיים). היא מתרגמת מקצועית, אם יחידנית וגם בתו של גאורג, מרצה נערץ לפילוסופיה שמוחו כבר לא מסוגל לחשוב או לראות כראוי, עקב תסמונת נדירה יחסית. האב לא תמיד מבין את המתרחש סביבו למרות שהוא זוכר את סנדרה ואת אחותה, כמו גם את בת זוגו לשעבר ובת הזוג הנוכחית. אף אחת מכל הנשים בחייו לא מסוגלת לטפל בו וגיוס כסף עבור שהות במוסד מתאים ונוח מהווה אתגר. הרובד המרכזי בסרט הוא התמודדות עם מצבו של האב בשני מישורים במקביל: גם הרצון למצוא עבורו סביבה מתאימה וגם הרצון שיבין מה קורה סביבו.

הסרט לא מתמקד רק בטיפול באב ובהחלטות הקשות או הבירוקרטיה הקשורה לכך. במקביל, שנים אחרי המוות של בעלה, סנדרה מתחילה במערכת יחסים רומנטית חדשה. מדובר בגבר שהיה ידיד שלה ושל בעלה בעבר, ומצבו המשפחתי מייצר בעיות נוספות. אבל יש גם רגעים אחרים שהם חשובים בסרט לא פחות מן הדרמות והשאלות: סצנות מחיי העבודה של מתרגמת, משחק עם הילדה, והרבה נסיעה בתחבורה הציבורית עם מוזיקה ברקע.

סרטיה של הנסן-לאב לא מתחילים עם המשבר או מסתיימים עם סופו, הם מראים פיסות מן החיים לצד המשברים. הגיבורה נמצאת בתהליכים שונים במהלך הסרט, ובו בזמן האישיות שלה נותרת מגובשת למדי. הסרט מראה הרבה רגעים של סבל, ריבים, אושר וחיבור בחייה וחיי הסובבים אותה. סיידו שיחקה בעבר בסגנון אקספרסיבי יותר, אך יש משהו מאוד טבעי בעבודה שלה בסרט זה ובדרך בה גם כאשר היא מתפרקת, זה נעשה בהדרגה ובצורה אמינה.

הקרנות נוספות:
שלישי 26.07.22 | 22:00 | לב סמדר
שבת 30.07.22 | 16:00 | סינמטק 1

לא גיבור של אף אחד
Nobody’s Hero

אף אחד לא באמת יכול לקחת מקוונטין דופייה את תואר הבמאי הצרפתי הפרוע של השנים האחרונות/הפסטיבל הנוכחי. אבל אלן גירודי הוא אולי זה שיכול לתת לו תחרות עם טירוף קומי, לכאורה מסוג אחר, אך לעתיים קרוב ברוחו. זה נכון בעיקר לסרטו החדש. הסרט המוכר ביותר של גירודי, "זרים על שפת האגם" הוא בעצם יוצא הדופן ביצירה שלו בהיותו יותר סרט מתח מאשר יצירה קומית מטורפת. אם כי גם הוא עוסק, בדרכו, בחוסר ההיגיון שבמשיכה ובהתאהבות באדם אחר. לפעמים, בסרטים של גירודי אנשים מתאהבים בצורה טוטאלית בלי הסבר ו"לא גיבור של אף אחד" מביא את הרובד הזה להקצנה.

הדמות שרבים מתאהבים בה בסרט היא דמותו של מדריק, גבר צרפתי שמתחיל עם זונה אבל מבקש ממנה מין לא תמורת כסף, אלא קשר רגשי. להפתעתה, היא מסכימה לכך למרות שבעלה קנאי לקשרים אחרים שאינם מקצועיים בלבד. המפגש שלהם נקטע בעקבות פיגוע סמוך. באותו ערב, מדריק נתקל גם בצעיר שהוא ספק נער נזקק שברח מהבית ומחפש אוכל, לינה ותמיכה רגשית, וספק שותף לפיגוע. או אולי שתי האופציות יחדיו. דמויות נוספות מצטרפות לעלילה די מטורפת שמעיזה לגעת בטרור איסלמי בצרפת בצורה קומית. בגלל שהעלילה קיצונית והתחושה קלילה, הסרט יוצא בשלום עם טענות שהיו יכולת לעצבן גם מוסלמים מאמינים, גם פטריוטים צרפתים, וגם ליברלים מסוגים שונים.

