״קריסה: מה קרה לבואינג?״, סקירת נטפליקס

בתקופה בה עם ישראל בדרך כלל מתכנן איזו גיחת חו״ל של ימות הפסח, נטפליקס בחרה לשחרר סרט על אסונות תעופה. אולי כדי להוציא את החשק לטוס, או לנחם את מי שלא ממש עשו זאת כבר שנתיים לפחות, פרק זמן בו עולם התעופה השתנה כמו רוב תחומי החיים. ניחוש סביר יותר הוא הרצון של ענקית הסטרימינג לרכב את גלי האהדה הביקורתית להם זכה, באופן יחסי, הסרט התיעודי ״קריסה: מה קרה לבואינג?״ (Downfall: The Case Against Boeing) בסוף החודש שעבר עם בכורתו בפסטיבל סאנדנס. לא שזה אמור להפתיע שהבמאית רורי קנדי (״רוחות אבו גרייב״, ״ימים אחרונים בוויאנאם״) עשתה עבודה יסודית בייצוג בהיר של תקופה אפלה וחשיפת מנגנוני הפעולה מאחורי הקלעים שהובילו למצב המתואר. מה שהיה פחות מובן מאליו בסרט המציג עצמו כמבט ביקורתי על אסון, הוא עד כמה מדובר למעשה בסרט על תרבות התאגידים בארה״ב. ספציפית, כמשתמע מן הכותרת, חברת בואינג.

אחרי סקירה קצרצרה של מצב התעופה המודרני, לפני בוא המגפה כמובן, מצטיירת תמונה לפיה אסונות אוויריים בטיסות מסחריות הם הנדירים שבנדירים. עם זאת, שניים כאלה התרחשו בזה אחר זה בתפר שבין 2018 ו-2019, ובמהלך הסרט יתבהרו הפרטים שהובילו לטרגדיות. זה מתחיל עם שחזור נטול הסברים של ההתרסקות הראשונה, סצנת מפתח אליה הסרט ישוב מספר פעמים ואז גם יצטרפו ההסברים. הטכניקה הזו הזכירה לי ספציפית את ״סאלי: נס על ההדסון״, סרטו של קלינט איסטווד ובו טום הנקס מגלם את קפטן צ'סלי ״סאלי״ סאלנברגר. מטוסו התרסק במימי נהר ההדסון והפעולות שביצע הצילו את חייו ואת חיי הנוסעים, בעוד שלל גורמים קרקעיים ניסו להסיט את האש אל הטייס בלבד כדי להימנע מתביעות או סתם לקיחת אחריות. סאלי האמיתי מתראיין לסרט התיעודי הזה, שמזכיר כי דברים יכולים להיגמר אחרת.

כך היה עם התרסקות באוקטובר 2018 של מטוס שהמריא מג׳קרטה שבאינדונזיה, ומספר חודשים לאחר מכן, במרץ 2019, עם מטוס שהמריא מאדיס אבבה שבאתיופיה. שני המטוסים היו חדשים לגמרי, דגמי 737 מקס של בואינג עם מעט שעות טיסה, ולכן בשני המקרים הואשמו קודם כל הטייסים. הרי אין סיבה הגיונית שדקות אחרי ההמראה יצללו שני מטוסים חדשים אל האוקיינוס או האדמה, במזג אוויר נוח ואחרי בדיקה מקיפה על הקרקע לפני ההמראה. לכן היה צורך במציאת סיבה לא הגיונית, או יותר נכון בלתי סבירה. על השאלה האם מדובר בטעות אנוש, שגיאת מערכת או רצף טרגי יותר של אירועים, עונה הסרט בהרחבה. כיוון שהוא עושה זאת מצוין, אשאיר זאת לצפייה עצמה, אם תבחרו בכך. אבל כן אזהיר מראש שאיאלץ להזכיר בהמשך הטקסט את הכשלים שסוקרו בהרחבה בכל מהדורת חדשות בזמן אמת ומוזכרים כעת במהלך הסרט.

זה גם המקום לשבח את האופן הקולח והנהיר שבו מתנהל סרטה של קנדי, מה שלא מאפשר ללכת לאיבוד גם כאשר נזרקים לאוויר (סליחה) מונחים טכניים כמו: זווית תקיפה, מייצב אופקי, מגבה בורגי, והחביב עליי – לוחוני קיזוז. באנגלית זה היה עלול להיות אפילו עוד יותר מבלבל אז תודה על התרגום לעברית. רגע של תימהון כן מתרחש בגלל קיצור תמים למראה שנקרא מהמ״ת (או MCAS במקור) אבל לא רק מצד הצופה, אלא גם אצל הטייסים המרואיינים לסרט על מנת להסביר קצת איך כל העסק עובד. ראשי התיבות הללו מתגלות כהרות גורל במיוחד והן קצה החוט בו אוחז עיתונאי הוול סטריט ג׳ורנל, אנדי פסטור, שחקר האם מדובר בכשל של יצרני המטוס ומה בואינג מנסים להסתיר מאחורי רצף האותיות.

