• אימת החודש - נובמבר 2022
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים
  • על הקולנוע של ג׳ונאס מקאס, לקראת מחווה לכבודו
  • ״בלאק אדם״, סקירה לסרט של דה רוק כגיבור-על
  • ״השתיקה״, סקירה לסרטו החדש של שמי זרחין
  • מדריך פסטיבלי הקולנוע הגדול של חודש נובמבר

בחזרה אל ״אהבה בשחקים״ (ולמה אולי עדיף לראות את ״לרקוד עם טייסים״, בנוסף או במקום)

21 במאי 2022 מאת אורון שמיר

חלפו בדיוק 36 שנים מאז הפעם הקודמת בה פיט ״מאווריק״ מיטצ׳ל חש את הצורך, הצורך במהירות. התחושה היא כאילו זה גם פרק הזמן שעבר מאז שהיה אמור לצאת סרט ההמשך ל״אהבה בשחקים״ (Top Gun). גם אם בפועל אנחנו מצויים רק כשנתיים מאז התאריך המקורי ששוריין עבור ״אהבה בשחקים: מאווריק״ (Top Gun: Maverick), שיגיע אל בתי הקולנוע כבר ביום רביעי הקרוב. בכורה מתוקשרת כבר התקיימה בפסטיבל קאן, טום קרוז זכה בדקל מוזהב של כבוד (ושיעמם עיתונאים ועיתונאיות מכל העולם במעין כיתת אמן), והכל מוכן לנחיתה של ההמשכון המאוחר. ייתכן וגם בראשכם או ראשכן עברה המחשבה להתרענן עם סרט המקור, או להשלים צפייה במקרה ונולדתם או נולדתן אחרי תהילתו. אני שייך למחנה הראשון ולפני הכל, רוצה להגיד משהו אחד ולהציע משהו אחר.

להגיד שלא משנה מה הזיכרון שלכם ושלכן מ״טופ גאן״ הבכור, הסרט כנראה יתגלה כ״יותר״. זה אומר שאם הרושם שנותר הוא שמדובר בסרט טוב, הוא כנראה יחווה מחדש כטוב יותר או אפילו מעולה ממש. כולל כמה שוטים ואפילו סיקוונסים שאין לי מושג איך צולמו בעידן שלפני התערבות המחשבים בקולנוע. באותה נשימה, אם הרושם הוא שמדובר דווקא בסרט גרוע, מאצ׳ואיסטי, פטישיסטי, צ׳יזי עד בחילה או סתם מביך באינספור דרכים שונות – אין לי דרך להסביר עד כמה זה הרבה יותר ככה ממה שזכרתם וזכרתן. כאן גם נכנסת לתוקף ההצעה שלי, לצד התזכורת שסרטים כדאי לשפוט לפי קונטקסט ותקופה, והיא לצפות ב״לרקוד עם טייסים״ (Hot Shots), הפארודיה של ג׳ים אברהמס על סרטו של טוני סקוט. הייתי מגזים ואומר שאפשר אפילו לצפות רק בה, כי היא ממילא מכילה הרבה מהד.נ.א. של הסרט הראשון ובניגוד אליו, כל צחוק שיעורר הסרט הקומי במוצהר יהיה מכוון. למען ההגינות, נתתי צ׳אנס מחודש לשני הסרטים וזה מה שמצאתי.

אהבה בשחקים
Top Gun

את החלק הזה של הפוסט מומלץ לקרוא בליווי הנעימה המכוננת וזוכת פרס הגראמי של הסרט, שבכל מקרה לא תצא מהראש גם ימים אחרי הצפייה בו. חתום עליה הרולד פאלטרמאייר (״השוטר מבברלי הילס״, ״הנרדף״) ובאמת שאני לא מבין מתי הפסקנו להשתמש בריף גיטרה חשמלית מהפנט בתור נעימה לסרטי קולנוע, מה יותר טוב מזה (ותודה להנס זימר על הנעימה של ״וונדר וומן״, דוגמה בודדת שאני זוכר מהשנים האחרונות). יתרה מזאת, אני לא מבין מדוע הסרט לא מעוטר כולו בפסקול מקורי במקום שימוש חוזר ברמת הפארודיה על אותם שירים חרושים ממילא, כאילו אנחנו בסרט של וונג קאר-וואי. בפעם השלישית שהתחיל להתנגן ״Take My Breath Away״ של ברלין, השיר שזיכה את הסרט באוסקר היחיד שלו, כבר פרצתי בצחוק. זו ממש לא הייתה כוונת המשורר, אבל אני מקדים את המאוחר. מה גם שאנחנו לא בסרט של וונג קאר-וואי אלא לגמרי בסרט של טוני סקוט, כפי שיוכיחו ארבע דקות פתיחה נטולות דיאלוג או צבעים נוספים שאינם צהוב. תזכורת שהאיש שרף רשתיות של צופים עוד לפני שמייקל ביי עוד פוצץ רכבות צעצוע בבית הוריו.

