אימת החודש – יולי 2022: "משקיף", "הקללה", "אל מטורף"

רגע לפני שאני נעלם אל תוך פסטיבל ירושלים מגיעה אימת החודש של יולי, חודש שבאופן היסטורי איננו שיא מבחינת איכות הסרטים בפינה הזו. הפעם הצלחתי למצוא שלושה סרטים, שניים אמריקאים ומדוברים למדי מהתקופה האחרונה, ואחד טיוואני-נטפליקסי. כן, אני ממשיך לדגום את סרטי האימה החדשים בנטפליקס. מדוע? שאלה ראויה שמישהו יצטרך לתת עליה מענה יום אחד. אבל לא הפעם.

האמת היא שהמצב בחוץ לא מאוד קל מבחינת סרטי האימה החדשים. אבל זה בסדר, היה ברור שהתנופה המשמחת של המהדורות האחרונות, והסרטים המוצלחים למדי שהופיעו בהן, לא יכולה להימשך לנצח. פעם למעלה ופעם למטה. לפחות יש לי חדשות מעולות לגבי סרט אחד ספציפי.

"משקיף" – Watcher

אתם מכירים אותי – אני לא בדיוק אחד שמגיע עם הכרזות דרמטיות במיוחד, בעיקר כי אחרי כמה שנים שמיהרתי לצאת בכאלו הרוב די התגלה כלא נכון. לכן, בעקבות לקחי העבר, אני מנסה לסייג ולהיות די רגוע בגדול. עם זאת, הפעם אני לא מתאפק ובכל זאת בא בהצהרה: מאסטרית אימה חדשה נולדה. שמה קלואי אוקונו, והצטרפותה בכלל משמחת בהתחשב באינפלציה המאוד מרשימה של במאיות אימה בזמן האחרון (אתם ודאי זוכרים שכל אימת החודש של יוני הייתה של סרטי במאיות).
את התואר הנלהב הזה אני נותן לאוקונו לא רק בגלל הפיצ'ר הראשון שלה, "משקיף" (או "צופה", גם אופציה). זה סרט טוב, אבל לא הכי טוב של השנה או משהו בסגנון. פשוט שאם מצרפים לסרט המיומן והמרשים הזה את הסרט הקצר שעשתה בסוף השנה שעברה לאנתולוגיה "V/H/S/94", די ברור שיש פה מישהי שיודעת לתת עבודה.

השם הרשמי של התרומה שלה לאנתולוגיה ההיא היה "ניקוז גשמים" אבל ברשת הוא ידוע יותר כ"ראטמה", והוא די בקלות אחד הפרקים הטובים ביותר בסדרת הסרטים ההיא (לא שהרף גבוה במיוחד, אומר בכל זאת). הסרטון הזה כבר גרם לכל מי שיש לו עיניים להבין שיש פה מישהי שצריך לעקוב אחריה, ועכשיו עם סרט הביכורים שלה אולי עדיין אי אפשר לומר שכל הצ'קים הופקדו, אבל המניות שלה זינקו.
מה דעתכם על עולם הדימויים הפיננסי שלי, הא?

"משקיף", הפקה אמריקאית עם כסף סעודי אגב פיננסים, מתנהל במסגרות מאוד מוכרות. מאוד. זה מתחיל כאשר ג'וליה, שחקנית צעירה שפרשה מהמקצוע (מייקה מונרו, יקירת האימה מ"משהו עוקב אחרי" ו"האורח". ומה שהכי חשוב הוא שהיא בהחלט לא אמבר הרד כמו שמישהו חשב עד רגע זה. לא נזכיר שמות) עוברת לגור עם בעלה בבוקרשט, שם הוא מתחיל עבודה חדשה. הם שוכרים דירה נעימה ורחבת ידיים בבניין, אבל כבר בלילה הראשון ג'וליה חושבת שהיא רואה מישהו שמביט בה מהבניין שממול. אם זה לא מספיק, מסתבר שגם רוצח סדרתי מטיל את אימתו על רחובות בוקרשט, ומשאיר אחריו שובל גופות של נשים ללא ראש. הדברים יתחברו באיזשהו שלב.

