אימת החודש – יוני 2022: "כולנו הולכים ליריד", "את לא אמא שלי", "אומה"

נראה שסוף סוף הקללה של 2022 נשברה. סוג של. כזכור, אחרי התחלה לא רעה בינואר, בארבע המהדורות הרודפות של אימת החודש לא רק שסחטתי סרטים מכל מיני פינות, אלא גם רוב אלו שמצאתי למהדורות החודשיות היו אולי מעניינים לדיווח ודיון, אבל פחות לצפייה ואפילו מעט יותר כהמלצה. מהדורת מאי, למרות שנעשתה בדוחק, שינתה את הכיוון הזה עם שלושה סרטים סבבה ואף יותר מזה, והנה גם יוני כזו.

הפעם אפילו יש תימה שנוצרה בחצי במקרה – לא רק שכל סרטי אימת החודש הנוכחית עוסקים בנערה מתבגרת, אלא שכולם מאת במאיות. זה באמת כיף גדול, במיוחד ששניים מהם כדאיים ביותר. עוד דבר מעניין הוא ששניים מהם (לא בהכרח הטובים ביותר) הופקו על ידי שניים מהקולנוענים הבולטים של זמנינו – דיויד לאורי וסם ריימי בכבודו ובעצמו.

מעבר לאימת החודש, יוני התהדר גם בסרט אימה חדש שיצא לבתי הקולנוע – "בלאק-פון" של הבמאי סקוט דריקסון ("לילה מסוכן", "רוח זדונית"), עליו תוכלו לקרוא בסקירה משלו.
ובהמשך, ממש עוד כמה ימים, יגיע גם סיכום המחצית המסורתי שלי, שם גם נזכיר כמה מהדברים שקרו בתחומי הז'אנר עד כה, אבל בינתיים בואו נהנה ממה שיש.

"כולנו הולכים ליריד" – We're All Going to the World's Fair

היה רגע בו התחבטתי האם לשלב את הסרט הקטנטן והמיוחד הזה באימת החודש, מכיוון שאולי ציפיות ממנו כסרט ז'אנר יכולות לפגום בחוויה. מצד אחד, הבמאית והתסריטאית ג'יין שונברון, שגם ערכה בעצמה (לרוב לא רעיון טוב, אבל יש יוצאים מן הכלל), יצרה סטינג מאוד קריפי, מאוד מלחיץ, אבל בד בבד גם התעקשה לא לנצל את האווירה כדי להקפיץ או להבהיל למרות שהיו לה אינספור הזדמנויות לעשות זאת. אין לי ספק שזו בחירה מודעת כי היא רצתה לעשות משהו קצת אחר. בעיני לא רק שזה היה אפקטיבי להדהים, וממש נכנס מתחת לעור, אלא גם הביא לסרט אימה אלטרנטיבי למדי, לא מתפשר, שמבקש גם פרשנויות ומחשבות. בקלות אחד מסרטי הביכורים המפעימים שראיתי לאחרונה.
באיזשהו מקום אפילו לא הופתעתי כשברשימת מפיקי הסרט נחשף שמו של דיויד לאורי, אחד היוצרים המקוריים והמשובחים ביותר של תקופתנו, שאחראי על "סיפור רפאים" ו"האביר הירוק", מהאהובים עלי ביותר של השנים האחרונות. לא בטוח מה רמת מעורבותו בפרויקט, אבל משהו באווירה וביכולות הקולנועיות בהחלט עבר אל שונברון.