הסיבה שאני מזכיר את השם לעיל הוא שחשוב לציין גם את המפיקים, אלו שהרבו לעבוד עם ביי בתחילת דרכו – דון סימפסון וג׳רי ברוקהיימר. בתקופת יציאת הסרט הנוכחי הכיוון שלהם היה יותר ״פלאשדנס״ או ״השוטר מבברלי הילס״ מאשר סרטי האקשן הקשוחים של הניינטיז, אלו שיבואו בעקבות הצלחת ״אהבה בשחקים״. שווה גם להזכיר שטום קרוז היה אז רק כוכב צעיר בהתהוות, עם הצלחה אחת גדולה לשמו, ״שעשועים מסוכנים״, לפני ההתפוצצות המטאורית שלו בתפקיד מאווריק (למה לא תרגמו את זה ״מבריק״ לעולם לא אבין, זו כמעט המשמעות של המילה גם באנגלית). אעצור רגע נוסף כדי להזכיר את העמדה האישית שלי לגבי קרוז, שכן אני חסין לגמרי לקסמיו. לכן, ולצערי הרב מאוד, אני תמיד רואה פרפורמר מלוטש וכמעט אף פעם לא שחקן קולנוע. כיוון שהסרט הוא מתקופת הגבה האחת, השיניים העקומות והקול הרך והקצת גבוה עדיין, כל רגע של קרוז על המסך בסרט הזה היה נעים עבורי כמו לתקוע את הזרת בקצה השולחן.

לטובת מי שבאמת לא מכירים את העלילה, מאווריק וטייס המשנה שלו, גוּס (אנטוני אדוארדס, הנשמה של הסרט), הם פרחי טייס המתקבלים לבית הספר האליטיסטי ביותר של חיל הים. קטיעה אחרונה לטובת התנצלות שלי – אני לא מבין דבר וחצי דבר בצבא, בטח לא האמריקאי, אז סליחה על הטעויות שבטח עשיתי ובבקשה אל תשאלו אותי למה בית הספר הכי טוב לטיסה הוא של חיל הים. תהיה הסיבה אשר תהיה, במקום הזה המכונה ״טופ גאן״ מתקיימת בעצם תחרות בין התלמידים, שהופכת לקרב בין שניים – מאווריק היהיר והפזיז, ואייסמן השקול והמתודי (ואל קילמר, החתיך האמיתי של הסרט). או לפחות ככה מסבירים לנו את הדמויות שלהן, קשה לומר שהבנתי מה קורה בקרבות האוויר או מדוע מהלך אחד מסוכן מאחר, כשמראש מדובר בבני אדם שיושבים בקופסאות מתכת בגבהים ומהירויות שאדם לא אמור לחוות.

יש בעצם רק שלושה סוגי סצנות בסרט, החוזרות על עצמן לעייפה: קרבות אוויר ארוכים ומייגעים, שאין לי מושג מה קורה בהם ללא הדיאלוגים שמסבירים מי נגד מי ותודה על זה; רגעים רגועים על הקרקע, לרוב אחרי שקרה משהו מסעיר לכאורה, לחיוב או לשלילה; ורגעים מתוחים על הקרקע סביב הקשרים האישיים בין הטייסים, או בינם לבין דמויות לווין. התפלאתי עד כמה לרוב אין אפילו קשר בין סצנות עוקבות, אך זה לא מפתיע כאשר לומדים שיש לסרט שני עורכים שונים וחלק ממה שמצא את דרכו לקאט הסופי הוא צילומי השלמה מסיביים. ככה זה כשיש לא רק אולפן גדול כמו פרמאונט על הראש של מפיקים יחסית-צעירים דאז, אלא גם שמשרד ההגנה האמריקאי משתתף במימון (ובתסריט). מצד אחר, בזכות שיתוף הפעולה הזה יש כאן אינספור שוטים מרהיבים של כלי טייס בשיאם, כולל חיבור המצלמות למטוסים באופן שטרם נראה קודם, טייס פעלולים אחד ששילם בחייו, וכמה רגעים שאני באמת לא מבין איך התאפשרו בעידן שלפני האפקטים הממוחשבים, מהם התפעלתי גם בלי להבין מה אני רואה. יש בסרט הזה כמה קאטים כל-כך חדים עד כי הצטערתי שלא לבשתי חליפת כוח ג׳י בזמן שנדבקתי לתקרה.

