• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

״תור: אהבה ורעם״, סקירה

7 ביולי 2022 מאת עופר ליברגל

שוב צריך לכתוב על סרט חדש ביקום הקולנועי של מארוול, מלאכה שיש בה פתח לשחזור טקסטים קודמים וגם אתגר בכל פעם: האם בכל זאת לחדש בכתיבה על סדרת סרטים שהמשותף ביניהם הוא לא רק ההקשר העלילתי, אלא גם היתרונות והחסרנות, נגיד שכן בסדר הזה. בדברים המשותפים, אני כולל גם את השאיפה לעבוד עם במאים שיש להם חזון אמנותי ייחודי בכל סרט ולשלב אותו בחזון הכולל של היקום המארוולי.
ייתכן שהמקרה של טאיקה וואיטיטי, שלקח את המושכות בסרט השלישי המוקדש לת'ור, "תור: ראגנארוק" וממשיך גם לסרט הזה, השילוב בין המגע האישי לאולפן עובד בצורה הטובה ביותר מבחינת סינרגיה. כלומר, היתרונות והחסרונות של רוב הסרטים של וואיטיטי מוקצנים, והם באים בידי ביטוי בשני הסרטים שביים עבור מארוול, במידה שונה. שכן וואיטיטי כמעט מעולם לא הצטיין במבנה תסריט (אולי פרט ל"ג'וג'ו ראביט" שיצא בין ת'ור ות'ור), אבל כן תמיד היה מאוד מצחיק. כיוצא בזה, "תור: אהבה ורעם" (Thor: Love and Thunder) הוא סרט עמוס ומבולגן, אבל חשוב מכך – גם מאוד מצחיק. מצחיק מספיק בשביל להצדיק את הצפייה.

מצד אחד, יש הרבה מה לבקר ב"תור: אהבה ורעם״, הרביעי בסרטי הסולו של גיבור העל בגילומו של כריס המסוורת׳. אל תוך פרק זמן של שעתיים (האורך הקצר-יחסית למארוול הוא לא חסרון), הסרט דוחס עלילה הנפרסת על פני לפחות חמישה ז'אנרים ומאזכרת כמות מיתולוגיות שיכולה להספיק לא רק לסמסטר, אלא לתואר אקדמי שלם. יש בו דמות של נבל שלא ממש עובדת, דמויות מרכזיות שנדחקות לשוליים, קטעי פעולה שרובם אפילו לא מנסים להיות מותחים (או כך זה מרגיש), ניסיונות לא מאוד מקוריים למלא את המסך באורות ממוחשבים, מהלכים רגשיים שלמים שכנראה מתרחשים מחוץ לפריים שתוצאה מכך רוב הניסיונות של הסרט לרגש לא עובדים. בטח יש עוד מספר דברים ששכחתי וזה מבלי להזכיר שהתלת מימד (שוב) לא מוסיף דבר.

אבל רגע. גם אם ביכולת לקשר בין הסצנות יש אי סדר או אפילו כאוס, במבחן של סצנות בודדות ורגעים ספציפיים, הסרט מספק כמות גדולה למדי של רגעי מענגים. רובם קשורים לצד ההומוריסטי, אבל גם ליכולת אחרות של וואיטיטי כבמאי וכשחקן. כל ז'אנר בו הסרט עובר זוכה למחווה חזותית שיש בה משהו ממזרי, בין פארודיה להצדעה. דומה כי הבמאי נהנה מארגז הכלים שלו ומשתמש ביכולת להכניס אבסורד ומחוות לקולנוע, שסביר שרוב הקהל שלו לא מכיר, גם לתוך מה שנבנה כרגעי שיא המתח. ייתכן שיש בסרט הזה יותר מדי סטים, אבל העיצוב של לפחות שניים מן אתרי הצילום החדשים הוא מן היותר-מהנים בסרטי היקום של מארוול, גם אם לא ניתן למצוא מקוריות יותר גם במחלקה זו.

כפי שכתבתי בדיון הקבוצתי שלנו על הסרט הקודם, הבמאי פענח את ת'ור כדמות מטופשת והוא שב להוציא מהמסוורת' ניצוצות כשחקן קומי. בסרט זה אנו מקבלים כבונוס את נטלי פורטמן בהופעה קלילה (רוב הזמן) שמראה תזמון קומי נהדר. יותר מבשני הסרטים הקודמים בהם השניים הופיעו יחד, יש ביניהם כימיה של ממש והסרט לא רק מנסה, אלא גם מצליח להיות קומדיה רומנטית. מעט יותר בהצלחה ממה שהוא מצליח ברבדים האחרים. בנוסף, אם אתם אוהבים את הקומדיות לבית מארוול שלכם גם כסוג של מיקסטייפ, הסרט הזה משתמש בלהיטים של גנז אנד רוזס (או ״רובים ושושנים״ כפי שקראתי להם בילדות) כמו בשיר של לד זפלין בסרט הקודם – ואף יותר. זהו מעין סוג של רובד מוזר בעלילה. לא הלהקה האהובה עלי וגם דברים דומים קרו בסרטים קודמים, אך זה מתפקד באורח סביר.