התוצאה קודם כל מהנה כפארסה. אולם, היא לא נטולת עומק: הסרט מציג אהבה כטירוף ומין כצורך חייתי שלא בא לידי סיפוקו, אבל גם עוסק בשאלה של נתינת קשב גם לאויבים, ובכך כי דברים הם לפעמים לא מה שהם נראים. גם במקרים בהם התקשורת והמשטרה קובעים דברים בצורה נחרצת. זה סרט שבונה לעצמו את החוקים ולא מוותר על אף אופציה של התאהבות נואשת ובלתי אפשרית, בצורה שהייתה יכולה להיות טרגית לו הבמאי היה בוחר טון אחר.

הקרנות נוספות:
רביעי 27.07.22 | 21:15 | סינמטק 4
שישי 29.07.22 | 18:30 | סינמטק 3

החלטה לעזוב
Decision to Leave

היחס שלי לבמאי הדרום-קוריאני פארק צ'אן-ווק היה תמיד דואלי. מצד אחד אין ספק כי מדובר באשף מבחינת יכולת טכנית וכמי שתמיד מניע את המצלמה שלו ומחבר שוטים בצורה מיוחדת, מייצר דימויים קולנועיים ייחודים שחלקם נחרטים בזיכרון. מאידך, ברוב המקרים חשתי כי הסגנון לא בהכרח מחפה על רדידות בתוכן או על הנטייה של הבמאי להקצין בהצגה של מקרי אלימות רבים, או לחלופין בסרטו הקודם, "המשרתת", פנייה לכיוון פורנוגרפי במחצית השנייה של הסרט. ייתכן והחיבור לסרטיו הוא גם עניין של צפייה ביום נתון, או קשר רגשי לחומרים. שמעתי גם תגובות מאופקות לסרטו החדש, "החלטה לעזוב", שאחרי צפייה אחת בו ברור לי שיש לי צורך גם בצפייה נוספת. ברור לי גם שזה אחד מן הסרטים שלו שאני הכי אוהב ומעריך.

ייתכן וחלק מן הסיבה לכך הוא ויתור כמעט מוחלט על אלימות בפריים עצמו, או התענגות ארוכה על סצנות המין. למעשה, לסרט הזה אין הרבה זמן להשתהות על דימויים. הוא נע בקצב מהיר מאוד ושולח רמזים לתעלומה ולבניית הדמויות בלי הרף, לפרקים בשילוב עם כניסה לתודעה של אחת מן הדמויות. הוא עושה זאת בתוך מבנה של סרט ז'אנר, באופן ספציפי סרט בלשי, אך כמיטב המסורת הקוריאנית, עם זליגה לז'אנרים אחרים, אולי סותרים. העלילה עוסקת בבלש מוערך הרואה את אשתו רק בסופי שבוע. הוא חוקר מקרה מוות של אדם שנפל מצוק במה שיכול להיות תאונה, או רצח והתאבדות. למנוח הייתה אישה סינית שצעירה ממנו בכמה שנים והבלש מפתח אובססיה כלפיה, מה שמשפיע גם על התפקוד שלו בתיקים אחרים.