מה שמזכיר כי למרות התערבויות כאלו ואחרות, טוני סקוט נותר חתום על התוצאה הסופית כבמאי. עליי הוא חביב בקושי בזכות סרטי שנות ה-90 שלו, אבל לא הייתי מוכן למתקפת האייטיז שהיא הסרט הזה. ואני אפילו לא מדבר על השיער של מג ריאן בתפקיד זוגתו של גוס. הפילטר בפתיחה אמנם צהוב, אבל המוזיקה מגיחה כמו מסרט כחול, הוכחה להיותו של סקוט במאי פורנו מבוזבז. זה לא רק משחק הכדורעף ההומו-אירוטי והזכור מאוד, או אפילו הישבן של קרוז בתחתון לבן-שקוף, בסצנה שאמורה להיות אחד השיאים הרגשיים של הדמות בפרט והסרט בכלל. כל דבר כאן מבויים באופן הכי פורנוגרפי, פטישיסטי ומתענג שיכול להיות. הכל חוץ מקו עלילה אחד – הרומנטיקה בין קרוז לבין קלי מקגיליס, המגלמת את המדריכה צ׳ארלי. הצרה כאן כפולה משום שנדבך זה תופס נפח גדל והולך ככל שהסרט מתקדם, אבל הוא אמין פחות מכל אינטרקציה בין שתי דמויות גבריות, שלפחות על פי התסריט לא נמשכות אחת לשנייה.

השיא הוא סצינת סקס שהופכת את הסרט לכחול רק בתאורה, אך נראית כמו מפגש מיני בין אישה שלא היה לה נוח על הסט (לכאורה) עם גבר בארון (לכאורה, לכאורה). אהבה יש בסרט הזה רק על הקרקע ולא בשחקים, שם הטייסים מפגינים עוינות קלה עד חמורה וגם חרדה בדרגות הללו. זאת בעוד מערכת היחסים ביניהם עונה להגדרה של דרמה או קומדיה רומנטית לפחות כמו זו שבין הדמויות של קרוז ומקגיליס, אם לא יותר. הרי גם מאווריק ואייסמן מפגינים עוינות מפגישה ראשונה, מוצאים את הדומה והשונה ביניהם ואפילו נחמה הדדית ברגע מסוים, עד הפינאלה בוא יאלצו ליירט את אויביהם כנף אל כנף, ולבסוף להתחבק באופן שאינו משתמע לשתי פנים. הרגעים הללו מצויים גם בעלילה של הזוג ההטרונורמטיבי, אבל נטולי כימיה מבעבעת ומובילים לכמה וכמה קטעים מצחיקים שלא במתכוון, כפי שהזכרתי כבר בפתיחה.

כאן כבר שום במאי לא יעזור ואפנה את האצבע המאשימה אל תסריט הביכורים של ג׳ים קאש וג׳ק אפס הבן. כפי שאפשר לראות בהמשך הקריירה שלהם, מ״דיק טרייסי״ ועד ״אנקונדה״, עידון או ניואנסים אינם הצד החזק של הצמד. לעזרתם כנראה נחלץ הכותב וורן סקארן (״באטמן״, ״ביטלג׳וס״) שלא קיבל קרדיט, בעוד המאמר עליו מבוסס התסריט נכתב בידי אהוד יונאי. אני יודע, מיליטריזם זה הלם מוחלט בהקשר של ישראלים. אבל האמת היא שהסרט הזה כל-כך פטריוטי אמריקאי שאם הוא היה מאכל, הוא היה צ׳יזבורגר – בדגש על צ׳יז וברוטב פסים וכוכבים. נשאלת השאלה האם לפנינו מקרה ״גברים בחלל״, כלומר לחיצת הדוושה עד שהמחוג רק מדגדג את רמת הפארודיה אבל עדיין מאפשר למי שירצו להנות מהסרט ברצינות גמורה לעשות גם את זה. לדעתי חסרה בסרט הוכחה למודעות עצמית בשביל להיחשב ככזה. זמן טוב לעבור לגרסה הפארודית שהצליחה לשחזר את מה ש״טופ גאן״ עשה בלי כוונה וגם להתעלות עליו כמעט בכל מובן.