על פי תיאור העלילה, אין ספק שכבר היינו פה. עזבו את היצ'קוק ו"חלון אחורי", באמת שכמעט כל סרטי "אמריקאית באירופה" מזכירים את הקונספט הזה (מ"סספיריה" ועד "חידון בחרוזים"), מה גם שאנחנו בטריטוריות של סיפורי הבלש הגותיים של ארג'נטו ושל התודעה האורבנית הקורסת של פולנסקי. גם מבחינת המיקרו, קשה למצוא רגעים מפתיעים בתסריט שכתב זאק פורד, ועוד יותר קשה למצוא תפניות מדהימות מדי. אבל בזמן שבידיים של כל קולנוען אחר זה היה עוד סרט מיני אלפים, אצל קלואי אוקונו זו אופרה אחרת. הגברת הזו אשפית של בניית מתח, היא מייצרת קריפיות אבל בקטע אלגנטי לא סתם בסחטנות, מרימה מיזנסצנות מרהיבות, ונעזרת בליווי מוזיקלי נפלא. פה הזמן לתת קרדיטים לצלם הדני בנג'מין קירק נילסן ולמלחין ניית'ן הלפרן ("לבלוע", "הרוכב").
"משקיף" הוא בית ספר לבימוי מתח, הוא מאגף ברמה קיצונית בכל שנייה ממנו, והוא הכל חוץ ממובן מאליו. מת לדעת מה היא הולכת לעשות להבא.

"הקללה" – Incantation

על תוצרי האימה החדשים של נטפליקס הוצאתי את זעמי באפריל עם "משחק של חיים ומוות", שהיה תרוץ מעולה בשבילי להתנגח בכל הפסולת שהם מאכילים אותנו שם. התוספת החדשה לסטרימינג, "הקללה", הביא לרוח של אופטימיות בעיקר מכיוון שהוא איננו אמריקאי, אלא מגיע מטיוואן. קולנוע אימה שמגיע מחוץ למדינות דוברות האנגלית הוא לרוב מעניין כי לכל טריטוריה על הגלובוס יש סוג אחר של אימה, של קצב, של מקורות פחד. מה גם שכזכור טיוואן הצילה את אימת החודש של אותו אפריל ארור בזכות "העצבות", לגמרי אחד סרטי הז'אנר הבולטים של השנה. וכך התיישבתי לראות את סרטו של קווין קו, "הקללה", בתקווה למשהו קצת אחר, אולי יצירה בסגנון "המדיום", קצת על-טבעי אוריינטלי לנשמה.

הסרט נעשה בסגנון הפאונד-פוטג', למרות שהוא לא נאמן לא לקונספט הזה או למוקומנטרי, והוא מתנהל על כמה קווים עלילתיים שאין להבין מי ערך אותם, מי צופה בהם, ובעיקר מי צילם אותם (היגיון פנימי הוא משהו שאיש לא טרח להשקיע בו פה). באחד מהם מספרת לנו אישה צעירה על קללה שדבקה בילדתה בעקבות התעסקותה עם כוחות אפלים, ובנוסף משולב פוטג' של אותה אישה כשהיא חלק מצוות תיעודי שיוצא לכפר מבודד להתחקות אחרי פעילות על טבעית.

ברגעים הטובים שלו, "הקללה" מזכיר את המורשת של "פרויקט המכשפה מבלייר" שהתחיל את הכל (ועדיין אחת מהצפיות הכי מפחידות שהיו לי באולם הקולנוע אי פעם). ברגעים הפחות, ואלו הרוב למרבה הצער, הוא עובר כאחת התחתיות של אנתולוגיות "V/H/S". יש בו כמה אימג'ים סבבה לגמרי, אבל כל מהלך עלילתי שלו הוא נדוש, צפוי ושכיח. הטקסט הזה נכתב אחרי פחות משבוע מאז שצפיתי בו והייתי צריך להיעזר במרשתת כדי להיזכר מה קורה שם. ואם כל זה לא מספיק, הוא נושק ל-110 דקות שזה הרבה יותר ממה שמגיע לו.
על פניו, עוד יציאה מצ'וקמקת בנטפליקס, אבל מה שאני חושש ממנו הוא שבעקבות הזמינות יגיעו אליו צופים רבים ויחשבו שככה נראה עולם האימה האסיאתי. זה יהיה סתם חבל מאוד.

"אל מטורף" – Mad God

יש משהו מאוד מרגש בפרויקט הזה, ובהתייחסות המחבקת לו זכה כשעלה לשרתי אתר סרטי האימה Shudder אחרי סיבוב פסטיבלים. זה לא באמת עוד סרט, אלא פרויקט חיים של אחד מהאנשים הכי משמעותיים בקולנוע המודרני. "אל מטורף" הוא סרט שהעבודה עליו נמשכת כבר שלושים שנה, כולו חזון בלתי מתפשר של פיל טיפט, מגדולי אמני האפקטים של הקולנוע. באמת מישהו שאפשר להדביק לו את התואר "אגדה".
טיפט בן ה-71 התחיל את הקריירה שלו בשנות השבעים בחברת האפקטים ILM של ג'ורג' לוקאס, שם היה חלק מאנשי האפקטים של "מלחמת הכוכבים" והמשיך לעבוד על כל סרטי הטרילוגיה. בקרדיטים שלו אפשר למצוא את "רובוקופ", שזה כבר מקום בהיכל התהילה של העולם הזה אם אתם שואלים אותי, "פארק היורה", "ווילו והנסיכה", "גברים בחלל", "עולם היורה" ועוד. יש לאיש שני אוסקרים ועוד שלוש מועמדויות, שני אמי, באפט"א, ומקום של כבוד בהיסטוריה הטכנולוגית-אומנותית של הקולנוע המסחרי.