"כולנו הולכים ליריד" נחשף לראשונה בפסטיבל סאנדנס 2021 ויצא משם לסבב פסטיבלים רציני לפני שנחת על השרתים באפריל האחרון. מסוג הסרטים שנעשו בתקציב מגוחך, אבל הדלות הכלכלית הניבה גם יצירתיות רבה.
הסרט מתחיל בשוט סטטי ארוך ומרשים, בו מוצגת לנו קייסי (אנה קוב, שמקבלת קרדיט בפתיחה כ"הופעת בכורה", כאילו היוצרים התעקשו לסמן שהיא תגלית שלהם. על כך נאמר – מה שלהם, שלהם. היא באמת משהו מיוחד), נערה המנהלת חשבון יוטיוב, באופן שמעט מזכיר את גיבורת "כיתה ח'", המתכוננת לאתגר חדש – אתגר היריד. הרעיון הוא להגיד מספר פעמים "כולנו הולכים ליריד העולמי", לדקור את עצמך, ואז משהו רע יקרה. על השאלה למה שמישהו יכניס את עצמו לסיטואציה שיכולה להרע לו בעתיד, קייסי עונה די מהר: היא אוהבת סרטי אימה. אבל זה גם מעבר לזה. ברור לנו שקייסי היא נערה בודדה מאוד, את הוריה אנחנו לא רואים (מישהו שהוא כנראה אביה נשמע פעם אחת, כועס על הרעש), והיא כמו כל בת גילה זקוקה לקצת תשומת לב ודרמה בחייה.
לאחר שהיא מבצעת את האתגר, דברים מוזרים אכן מתרחשים, אבל לא לגמרי ברור מה. במקביל, קייסי מקבלת פנייה ביוטיוב מגבר כנראה מבוגר ממנה, שטוען שהוא עוקב אחרי מעשיה ודואג לה, מבקש ממנה להמשיך להעלות סרטונים שיציגו את ההתקדמות בתהליך שלה כדי שהוא יוכל לראות אם היא בסדר.

הרבה עלילה אין ב"כולנו הולכים ליריד", אבל כן רצף סצנות שאחת אחרי השנייה מייצרות אווירה כל כך מכושפת ועוטפת, שלי לא היה רגע אחד משעמם ב-86 הדקות שלו. עולם הסאונד של הסרט באמת יוצא דופן, הצילום מלא פרטים והתאורה היצירתית הופכת את החללים המאוד שגרתיים בסרט למבוך מאיים. כל אלו בהחלט עובדים לטובתו, אבל מה שבעיני נתן לו את הפוש האמיתי הוא שבעצם מדובר בסיפור שהוא לא רק עצוב, אלא גם מאוד מעורר הזדהות.
אני ראיתי את הסרט הזה כאלגוריה להתבגרות, מקום שבסופו של דבר כולם מגיעים אליו (כולנו הולכים ליריד). לפני שאתה שם זה נשמע מסעיר ומיוחד, ואי אפשר לחכות כבר להיות חלק מזה, להיות אדם ברשותך עצמך, אבל יחד עם זאת קיים פחד שאולי זה משהו שלא יעשה לך טוב, שבמהלך ואחרי תהליך ההתבגרות הגוף והנשמה שלך ישתנו ולך לא תהיה שליטה עליהם.
בעיני אותו גבר שפונה אל קייסי לא מנסה להרע לה, אלא רק לעצור אותה מללכת למקום הזה, כי הוא היה שם, הוא נכווה מההתבגרות הזו, מהתסכול והקושי של חיים בוגרים, והוא יודע שזה שום דבר טוב.
באמת הפתעה גדולה, הסרט הזה.

"את לא אמא שלי" – You are not My Mother

באימת החודש הקודם כתבתי על סרט שמאוד אהבתי, הפקה אוסטרלית-סרבית בשם "לא תהיי לבד". במקביל לסרט ההוא, התחיל להסתובב באיזור סרט בשם "את לא אמא שלי", והסמיכות של שניהם יצרה לא מעט בלבול אצלי. אחרי הצפייה בהם אני יכול לעמוד על כך שאמנם שני הסרטים האלו לא יכולים להיות שונים יותר בקצב ובהוויה שלהם, אבל באותה מידה היה אפשר להחליף את השמות שלהם זה בזה ולא הייתה שום בעיה.