לרקוד עם טייסים
Hot Shots

כחודש אחרי ש״אהבה בשחקים״ המקורי יצא לאקרנים בארה״ב, עשה זאת ״חטיפה נעימה״ (Ruthless People) של של צוקר-אברהמס-צוקר, סרט נוסף שלהם מתקופת ״טיסה נעימה״ ו״סודי ביותר״. עם סוף האייטיז באה לקיצה גם השותפות של ג׳ים אברהמס עם האחים צוקר, כאשר הם ממשיכים אל סדרת סרטי ״האקדח מת מצחוק״, בעוד הוא מתחיל לביים תסריטים של אחרים. שובו לכתיבה, הפעם עם פט פרופט הוותיק (״בית ספר לשוטרים מתחילים״), התרחש ב-1991 עם סרט אותו אברהמס גם ביים – ״לרקוד עם טייסים״ (Hot Shots). הפער בין השם העברי והלועזי ממחיש שחלפו חמש שנים מאז מושא הלעג הפארודי העיקרי של אברהמס ושותפיו ליצירה, עד כדי כך שהמפיצים בישראל חשבו כנראה שעדיף לאזכר סרט טרי יותר – ״רוקד עם זאבים״ של קווין קוסטנר. לזכותם, סצנה או שתיים מהסרט אכן לועגות לזוכה האוסקר של אותו שנתון, וזה בערך גם מספר הרגעים שמאזכרים באופן הומוריסטי את ״תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים״. כמעט כל שאר הסצנות הן העתקה בוטה ומצחיקה של ״אהבה בשחקים״, עד כדי כך שחשוב לי להזכיר שחוקי השימוש ההוגן בארה״ב נדיבים לטובת פארודיות במקרה של גניבה ספרותית.

הדמיון גדול עד כדי כך שאם תצפו בפתיחה של כל אחד מהסרטים, המקורי או הפארודי, לא בטוח שתוכלו להבדיל ביניהם בקלות ברמת הפריים האקראי. לפחות עד שאחד מחברי צוות הקרקע יצלה נקניקיה בעזרת הלהבה הנפלטת ממנוע של מטוס קרב, במקרה של הסרט המאוחר מבין השניים. באופן משעשע, התקציב של ״לרקוד עם טייסים״ בעצם גבוה יותר מזה של הסרט אותו הוא מחקה – 26 מיליון דולרים לעומת 15 מיליונים. הוא החזיר את ההשקעה בענק עם כ-180 מיליון דולר בקופות הכרטיסים, ובעקבות ההצלחה, לאחר כשנתיים יצא ״לרקוד עם לוחמים״ (Hot Shots! Part Deux). אולם, הוא בחר לו כמטרות את סרטי ״רמבו״ ודומיו, אז אסתפק באזכור שלו בלבד. אך הצלחה היא דבר יחסי, משום שהסכום שגרף ״טייסים״ הוא כמחצית ההכנסות של ״אהבה בשחקים״, זה שצחק אחרון כשהיה לשובר קופות מפלצתי בסטנדרטים של אז. זהו חלק מן המעמד הפולחני שלו, לצד הגברת הגיוסים לצבא בשנים עוקבות.

כמצופה מסרט של ג׳ים אברהמס, כמות הבדיחות פר דקה היא גבוהה ויש 82 כאלה (הבדיחות ממשיכות גם בקרדיטים). כמות הבדיחות המוצלחות היא לא פחות ממרהיבה, ברמה של לצחוק בקול רם לבד בבית ואפילו להקפיץ את הסרט לאחור מרוב שפספסתי את הרגע שאחרי קטע קורע במיוחד. גם את הסרט הזה כדי לקחת ברוח התקופה בה נוצר. בדיחות כמו לקרוא לחבורת טייסים עיראקים ״פיתה״ או ״באבאגנוש״ כנראה לא היו עוברות היום, כמו גם כל הג׳יבריש שמדברים האינדיאנים, אבל הופתעתי כמה מעט כאלו יש. הסרט הזה אשכרה התיישן פחות מאשר ״אהבה בשחקים״, גם אם לוקחים בחשבון שהוא מבוגר ממנו בחצי עשור. אם לחמוד לצון, הוא אפילו פרוגרסיבי. אחת מדמויות הטייסים, קובלסקי, היא בכלל אישה (קריסטי סוונסון). אף אחד לא מציין את המגדר שלה כשונה משל שאר הטייסים, כשם שאין בדיחות על צבע עור או ניסיון מביך למלא את הרקע של כל פריים בניצב שחור אחד כמו ב״אהבה בשחקים״. יש גם התייחסות למשבר האקלים, כולל הצעה לפתרון שלעולם לא נדע. מבאס לגלות שוב כמה שנים הנושא הזה בכותרות.