בין לבין, טיפט עבד על הפרויקט האישי שלו, סרט שהוא כולו אפקטים פרקטיים בשם "אל מטורף" עליו הוא חתום כבמאי, תסריטאי, מפיק, צלם, מעצב אומנותי, אחראי פרופס ואפקטים כמובן. זהו אחד מהחזונות הקולנועיים הכי בלתי מתפשרים שראיתי, כזה שרמת הפרטים בו מטורפת, ההשקעה כמעט בלתי נתפסת, ודרך עשייתו מחזירה אותנו לימים שלפני השיעבוד לאפקטים הממוחשבים, שכל מי שראה לאחרונה את "הדבר" או "באטמן" יודע שהם לנצח שורדים יותר טוב מכל השאר.
ככזה, קשה לחשוב על סרט שרציתי להיות יותר בעדו, להצטרף לגל החוגגים, להכריז עליו כאחת מיצירות המופת החדשות וכסרט שהוא צפיית חובה לכל אדם באשר הוא. לצערי זה לא המצב.

"אל מטורף" הוא יותר יצירת אומנות מסרט נראטיבי. זאת לומר שאין בו עלילה בכלל, וגם אם בזמן הצפייה אפשר לצקת אליו פנימה רעיונות על שואה אקולוגית, ניצול אוכלוסיות מוחלשות, המרדף אחרי הנעורים, דת, האפילה שבנפש האדם, חוסר החמלה שבאנושות ועוד מה שרוצים, אלו דברים שכנראה יותר יעידו על הצופה מאשר על היצירה. לא שיש בזה משהו רע, אבל נייר לקמוס איננו בהכרח סרט.
"אל מטורף" הוא מסע של סיוטים בעולם חסר רחמים. הוא מתחיל באדם כלשהו שיורד מטה אל מה שנראה כמו גיהנום עלי אדמות (אם הוא בכלל עלי אדמות) ויוצא למשימה שלא לגמרי ברור מהי. באיזשהו שלב הסרט עוזב אותו, וממשיך לטריטוריות שונות של אפילה ואכזריות, הכל במודלים, רקעים מתחלפים, בובות, אנימציה מכנית ושילובים מרשימים של כולם ביחד. זה מרהיב, לא אשקר, ועבודת הסאונד היא הצדקה לאוסקר. אבל גם מאוד מתיש. המבנה שלו הוא כשל חלום אז אין בעצם התקדמות או אחידות סיפורית, מה שמאוד מקשה על יכולת הריכוז. אני לא רק שלא לגמרי יכולתי לצבור מספיק סבלנות כדי לעקוב ברמת עניין אחידה אחרי 80 הדקות שלו, אלא שבאיזשהו שלב זה פשוט היה יותר מדי בשבילי. "אל מטורף" הוא סרט על אכזריות, על רוע, וכמעט כל רגע בו נדמה ששאיפתו היא לדכא, להגעיל, להעציב, לזעזע. שזה אחלה, אני לא מתנגד לזה כקונספט, אבל אני לא כל כך הבנתי את הסיבה לשבת מול זה. אכזריות לשם אכזריות איננה ערך. גם אכזריות לשם אכזריות בעשייה קולנועית מדהימה איננה צידוק מספיק, מבחינתי לפחות. כל עוד לא מעניקים לי פתח לחשוב, לפענח או לבדוק את עולם הערכים שלי אל מול המתרחש, זה או מניפסט או סחיטה רגשית. שניהם לא מהחביבים עלי.

"אל מטורף" הוא מסוג הסרטים האלו שמוקרנים על הקיר בפאב או מועדון, כשאתה לפתע קולט שלא הקשבת למילה ממה שקורה סביב השולחן כי היית עסוק באימג'ים המטריפים שלו. הוא באמת סרט מרהיב, והייתי אפילו ממליץ לכם לנסות לבדוק אותו ולו בשביל החוויה הזו, אבל משהו חסר שם. אם מטרתו הייתה להטריד את מנוחתי, הוא הצליח. פשוט שזה קרה די בהתחלה, אז הסיבה להמשיך בזה הייתה די מוטלת בספק מבחינתי.

וזהו להפעם. נחזור עם סרטי אימה חדשים באוגוסט, בתקווה שהקיץ כבר יירגע ושהכל יהיה הכי בסדר. בינתיים בואו להגיד שלום בפסטיבל ירושלים. וכנסו בהזדמנות לדף הפייסבוק חתולשחור שם יעלה הפוסט הזה ותוכלו להגיד מה שתרצו בכיף שלכם.