ברובד ארס-פואטי, שגם הוא מאפיין את הבמאי, הדמות של קורג (וואיטיטי עצמו) מספרת את סיפור העלילה מספר פעמים במהלך הסרט, על פי תסריט שהבמאי כתב בשיתוף עם קייטלין רובינסון. כזכור, אחרי אירועי סרטי הנוקמים האחרונים, ת'ור, שוב בגרסה השרירית של כריס המסוורת׳, עובד עם שומרי הגלקסיה בהצלת כוכבי לכת מאויבים כאלו ואחרים. הוא אפילו מקבל עיזים שנראה כי רוב הבדיחות הקשורות בהן ירדו בעריכה. מעבר לכך, הוא מצוי שוב במשבר זהות וקריאות רבות לעזרה מפרידות בינו לבין השומרים.
בינתיים בכדור הארץ, ידידתו ואלקירי (טסה תומפסון, שאין לה מספיק מה לעשות בסרט) מנהיגה את יוצאי אסגרד בעיירה הקטנה שלהם, בעוד האקסית של ת'ור, ג'יין פוסטר (נטלי פורטמן, שמגלמת את הדמות בפעם השלישית אבל כנראה נהנית מכך בפעם הראשונה), צריכה עזרה בנסיבות לא פשוטות. מה שעוזר לה הוא הפטיש ההרוס של ת'ור, מיולניר. שכן לכלי נשק קסומים בסרט הזה יש אישיות והפטיש, למרות היותו הרוס, קורא לה ומוציא אותה מצרה. כתוצאת לוואי, היא מקבלת את הכוחות של ת'ור. וזה טוב, כי כנראה שצריך שניים ממנו על מנת להתמודד עם האויב החדש.

דמות הנבל מוצגת בעצם עוד לפני כל זה. זהו גור (כריסטיאן בייל) שחווה אובדן בפרולוג ומיד גם ניפוץ של האמונה הדתית שלו. למזלו או לרוע מזלו, חרב שגם לה יש אישיות בוחרת בו והוא הופך למחסל האלים. ויש לו הרבה אלים לחסל, הוא עובד בכל הדתות והמיתולוגיות. הוא מתחיל בקטן, אבל ת'ור הוא הבא בתור ובמהלך הסרט מסתבר כי הוא גם יכול לעזור לו במשימה עד מאוד. על הדרך, גור רותם לצידו את עולם הצללים וחי באפלה, אולי כראוי לבאטמן בסרט של מארוול. הדמות הזו היא לא רק הנבל בסרט, אלא גם החולייה החלשה ביותר ביצירה: כנראה לא נתנו לבייל להרוג אלים באמת במהלך תחקיר לתפקיד והוא מרגיש מנותק מעצמו ומנותק מן הסרט.

מול האיום שהוא מציב, וכתחליף להופעה הפחות מוצלחת של הכוכב, ת'ור מחליט לגייס את עזרת האלים האחרים. לא אלו מן המיתולוגיה הנורדית, כל האלים האחרים שניתן לחשוב עליהם. לא ברור למה לעזאזל הוא לא ניסה לקרוא להם בכל הפעמים הקודמות, או עד כמה הם מקבלים אותו בחברתם. בכל מקרה, אנו מקבלים את המופע זאוס, המגולם בידי ראסל קרואו בהופעה קצרה וקאמפית, שבהחלט משאירה טעם של עוד. גם אם היא בסופו של דבר רק תחנה לא משמעותית במסע שת'ור ובת הזוג לשעבר שלו, שהיא גם סוג של ת'ור, לכאורה עוברים. הם כל הזמן זזים מתחנה לתחנה אבל אין ממש תחושה של מסע.

מה שיש בסרט זה מינון גבוה של בדיחות, הרבה מודעות עצמית, רגעים מטא-קולנועיים, והופעות קצרות או ארוכות של שחקנים מוכשרים. האם זה הסרט הכי מוצלח או מצחיק של הבמאי? לא, למעשה הוא כנראה די קרוב לתחתית. האם זה סרט מגובש? לא. האם יישארו ממנו רגעים שהיו מן השיאים של היקום של מארוול? די מעט. אך בסופו של דבר, מה שיש הוא מספיק בהחלט, כלומר מספק. בפוסט ההכנות של סריטה לקיץ הצבתי את שני הסרטים של מארוול בחששות. בסופו של דבר, לא היה לי יותר מדי ממה לחשוש: גם ״דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף״ וגם ״תור: אהבה ורעם״ מפוספסים, כל אחד בדרכו, אבל הם לא קטסטרופה. מאידך, שלב 4 ביקום הקולנועי של מארוול מתחיל אולי לסבול יותר מדי מחזרה עצמית וייתכן כי המעריצים קיבלו רק שיא אחד מבחינת ההתרגשות, בסרטי ספיידרמן. ואולי הצטברות של סרטים שעובדים כצפוי ולא יותר מכך עוד יורידו את היקום המארוולי מפסגת האולימפוס הכלכלית בה הוא נמצא כרגע.

אך זה עוד רחוק. הסצנה הראשונה אחרי הסיום, זו שמגיעה מעט אחרי תחילת הקרדיטים, אולי נותנת לי תקווה. זו עוד סצנה בה נחשפת ב"הפתעה" דמות שתופיע בסרט עתידי. אלא שיותר מכל רגע כזה, מאז שסמואל אל. ג'קסון הופיעה בסוף ״איירון מן״ הראשון, באופן אישי הפעם באמת הופתעתי בצורה הטובה ביותר: מן השחקן שהופיע ומן הדמות שהוא מגלם לשנייה, שאולי תהפוך למשהו מהותי בעתיד. לעזאזל, הם יודעים למשוך חזרה גם צופים כמוני (ויש גם סצנה נוספת, ממש בסוף של הקרידטים. היא ממש לא חובה).

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.