יש גם עלילה ואפילו דמויות, כאשר אפשר להתווכח שהיא מהודקת והן מרובדות ביחס למושא הפארודיה. הפתיחה מתארת תאונת טייס מן העבר, כאשר ההווה של הסרט עוסק בדור ההמשך. צ׳ארלי שין, בתקופה שהיה רק ״בעייתי״ ולא חלאה מוחלטת, מגלם בן של טייס שהותיר את דרכיו הצבאיות מאחור ועבר לחיות עם האינדיאנים (כפי שהיה נהוג לקרוא אז לילידים אמריקאים). מולדתו קוראת לו והוא מוצא עצמו חזרה באימונים, יחד עם העילית של העילית. אם כי אחד מהם לא רואה טוב (ג׳ון קרייר). עם הגיעו ליחידה, הוא מיד מתאהב בפסיכולוגית המקומית (ולריה גולינו), מה שמסבך אותו במשולש רומנטי עם המקבילה של הסרט לאייסמן, בגילומו של קרי אלווס (בין ״הנסיכה הקסומה״ ל״רובין הוד: גברים בגטקעס״).

את עלילת המשנה מוביל המפקד שלהם, בגילומו של האיש השני הכי מצחיק בסרט, קווין דאן. הוא צריך להתמודד עם אדמירל שהונחת עליו, אותו מגלם האיש הכי מצחיק בסרט וסוג של אוצר קולנועי, לויד ברידג׳ס – האיש שהעניק לנו מעל 200 תפקידים וגם את ג׳ף ובו ברידג׳ס. האדמירל לא יודע מימינו ומשמאלו מה שמאפשר התערבות של יצרני נשק דרך פקודו, התערבות שעשויה להכריע גורלות במשימה אליה נקראו הטייסים גיבורי הסיפור – השמדת הכורים הגרעיניים של סדאם חוסיין בעיראק (מבחינת נקודת זמן היסטורית, הסרט יצא רגע אחרי מלחמת המפרץ). זה כנראה הכי ברצינות שאפשר לכתוב את עלילת הסרט, אבל היה חשוב לי להדגיש איך בניגוד ל״אהבה בשחקים״, כאן דבר מוביל לדבר והתסריט מכיל רגעי פרמיס ופייאוף, כמו גם שאר מושגי בסיס שנעדרים דווקא מהסרט שלא מוגדר פארודיה.

בכל זאת, העלילה היא רק המסד לכל סוגי ההומור שמזוהים עם היוצרים או התקופה: סלפסטיק בכמויות סיטונאיות, שורות מחץ ובדיחות חוזרות, ובעיקר נונסנס שמוכיח כי דבר כזה לקחת בדיחה רחוק מדי. דוגמה מובהקת לכך היא כל הדמות וקו העלילה של ״דד מיט״ (וויליאם אולירי), שם שהוא רמז מטרים המגיע לשיאו כאשר הטייס מתכונן לצאת למשימה ומבצע כל מנחוס אפשרי בדרך, מצליח להישאר בחיים בנסיבות מחשידות, ומסיים בסצנת בית חולים לפנתיאון. אגב, את זוגתו מגלמת היידי סוודברג, הלא היא סוזן ארוסתו המיתולוגית של ג׳ורג׳ קוסטנזה, קשר נוסף לסדרה ״סיינפלד״ מלבד ברידג׳ס (איזי מנדלבאום, בשבילכם).

קשה להבליט בדיחה, רגע, משפט או סצנה מתוך הסרט הזה שחביבים עליי יותר מאחרים, אולי למעט הפתיחה והסיקוונס של דד מיט. או כל דבר עם האדמירל, בעצם. אבל כן מעניין בעיניי להדגיש שיש רגעים וחלקי דיאלוג שפשוט הורמו מ״אהבה בשחקים״ ומבוצעים כאן אחד לאחד – אך התגובה כצופה היא שונה בתכלית. כי מה שהיה לא נוח או נעים שם, פתאום נורא מצחיק ובמקומו כאן. זה לא רק מוכיח שהכל עניין של הקשר, אלא גם עד כמה הכתיבה ואולי אפילו גם הביצוע של רגעים מסוימים ב״אהבה בשחקים״ פשוט נלעגים. לכן, בעיניי לסרט ההמשך יש המון עבודה, גם אם הייתה לו כשליש מאה לבצע אותה. להרגשתי הוא יתעלה על קודמו, בעיקר כי הרף כל-כך נמוך בעיניי שזה יהיה ממש הישג-הפוך אם זה לא מה שיקרה. אבל אל תקשיבו לי, כשחושבים על זה – לא הנחתתי מטוס בחיי.

תגובות

  1. גיא הגיב:

    אחלה ביקורת אבל מה הסתבכת עם הגאג המוביל, קל שהחביתה
    https://youtu.be/di4eYlJl0Vk

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.