"את לא אמא שלי", ואם כבר בשמות עסקינן אביע את דעתי שזה שם נורא, הוא סרט הביכורים של קייט דולן, ומולדתו באירלנד, מדינה אהובה למדי שסיפקה לנו לא מעט סרטי אימה מוצלחים בשנים האחרונות ("יוצא מגדר הרגיל", "שיר אפל", "הבור באדמה", "בן", "אזהרה" ועוד).
כמו "כולנו הולכים ליריד" גם במרכז הסרט הזה ניצבת מתבגרת די בודדה, שמוצאת את עצמה בעולם של סיוטים. הפעם זו שרלוט (הייזל דופ), תיכוניסטית לא מאוד פופולרית בקרב ילדי השכונה, שחיה עם אמה וסבתה בבית קטן באחת העיירות. אבל לא רק המצב החברתי של שרלוט איננו מזהיר, גם נראה שאמה הצעירה אנג'לה (קרולין ברקן), לא מאוד מתפקדת, בקושי יכולה לצאת מהמיטה, והאחריות לנערה התגלגלה אל סבתה הקשוחה (אינגריד קרייג'י).
בוקר אחד, לקראת ליל כל הקדושים, אנג'לה דווקא מחליטה להיות יעילה, ולוקחת את שרלוט לבית הספר אבל לא חוזרת הביתה. רק המכונית שלה נשארה מאחור, עם דלת פתוחה, ואיש לא יודע לאן נעלמה. עם זאת, לא עובר יום ואנג'לה שבה הביתה, אבל משהו קצת שונה בה. הסבתא הראשונה לזהות, אבל נדמה שמסתירים משהו משרלוט, משהו שגם קשור לאירוע בילדותה שהותיר צלקת על רקתה.

נאמר זאת כבר על ההתחלה, הסיפור הזה הוא שגרתי להדהים. לא יודע מה אתכם, אבל להרגשתי ראיתי אותו המון פעמים בצורה כזו או אחרת מתת ז'אנרים של רוחות או דיבוק או אפילו דברים אחרים. "ירח דבש" היה כזה, "רליק" כמובן (במיוחד עולה ההשוואה בגלל הדינמיקה בין שלושה דורות של נשים), "נשכח" הדרום קוריאני, "המדיום", "הבור באדמה" שהוזכר מקודם, ועוד. בנוסף, זה לא שדולן התסריטאית מתאמצת למצוא איזשהו משהו חדש במיוחד להגיד על זה, או זווית אחרת להראות את ההתמודדות של הדמויות בסרט. הכל די צפוי, החל מהשלב הראשון בו אנחנו רואים מה שנדמה כפולחן הקרבה של תינוק.
אבל האבל הגדול הוא שמה שלתסריט אין, דולן מפצה עם כל הכוח בבימוי. על אף הנראטיב המוכר, הסרט אפקטיבי, מלחיץ המון פעמים, ואפילו הוציא ממני הקפצה או שתיים, אודה בבושתי. גם המשחק מצוין, במיוחד של קרולין ברקן בתור האמא. זה לא תפקיד עם המון זמן מסך, אבל הוא דורש המון והיא מאוד משכנעת גם כשהיא צריכה להיות אנושית ושבורה, וגם כאשר היא מציגה את הצדדים המטרידים יותר.
בסופו של דבר, גם אם לא מדובר בסרט חובה, "את לא אמא שלי" מפתיע לטובה, מספק חוויית אימה מוצלחת בהחלט, ובעיקר מעלה את הסקרנות לגבי קייט דולן. מאוד מעניין לראות מה היא תביא בהמשך.

"אומה" – Umma

רק לפני כמה חודשים ספורים ראינו (או יותר נכון, שמענו) את סנדרה או מסתבכת לא רק עם אמה הדומיננטית ובתה המרדנית, אלא גם עם כוחות על טבעיים. זה קרה בסרט "אדומה אש" הפיקסארי, והנה זה מתרחש שוב, הפעם בגרסת האימה למבוגרים.
ב"אומה" (אמא, בקוריאנית), שכתבה וביימה אייריס ק. שים, סנדרה או מוצאת את עצמה באותה סיטואציה כמעט בדיוק.