פסטור מעניק לסרט את המבנה של דוקו-נטפליקס קלאסי. זו כבר מזמן סוגה בפני עצמה בעיניי, כי התבנית נותרת אחידה ברוב הסרטים התיעודיים של נטפליקס כאשא רק התוכן משתנה. יש בכך יתרון כמו בכל ז׳אנר, כלומר מינימום משאבים מוחיים על פענוח הצורה ומקסימום מיקוד וריכוז בתכנים, לצד חסרון מובנה, כי בכל פעם שהסרט היה בטוח שאופתע נורא זה לא בדיוק מה שקרה. אפשר לומר דברים דומים גם על הרגעים שאמורים לרגש, שם המוזיקה לחצה מדי. אבל אודה שכן נחנקתי קצת בכל פעם שמשפחות הנוסעים שאיבדו את חייהם דיברו על היקרים להם (בלי מוזיקה מיותרת ובגלל מילים שנבעו מהלב). המשפחות הללו גם משחקות תפקיד חשוב בשימוע שנערך בקונגרס האמריקאי סביב חברת בואינג, שהוא המקור לכותרת הסרט במקור וסיבה בפני עצמה לסלוד מעט מן השם העברי שנבחר (במיוחד סימן השאלה בסוף). השימוע הוא שהכריח את המנכ״ל המתכחש להישיר מבט אל יקירי הקורבנות שנפער חור בחייהם, עקב התרבות התאגידית המחרידה שהתנהלה במשמרת שלו.

לכן, ההפתעה היחידה היא עד כמה ״קריסה: מה קרה לבואינג?״ הוא בעצם סרט על תאגידים אמריקאים. סרט שמדגים, דרך המקרה בואינג, כיצד עסק משפחתי בהרגשתו, כך לטענת העובדים לשעבר שמרואיינים לסרט, נגרר לטקטיקות של משפחת פשע, לכאורה ועל פי הממצאים של החקירה. במילים אחרות, איך אפשר לקחת עסק מבוסס איכות ולהפוך אותו למכונת כסף, להפשיט אותו מזהותו לטובת המשחקים בוול סטריט. וכן, זהו עוד סרט ״תאגידים זה השטן״ המוגש בחסות נטפליקס, ולא סתם – סרט תיעודי מפס ייצור שאין בו כמעט אמירה אישית או ביטוי אמנותי. כמבקר אני עדיין לא מצליח לחיות עם הסתירה הזו, גם לא כשסרט הוליוודי הוא אנטי-קפיטליסטי במסריו לצורך העניין, אבל כצופה למדתי להסתכל הצידה ולהתרכז ביצירה עצמה. ובעוד תוצאות החקירה שבמרכז הסרט ידועות מראש, והמימד האנושי מעט מניפולטיבי אבל לגמרי עובד, הדיסוננס המעניין יותר הוא בצפייה בעבודה קולנועית ללא דופי אודות מלאכה משובשת.

הייחוד שבכל זאת מצאתי הזה הוא הפשטות והחדות בה הוא מציג את כל מה שמקולקל בתרבות התאגידים בימינו. הנקודה הזו עוברת באופן הקולנועי ביותר בעזרת רפרנס שמתבצע במסמך פנימי, אותו חושפים גם בטריילר אז ארשה לעצמי לעשות זאת גם. ההצעה לבצע ״ג׳דיי מיינד טריקס״ על הרגולטורים, כך באותו מסמך, חושפת לא רק שמעריצי ״מלחמת הכוכבים״ יש בכל מקום ובוודאי שבחברה המייצרת כלי טייס, אלא גם שמי שכתב אותו מזדהה עם אבירי הג׳דיי, עם הצד המואר של ״הפורס״. משמע, הרשעים בסיפור הזה בטוחים שהם בכלל הטובים. הרי אין מנכ״ל של מגה-תאגיד שלא הבטיח באיזו פרסומת או ראיון להפוך את העולם למקום טוב יותר, ובזה סרטים כמו ״מלחמת הכוכבים״ ודומיו כמעט תמיד טועים – אימפריות הרשע לא בוחרות בצבע המייצג שלהן כשחור ומטילות אימה בגלוי. הן יפעלו במחשכים בעוד על פני השטח הכל יהיה מואר ונעים, או לכל היותר כוחני בקטע אמביציוזי. זה הרבה יותר מפחיד בעיניי וגם זה לזכות הסרט.

באשר למחשבות על עולם התעופה, בתור מי שפחד הטיסות שלו רק מתעצם עם השנים אני חושב שהסרט הזה יכול להרגיע או להטריד את הדעת, תלוי בצופה. מצד אחד, הכשלים שהובילו לשתי ההתרסקויות אותרו והוצהרו והמטוס הפגום אף קורקע. מצד שני, קצת כמו הסוף של ״נוכל הטינדר״ (The Tinder Swindler), גם הוא סרט טרי מבית החרושת של דוקו-נטפליקס שבמאית מצליחה לצקת בו ייחודיות ולהפוך אותו לתופעה תרבותית שלא משה מן העשירייה הנצפית ביותר בשירות, הרגע הכי מטריד נשמר לסיום. כי לא משנה עד כמה ברור יהיה הסרט או אפילו עד כמה פואטי יהיה מעט הצדק שיושג ויוצג על המסך, בסופו של דבר המילה האחרונה היא של המציאות. זאת שלפחות אותי היא אף פעם לא מאכזבת ביכולת שלה למצוא דרכים חדשות לאכזב.