אלו הם בערך נתוני הפתיחה וכל המשך של התיאור יגרור ספוילרים לסרט, שמפתיע לא בהכרח בשאלה לגבי זהות הפושעים, אלא לגבי הדרך. הסרט מספק חוויה שעל פניו דורשת קשב רב לפרטים, אולם בפועל אפשר להתמסר אליה מבלי להבין כל הקשר ברגע נתון. גם בגלל שסיום הסרט סוגר הרבה קצוות וגם משום שהעיקר הוא המצב המנטלי המבולבל של הבלש. בסרטו האמריקאי "סטוקר", הבמאי התכתב באופן ישיר עם "צל של ספק" של היצ'קוק. לדעתי, הוא עושה זאת כעת עם "ורטיגו". לא ברמת העלילה שהיא שונה לגמרי, אבל ברמת הסגנון והמצב הנפשי ההתחלתי של הבלש. באופן שקצת מזכיר את היצ'קוק, לפרקים לא ברור אם מדובר רק במותחן או במותחן רומנטי, או בכלל בקומדיה. כך או כך, פארק מביים באופן דינמי גם סצנה של שני אנשים יושבים ומדברים, מה שיכול להוציא אנשים מהסרט או להבדיל לסחוף פנימה לחוויה מלהיבה.

הקרנות נוספות:
שני 25.07.22 | 15:45 | סינמטק 1
חמישי 28.07.22 | 19:00 | סינמטק 1

אי-אה
EO

נסיים בקטגורית המאסטרים ובזוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, סרטו החדש של יז'י סקולימובסקי הפולני, מאסטר שהקריירה שלו החלה בשנות הששים בגל החדש הפולני (שהיה לא פחות טוב ובוחן גבולות מזה הצרפתי), עברה לסרטים לא בהכרח יוקרתיים בהוליווד, וחזרה אחר הפסקה ליצירה בפולין. בסרטו החדש הוא מצטרף לגל נוסף ולא קטן של סרטים המראים את האכזריות האנושית כלפי בעלי חיים דרך מבט על חיה מסוימת. הבחירה שלו בחמור יוצרת הקשר ישיר לאחד מן הסרטים המהוללים בתולדת הקולנוע, "בלתזר" של רובר ברסון.

כבר בסצנת הפתיחה, סקולימובסקי מבהיר כי אין לו כל כוונה לעשות רימייק של ממש או לנסות להתמודד עם הסגנון של הבמאי הצרפתי המינימליסט. בעזרת אור סגול-ורוד בוהק, עריכה מהירה ומוזיקה מגוונת ומודגשת, דומה כי הבמאי מנסה להפר כמה שיותר מכללי היסוד של ברסון לעשייה קולנועית. הדבר ממשיך לאורך כל הסרט והעלילה עוקבת אחרי חמור, שבתחילת הסרט מופיעה בקרקס בפולין, שם האישה שמופיעה איתו אוהבת אותו כחיית מחמד. חקיקה חדשה גורמת להחרמתו מחיי הקרקס שמתעללים בחיות, ומעבירה אותו לצורת התעללות אחרת. במהלך הסרט הוא ימלא תפקידים מסורתיים שונים של חיות, לאו דווקא של חמורים: למשל, הוא יהיה סוג של קמע של קבוצת כדורגל או אופציה לבשר.

בין לבין, סקולימובסקי משתולל עם אמצעי המבע הקולנועי ומשתמש בזוויות לא שגרתיות ובמוזיקה אקספרסיבית. אם לפרקים חלקים קצרים בסרט יכולים להיראות כמו וידאו-ארט, הלב של הסרט בזרם המרכזי. הבמאי כמעט ולא נותן רק לפנים של החמורים לדבר ומשתמש בכל הכלים על מנת לכוון את הקהל להזדהות רגשית קודם כל עם החיות, ולפרקים גם עם בני אדם שסובבים אותן. זאת למרות שהאדם הוא האחראי לאכזריות, בסרט המדגיש בכותרות שלו שאף חיה לא נפגעה או סבלה במהלך ההסרטה. זוהי יצירה עם מסר אקולוגי שמנסה לפנות לרגש, אולם אני מצאתי בה גם משהו קליל, שנותן גם מקום לחוש ההומור שאפיין את הבמאי בראשית דרכו וקצת נעלם בחלק מסרטיו המאוחרים.

הקרנות נוספות:
שלישי 26.07.22 | 14:45 | סינמטק 1
שבת 30.07.22 | 11:00 | סינמטק 1