או, שזה סוג של פשע שטרם זכתה באמי על מי מתריסר המועמדויות שלה, היא אמנדה, מהגרת דרום קוריאנית שחיה בבית חווה מרוחק עם בתה המתבגרת כריס (פייבל סטוארט), ומתפרנסת מרדיית דבש וניהול חשבונות. מה שמוזר באורח החיים של השתיים הוא שאמנדה לא רק מבודדת את בתה כמה שניתן מתושבי העיירה המדברית, אלא גם סוגרת את שטח ביתה לכל דבר שאיכשהו קשור לחשמל. חשמל עושה אותה חולה, כך היא אומרת לכריס.
יום אחד מגיע אל החווה גבר המזדהה כדודה של אמנדה, ומודיע לה שאמה הלכה לעולמה לפני כמה חודשים, אחרי שנים של נתק מבתה. הוא מביא עמו קופסא גדולה המלאה בשארי הנפטרת, ומבהיר לאמנדה שאם לא תביא אותה לקבורה נכונה ותכפר על בריחתה, רוחה של האמא תמשיך לנוע בין העולם הזה והבא, ולא תניח לה. אמנדה כמובן לא מאמינה בממבו-ג'מבו המסורתי הזה, אבל בכל זאת מתחילה להבין שיש אמת בדבר, ושרוחה של אמא האכזרית עוד עלולה להרוס אותה ואת משפחתה.
שזה סבבה והכל, אבל בואו נדבר רגע על הקטע הזה של לחיות בלי חשמל, כי אותי זה חירפן. אז בסדר, אין מנורות, טלוויזיה וניידים בבית, אוקי. אבל איך ב-2022 (והסרט לחלוטין מתרחש בתקופתנו), אפשר לנהל חיים בחווה מרוחקת בלי מקרר, תנור או מכונת כביסה, בטח כשנראה שגם אמנדה וגם כריס נשים מטופחות, מודרניות ובריאות? מה גם שעד עכשיו לא הבנתי את הפוביה החשמלית הזו, אבל אולי פספסתי משהו מרוב שעמום.

לזכותי אומר שאם זה היה הדבר הבעייתי היחיד בו, כנראה שהייתי מחליק את זה. אבל לא. כל הסרט הקצר הזה, משהו כמו שעה ורבע, לא רק שפשוט מבולגן ומסומן, אלא בעיקר פשוט לא מפחיד. וזה לא ששים הבמאית לא מנסה. בשונה מ"כולנו הולכים ליריד", הסרט הזה הוא מעשיית רוחות מאוד שגרתית, כולה מתבססת על הקפצות, מסדרונות אפלים, דברים שנעים במעמקי הפריים, ומשחקי פוקוס, ואיכשהו אין אפילו ביט אחד שמצליח לעבוד. אני תמיד כותב שאני נוטה לא להתלהב מסרטי הקפצות, כי אין דבר קל יותר מזה כדי להוציא תגובה מהצופים. "אומה" הוכיח לי ההפך. זה ממש לא כזה קל, מסתבר. מספיק רק לראות איך עושים את זה כל כך לא נכון כמו פה.

המשחק בסדר גמור, כפי שאפשר לצפות מסנדרה או או דרמוט מולרוני המקסים, שמאוד מפתיע אותי שבחרו בפרויקט הקטנטן הזה (או גם חתומה כמפיקה, אז כנראה זה בער בה, לא יודע). גם שתי הצעירות של הקאסט, פייבל סטוארט ואודאה ראש (ילידת חיפה שכבר הופיעה ב"ליידי בירד", "המעניק" ולאחרונה ב"צ'ה צ'ה ריל סמות'") בתפקיד משנה מביאות איזושהי חינניות ודרמה לסצנות, אבל הכל כל כך מסורבל, מבוצע באופן בסדר מינוס במקרה הטוב, שהתדהמה מכך שברשימת המפיקים מופיע לא אחר מאשר סם ריימי, זה סוג של הלם.
אני לא יודע מה השתבש, אבל משהו בהחלט לא הסתדר בפרויקט הזה, וזה ניכר בכל אחת מדקותיו, שכאמור אינן רבות אבל מרגישות ארוכות להפליא. "אומה" רצה להיות מסרטי האימה שאומרים משהו על מסורת, על מורשת, על אימהות ובנות, על הגירה ועל טראומה, ובסוף נשאר צ'יזבט שבעיקר מזכיר לנו כמה להצליח להפחיד ולעניין זה הכל חוץ ממובן מאליו.

ובזאת סיימנו את אימת החודש של יוני, עם שני שליש סבבה, שזה לא מעט בעיני, אז נתנחם בכך. זכרו גם לקפוץ מדי פעם לדף הפייסבוק חתולשחור לדיונים ומחשבות על אימת החודש (ועוד דברים אחרים).